תותחנים ליד טנק (צילום: דובר צה
תותחנים תוצרת צה"ל. עוצמת אש מכריעה|צילום: דובר צה"ל, באדיבות גרעיני החיילים

רבים הספידו את מערך הארטילריה, אבל המאפיינים של שדה הקרב העכשווי – וגם זה העתידי – מחייבים שימוש מוגבר בתותחים. מה אותו שימוש יכלול? החזון העתידי מוכוון לכוח אש מוגבר, תוך שימוש בסד"כ מוקטן. לצורך זאת, מייצרים בעולם תותחים גדולים יותר ויותר, בעלי יכולת שיגור מהירה של פגזים.

הארטילריה היא מלכת שדה הקרב: מדובר בעוצמת אש גבוהה ובכמות אדירה. בסוללת תותחים ממוצעת יש מעל טון פגזים, אותם ניתן לירות תוך דקות ספורות. מגוון סוגי התחמושת מאוד רחב: נפיץ, זרחן, תאורה ומצרר, שניתן להסיט בשניות ממטרה למטרה. לכך יש להוסיף רצף לחימה שבשל ריחוק מסוים מהחזית מוגן מתקיפת אויב, וכמעט שאינו מושפע ממזג האוויר. מתותחי הענק של העבר ועד למתקדמים ביותר בימינו – קבלו סקירה של עוצמה ארטילרית.

שוורר גוסטב: התותח הגדול ביותר

תותח כה גדול, עד כדי כך שניתן היה להוביל אותו רק על פסי רכבת. למעשה, מדובר בתותח הכי גדול שיוצר אי פעם, שנעשה בו שרות מבצעי. ה"שוורר גוסטב", אולי ניחשתם לפי השם, פותח על ידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ונכנס לשירות מבצעי במהלך שנת 1942.

שוורר גוסטב (צילום: ויקיפדיה)
פגז של "שוורר גוסטב" מוצג ליד טנק במוזיאון המלחמה האימפריאלי בלונדון|צילום: ויקיפדיה

המפלצת הזו יורה פגזים בקוטר 800 מ"מ, כאשר משקלו של כל פגז עמד על 4.8 עד 7 טון. אורכו של התותח הוא 40 מטר ומשקלו 1,350 טון. כמו כן, על מנת לתפעל אותו, נדרש צוות ענק של 250 מפעילים. פעם, במהלך ניסוי, נורה פגז שחדר לא פחות משבעה מטרים של בטון, בתוספת מטר פלדה.

גודלו של התותח היווה את עוצמתו, אך גם את חסרונו: את ה"שוורר גוסטב" כמעט ולא ניתן לצודד, ושיגור פגז אפשרי רק כל 40 דקות. באחד המקרים, ירה התותח על בונקר שמוגן בשכבת בטון בעובי 10 מטר, שהושמד כליל לאחר ירי של תשעה פגזים בלבד. התותח הגרמני פעל בעיקר בחזית המזרחית, ויוצרה רק יחידה אחת שלו. בתום המלחמה, השמידו אותו הגרמנים, לא לפני שב-1944 נשקל לעשות בו שימוש כנגד מרד גטו ורשה – מה שלמרבה המזל לא קרה בסופו של דבר.

A-10: מטוס שנבנה סביב תותח

לא מדובר בתותח קלאסי, אך עוצמתו יותר משווה אזכור בכתבה. ה-A-10 הוא מטוס תקיפה שנועד לתת סיוע צמוד לכוחות הקרקע, ומה שהכניס אותו לרשימה שלנו הוא תותח הוולקן שנמצא בחזיתו. למעשה, ניתן לומר שמדובר במטוס שנבנה סביב התותח.

A-10 (צילום: צבא ארצות הברית)
ה-A-10. בין 2,100 ל-4,000 פגזים בדקה|צילום: צבא ארצות הברית

התותח שמותקן במטוס נקרא "GAU-8 Avenger". הוא בעל שישה קנים ויורה פגזים בקוטר 30 מ"מ בקצב שבין 2,100 ל-4,000 פגזים בדקה. למעשה, בלחיצה של שנייה – הטייס משחרר עד מאה פגזים. מגובה של 4,000 רגל, המטוס מסוגל לשגר מקבץ של כמה עשרות פגזים בקוטר של 12.4 מטר. פגזי התותח הזה משמידים רכבים וגם כלי רק"ם קלים. למרות העוצמה, חיל האוויר האמריקאי הוציא את ה-A-10 מהשירות, והמטוסים הללו טסים רק בטייסות של המשמר הלאומי.

ג'ראלד בול: תותחים משגרי לוויינים

ג'ראלד בול היה מהנדס שמאוד אהב תותחים, ובעיקר כאלה שהם גדולים במיוחד. במהלך שנות ה-60 עבד על תותח שנועד לירות לוויינים לחלל. באותן שנים היה בול שותף בפרויקט קנדי-אמריקאי שנקרא "HARP", במסגרתו הצליחו לירות פגז במשקל 180 ק"ג לגובה אדיר של 180 ק"מ. מסיבות פוליטיות הקשורות למלחמת וייטנאם, הפרויקט בוטל.

