לישראל יש את צה"ל, ולצה"ל יש פצצות מונחות עם שמות כמו "הלפייר" ו"עורב", ומטוסים בלתי מאוישים שאוספים מידע מהאוויר. מהצד השני של הגבול יש חבורה של טרוריסטים שמייצרים רקטות מסוכר ודשן, ובכל זאת מצליחים להכניס מאות אלפי תושבים למקלטים. קבל את ארסנל הארטילריה השלם של החמאס:

קסאם

רעול פנים משגר קסאם בשטחים (צילום: חדשות 2)
הנה מה שאתם לא יודעים: המסכה זה כי הדשן מסריח|צילום: חדשות 2

תושבי הדרום נמצאים ביחסים עם הטיל הזה כבר משנת 2001. תראה כמה קל לבנות אותו: הרקטה עצמה עשויה מצינור מתכת חלול כלשהו (מישהו בדק אם נשארו תמרורי "עצור" בעזה?), שבו קודחים בו מספר חרירים שישמשו לפליטת גזים. להשלמת המראה והאפקט האווירונאוטי מוסיפים סנפירים בקצה התחתון וחתיכת פח מעוגלת בקצה השני. המנוע של הקסאם מורכב מהתערובת הפשוטה של סוכר ואשלגן חנקתי. סוכר אתה מכיר מהקפה, ואשלגן חנקתי הוא לא אחר מאשר דשן כימי.

מכניסים לסיפור הזה חומר נפץ וניגשים לעבודה: מתיכים את הסוכר, מוסיפים את הדשן, מדליקים. מקבלים הרבה מאוד גזים וצינור מתכת עם חומר נפץ שעף בתלול-מסלול למרחק של עד עשרה קילומטרים, בהתאם לנתוני האורך והמשקל.

חומר הנפץ שבקסאם יכול להגיע למשקל של עד 10 קילו, מה שעושה רעש חזק בפיצוץ, אבל נזק שלא מגיע לרדיוס של יותר מ-5 מטרים. ולגבי הדיוק – מדובר בטיל בייצור ביתי עם סנפירים מלוחות פח וצינור שגנבו מאיזו מערכת ביוב. כמה מדויק זה נראה לך?

גראד

שיגור הגראד לעבר אשקלון (תמונת AVI: עדי רם, חדשות)
עוד פעם מישהו אומר שאני מנסה לפצות על משהו, ואני נכנס בו|תמונת AVI: עדי רם, חדשות

מערך הגראדים של החמאס כבר מייצר ארסנל ארטילרי מכובד, אפילו אם הארטילריה היא בת יותר מחמישים. הגראדים פותחו בשנות השישים בברית המועצות, משתמשים בהם ביותר מ-50 מדינות והם כנראה הטילים הארטיליריים הנפוצים ביותר בעולם. בישראל פגשנו בצד הלא טוב שלהם במרץ 2006, עת נפל הגראד הראשון על אשקלון. אז עוד חשבנו שזו סתם קטיושה. במלחמת לבנון השניה כבר ספגנו למעלה מ-3,000 גראדים, ולמדנו להכיר גם את המושג "גראד משופר".

הקליבר של הטיל הזה הוא 122 מ"מ, האורך שלו הוא 2.87 מטר, וכדי לשגר את אותו צריך יותר מגפרור וקצת אומץ – צריך משגר. המשגר הזה בדרך כלל יושב על משאית – כמה עשרות צינורות בחלק האחורי – למרות שבמקרה של החמאס הם מסתפקים במשגרים מאולתרים.

עצם העובדה שמייצרים את רקטת הגראד במפעל מסודר ולא במחרטה של אחמד תורמת לה טווח ודיוק. ראש הקרב שלה שוקל כ-20 קילוגרם והטווח מגיע עד ל-30 קילומטרים. לא, רגע, קבל עדכון מבאר שבע: 40 קילומטרים. חוץ מהטווח והנזק, היתרון המשמעותי של הגראד הוא שאפשר להפעיל אותו בשלט רחוק – באמצעות כבל שיכול להימתח ל-64 מטרים.

פצמ"ר

חמושים מהג'יהאד האיסלאמי מתכוננים לירי מרגמות (צילום: רויטרס, רויטרס1)
בתמונה: יוסי וג'אגר, הגרסה הפלשתינאית|צילום: רויטרס, רויטרס1

כל חייל קרבי יודע שכל הזין זה להיות רגם. המרגמות כבדות והן יורות פצצות כבדות, ואין לזה פאסון של מטולון או נגב. אבל את החמאס כל זה לא באמת מעניין: מבחינתם מדובר בצינור מתכת קל לייצור, תפעול וניוד – כל כך קל, למעשה, שיישובי גוש קטיף הספיקו לחטוף 5,000 פצצות מרגמה לפני שפינו אותם. היום תושבי עוטף עזה ממשיכים לקבל את הפצצות האלה בראש.

החיסרון המרכזי של הפצמ"רים הוא הטווח הקטן יחסית (החל מ-450 מטרים במרגמות קטנות בקוטר 52 מ"מ ועד עשרה קילומטרים במרגמות כבדות בקוטר 240 מ"מ), וחוסר הדיוק. הפגיעה הראשונה – לפחות במקרה של החמאס – נופלת ברוב המקרים בשטח פתוח ולא גורמת לנפגעים או לנזק.

תצפיתן חמאסניק

התשובה של האויב למערך מטוסי התצפית של צה"ל. לרוב מדובר בטרוריסט בן 14 או 15 שמקבל קלאץ', משקפת, דגל ירוק לבן ומסכה עם חורים בעיניים, ונשלח לעמוד על גג הבניין הכי גבוה בשכונה. משם הוא יכול לשמוע את הזמזום של המזל"טים שלנו ולצעוק לחבר'ה שיזדרזו עם השיגור או שימותו. לרוב הוא לא מספיק לצעוק לפני שהוא שומע רעש קצת יותר חזק מזמזום.