סיפור חייהן של שתי החיילות הבודדות, האחיות ונסה (23) ושאנינה (22) חטמליאנסקי, שגדלו בבית יתומים בארגנטינה ועלו ארצה כדי לשרת בצה"ל, הוא עלילה ארוכה ומלאה בדרמות. "אני כותבת ספר על החיים שעברתי והגעתי כבר לעמוד 350", אומרת שאנינה. "כל פעם שיש לי כמה שעות פנאי אני יושבת לכתוב עוד כמה עמודים וזה לא נגמר. עברנו דברים קשיים בחיים, אבל בשורה התחתונה אנחנו גאות להיות ישראליות ולשרת בצה"ל".
שאנינה וונסה נולדו בארגנטינה, ולהן שני אחים נוספים - ליאונרדו גר בארגנטינה וגבריאל בישראל. כשהיו בנות 11 ו- 12, הוריהן התגרשו והן מצאו עצמן בבית יתומים יהודי בבואנוס איירס, השייך לבית חב"ד. "קשה מאוד להיות במקום כזה בלי הורים, הם פשוט ניתקו אתנו את הקשר. היינו שם לבד, אבל למזלנו היחס של העובדים בבית והתנאים שם עזרו לנו להתאקלם. גם זה שהיינו שתינו יחד גרם לנו לתמוך אחת בשנייה ברגעים הכי קשים ולהצליח", מספרת ונסה. "זה חישל אותנו מאוד לאחר מכן בחיים. לחיות במקום חדש בלי הורים זה לא היה קל. לא למדנו עברית בבית היתומים רק ספרדית", מוסיפה שאנינה.
בגיל 15, החליטה ונסה לעשות צעד אמיץ ולעלות לישראל במסגרת תכנית 'נעל"ה', כשהיא משאירה מאחור את אחותה הקטנה. "בבית היתומים למדנו המון על ישראל ועל התרבות. הרגשתי שאני חייבת לעלות בגיל צעיר כדי להתאקלם מהר בארץ, ללמוד את השפה העברית ולהתגייס לצבא. זה היה לי חשוב מאוד. נכון שקשה מאוד לחיות לבד בישראל, ללמוד בפנימייה, כמעט בלי משפחה ומבלי לדעת את השפה, אבל זה היה אתגר והייתי נחושה להצליח, להוכיח שאני יכולה להסתדר במדינה חדשה עם תרבות שונה לגמרי מהתרבות הדרום האמריקאית, גם בשפה וגם במנטליות", סיפרה ונסה, "הקושי היה להשאיר את שאנינה מאחור, אבל היא העדיפה לסיים את התיכון שלה ואז לעלות לישראל".
"בפיקוד העורף קיבלתי המון חמימות ואהבה"
כשהגיעה לגיל 18, החליטה שאנינה לעלות לישראל בעקבות אחותה, למרות שלא ידעה מילת בעברית. "אני ואחותי ציוניות מאוד, אוהבות את המדינה, למדנו עם הזמן את המנטליות והתרבות של האנשים פה. יש פה אנשים חמים ונחמדים מאוד, שבכל מקום עזרו לנו להסתדר בארץ", היא מציינת, "לי היה קשה מאוד כי חודש אחרי שעליתי כבר התגייסתי, ותוך כדי למדתי עברית באולפן. היינו גם בנתק מוחלט מההורים, כשאבא נעלם ואימא יצרה אתנו קשר פה ושם. אני לא יודעת מאיפה היה לנו כוח לשרוד את כל זה, אבל הרצון והנחישות שלנו ניצחה".
ונסה התגייסה ראשונה ושובצה בבסיס חיל האוויר בצפון, שם היא משרתת בתור שקמיסטית, בעוד שאנינה, שחלמה להיות לוחמת בקרקל, שובצה בתור לוחמת הנפה הסדירה בפיקוד העורף. שתיהן מוגדרות כחיילות בודדות.
"אני יכולה לומר שבפיקוד העורף קיבלתי המון חמימות ואהבה. המפקדים מתחשבים מאוד ועוזרים, והם עשו הכול כדי שאצליח להסתגל לחיים החדשים בישראל. בכלל יש לי תחושה של בית. גם כשהיה לי קשה, הרגשתי שיש לי גב ותמיכה ושאני אף פעם לא לבד. מה שמפריע לי זה שבישראל מדברים מהר מאוד וקשה להבין הכול, ולאחת כמוני שלא מכירה את השפה כולה זה קצת הפריע בהתחלה", ציינה שאנינה בסיפוק.
"בהתחלה רצו שאהיה נהגת, אבל זה לא הסתדר והגעתי לתפקיד של שקמיסטית", מסבירה ונסה, "יוצא לי לראות המון אנשים ביום וזה כיף. החבר'ה פה נחמדים והזמן עובר מהר. אפשר לומר שאני מרוצה, אבל תמיד אפשר לשאוף ליותר. אנחנו חיילות בודדות אבל מאושרות מכל רגע בישראל. יש לנו המון חברים טובים", היא הוסיפה.
האחיות מספרות כי במהלך שירותן הצבאי, חודש הקשר שלהן עם אמן, שהיה מנותק שנים רבות. "היא אפילו הגיעה לישראל כדי להשתתף בחתונה של אחי גבריאל", מספרת ונסה, "ייקח לנו המון זמן כדי להשלים את הפערים של אותן שנים שהיא לא הייתה בחיינו".
השתיים אמורות להשתחרר בעוד כשלושה חודשים משירותן הצבאי. שאנינה מתכננת ללמוד ראיית חשבון, בעוד ונסה מתכוונת לצאת לטיול בפריז ורק לאחר מכן להחליט על מקצוע שתלמד, "החלום שלי הוא לטוס לפריז, כל הזמן קראתי על העיר הזו ואני מקווה שאבקר בה אחרי השחרור".
"אנחנו שמחות שעלינו לישראל, גאות לשרת בצבא, להיות חלק מהמדינה הזו ולקבוע בה את עתידנו", סיכמנו השתיים.
נציין כי בצה"ל משרתים נכון להיום כ- 6,200 חיילים בודדים. ביום חמישי האחרון, ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית (FIDF), האגודה ל'מען החייל' ו'מועדון יותר' בשיתוף צה"ל, קיימו יום הצדעה ראשון מסוגו לחיילים הבודדים בפארק המים שפיים שזכה לשם: 'עולים על כפכפים'. כ- 4,500 חיילים השתתפו, כשבכירים בצבא ובמערכת הביטחון הגיעו להוקיר להם תודה והערכה גדולה על תרומתם. החיילים נהנו ממגוון מתנות ושלל אטרקציות בפארק המים.