ג'ראלד בול (צילום: ויקיפדיה)
ג'ראלד בול בראשית שנות ה-60. חוסל על ידי מתנקש|צילום: ויקיפדיה

אבל בול יצא משם עם שם עולמי. הוא חיפש עבודה בתחום, וכך התגלגל עד לעירק של סדאם חוסיין. בתחילה, בנה לעירקים את ה-"GC-45", תותח בקוטר 155 מ"מ שירה פגזים לטווח של כ-40 ק"מ. התותח עשה כאב ראש לא קטן לאירנים במלחמה מול עירק. בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, עבד בול על פרויקט למען עירק שנקרא "בבל הגדול". התותח אמור היה להגיע לאורך של 156 מטרים, בקוטר של 1,000 מ"מ, ומטרתו? לשגר לוויינים, בדיוק כמו הפרויקט שבוטל.

הבעיה מבחינת העולם הייתה שמה שמשגר לוויין – יכול גם לפגוע בכל מקום בעולם. ב-22 במרץ 1990, חוסל בול בפתח דירתו על ידי מתנקש, ועד היום נטען לפי פרסומים זרים שחוסל על ידי המוסד. ברגע שחוסל, נסגר פרויקט תותח העל של עירק.

M-110 קרדום: התניידות בזירת הלחימה המשולבת

תותח מתנייע, מהגדולים שהיו בשימוש צבא ארה"ב. התותח, שהחל את שירותו עוד בימי וייטנאם, ירה בממוצע (תלוי במקצועיות הצוות) שלושה פגזים בקוטר 203 מ"מ בדקה. את התותח תפעל צוות בן 13 לוחמים, וטווח הירי שלו עמד על יותר מ-30 ק"מ. משקלו של התותח עמד על 28 טון, והוא נע במהירות של 54 קמ"ש.

M-110 קרדום (צילום: צבא ארצות הברית)
ה-M-110 קרדום. הגיע גם לצה"ל|צילום: צבא ארצות הברית

בשנות ה-70 נרכש התותח על ידי צה"ל, והופעל במלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה. הפעלתו של תותח מתנייע היא נדבך חשוב בשדה הקרב המשתנה ובזירת הלחימה המשולבת: נכון להיום כמעט כל הארטילריה של ישראל ניידת.

2S19 Msta: 42 טון ב-60 קמ"ש

מדובר במלכה של חיל התותחנים הרוסי. התותח, בקוטר 152 מ"מ, מורכב על תובה של טנק ה-T-80. הוא שוקל לא פחות מ-42 טון, ולמרות זאת, לפי נתוני היצרן, יכול לפתח מהירות של 60 קמ"ש. בשל מערכת טעינה אוטומטית, יורה התותח בין שישה לשמונה פגזים בדקה, לטווח של 28 ק"מ.

2S19 Msta (צילום: Michael Esspe‏, ויקיפדיה)
ה-2S19 Msta בצבא האוקראיני. מערכת טעינה אוטומטית|צילום: Michael Esspe‏, ויקיפדיה

ולא רק זאת: התותח הרוסי יכול לשגר רקטות מותאמות שמאריכות את הטווח שלו ל-36 ק"מ, וגם משפרות את הדיוק בפגיעה למטרה. מלבד צבא רוסיה, שהוא מפעילו העיקרי של התותח, זה מופעל גם בצבאות כמו אוקראינה, קמרון, ונצואלה ואתיופיה.

PzH 2000: המתקדם בעולם

התותח הזה, מתוצרת גרמניה, נחשב כיום למתקדם בעולם. הכלי, בעל משקל של 55 טון, מגיע למהירות של 60 קמ"ש. הוא יורה פגזים בקוטר 155 מ"מ לטווחים שנעים בין 40 ק"מ ליותר מ-50 ק"מ, במקרה של פגזים משודרגים במנוע רקטי.

לתותח מערכת טעינה אוטומטית משוכללת, בזכותה הוא יורה שלושה פגזים בפחות מ-10 שניות. זאת, למול שלושה פגזים בדקה, היכולת של הכלים המקבילים. את התותח מפעילים חמישה אנשי צוות, אולם בשעת הצורך יכולים להפעילו גם שלושה אנשי צוות בלבד.

PzH 2000 (צילום: Quistnix‏, ויקיפדיה)
ה-PzH 2000. תוצרת גרמניה|צילום: Quistnix‏, ויקיפדיה

התותח משרת בצבאות גרמניה, איטליה, הולנד ויוון. הכלים הללו נפרסו באפגניסטן, שם זכו בתחילה לביקורת שלילית משום שהיו מתאימים למזג אוויר אירופאי ולא לחום האפגני. אנשי החברה שדרגו והתאימו את התותח גם לפעילות באזורים חמים, ותיקנו את התקלות. מאז, משמש התותח ככלי הארטילריה העיקרי של הכוחות ההולנדים והגרמנים.

>> יחידת מיתר: הסיירת של התותחנים