רס"ל עדן פביאן, נגדת משמעת באגף המודיעין, ממששת את דרגת הכתף שלה מדי כמה דקות. אצבעותיה, המשוחות בצבע לק אדום, מטיילות על הרקמה הלבנה, וניכר שהיא כמעט לא מאמינה שבאמת הגיעה לשלב בו הופעה כזו תהיה תקנית יחד עם מדי הקבע שלה.
מאחורי העיניים הבהירות שמסתכלות ישירות למצלמה, כמעט ולא מסיתות מבט, עומד מוח פועל שלא מפסיק לשחזר אחורה את כל מה שעבר. כשמגיע הרגע לדבר על משהו שמח, אפשר לראות בחיוכה זהירות מסוימת - היא יודעת כמה קשה עבדה כדי להגיע ליום שבו תוכל להסתכל לאחור ולהתגאות, ושאם תצטרך, תעשה גם הכול מההתחלה כדי להגיע לנקודה בה היא נמצאת עכשיו.
רס"ל פביאן, בת 22, שוכרת היום דירה בתל אביב ובמקור ממושב צרופה שבצפון. עד כה, נשמע הגיוני לבחורה בגילה, עד שהיא מבקשת לחזור אחורה לתחילת הסיפור. "רק ככה אפשר להבין", היא קובעת בנחרצות, "כי ילדות לא הייתה לי, לפחות לא כמו כולם".
"לא הייתי ילדה שהולכת לשחק בגן השעשועים עם חברות", משתפת עדן. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה א', אחרי שנים בהן אני ואחותי חווינו סיטואציות לא נעימות וקשות ביניהם. שניהם התחתנו בשנית והביאו עוד ילדים. בגיל 8 בערך, אימא שלי החליטה שהיא מעבירה לידיי את הטיפול באחי הקטן, שהיה אז תינוק".
מעתה ואילך, ייקרא בפיה אחיה הקטן "המלך שלה", איתו היא מדברת כמה פעמים ביום לפחות בשיחת וידאו. "אני חיה בשביל אחי, גידלתי אותו", היא מעידה ומבטה מתרכך. "הוא לוקה בפיגור שכלי בינוני עד קשה וחולה באפילפסיה, מה שמתאפיין בבעיות ברגליים ובעיניים. כבר בגיל 8 הייתי עושה כל מה שנדרש כדי לטפל בו. במקום לעשות צחוקים עם חברים, הייתי מסתובבת איתו בבתי חולים".
"הבנתי שהוא נולד ככה בשלב יחסית מאוחר, כי כל חיי אמרו לי שהרבה מהבעיות שלו הן באשמתי, כי לא טיפלתי בו כמו שצריך", שומטת רס"ל פביאן מבטה לרצפה. "בגיל כל-כך צעיר את לא יכולה להבין למה פתאום העיניים של אחיך מתגלגלות אחורה או למה הרגליים שלו נשברות בתדירות גבוהה, לא הייתה לי ברירה אלא ללמד את עצמי להתמודד, אני לא מתחרטת על זה לרגע".
בד בבד, כשבית הספר הלך ונהיה חלק גדול יותר בחייה של רס"ל פביאן, היא הבינה שהיכולת שלה לתפקד כמו שאר התלמידים הולכת ופוחתת. "לא הייתי מה שמצופה מתלמיד רגיל להיות", מודה עדן. "בכיתה הרגילה היה לי מאוד קשה, ובגלל שהייתי בעייתית, הבינו שאני מתאימה יותר לחינוך מיוחד. זו החלטה שאני מודה עליה היום, כי על אף סיטואציות קשות עם המורים ובית הספר רק הכיתה הזו אפשרה לי להגיע לבגרות מלאה".
"הייתי בכל טיפול שאפשר להעלות על הדעת"
עדן יושבת זקוף, נראה שכמעט מאלצת את עצמה לשבת כך, בראש מורם כשהיא מביטה קדימה. "הרגשתי חוסר רב במילים טובות, באמונה בי, בהערכה", היא משתפת, "כשמדובר באימא שלי למשל, לא הבנתי אף פעם למה היא הייתה בורחת מהבית, מתחילה מריבות או צעקות. זה הגיע מהר מאוד למצב בו הייתי צריכה להיות מטופלת על ידי עובדת סוציאלית לנערות, טיפול משפחתי, פסיכולוגית משירותי הרווחה - כל טיפול שאפשר להעלות על הדעת".
בתוך שלל הטיפולים הללו, הרגישה עדן לראשונה שבריר קטן של אמונה בדמות אחת העובדות הסוציאליות איתן נפגשה. "היה לי נורא קשה להתקרב למטפלים בהתחלה, לא הבנתי שהיא בצד שלי, עד שיום אחד כשסיפרתי לה על המצב בבית היא אמרה לי משפט שנצרב לי בראש עד היום", היא משחזרת: "'כשאת רואה אדם נכה בכיסא גלגלים, אין לך ציפייה ממנו לקום ולהתחיל ללכת - כך גם הלב של הרבה אנשים שפגשת, הוא לא יכול לקום ולאהוב'".
הטיפול עזר לחלקים מסוימים בעדן להחלים, אך חלקים מסוימים בה נשארו כבויים - מה שהתגלה ערב אחד, בסמוך לל"ג בעומר כשהייתה בכיתה ט'. "הייתי בתקופה ממש רעה עם ההורים שלי, עם החברים שלי ועם הסביבה בבית הספר. הסתובבתי עם אנשים שלא הייתי צריכה בחיי, בחרתי חברים לא נכונים, והייתי במרדף אחר בית - אצל חברות וברחוב", היא מוסיפה וקולה נסדק, "הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שאלתי את עצמי: 'למה אני? למה לאחרים יש משפחות שאוהבות אותם ותומכות בהם ולי אין?', והחלטתי שאני רוצה לסיים את החיים שלי. לקחתי חופן כדורים והתעוררתי באשפוז".
לאורך התהליך בבית החולים הייתה העובדת הסוציאלית שלה לידה ("היא אמרה לי שהיא מאמינה בי ואוהבת אותי, ואני לא ידעתי להכיל משפטים כאלו, לא ידעתי מה הערך שלהם"), אך היה אדם שבלט בהיעדרו. "אבא שלי לא הגיע לבית החולים ולכן לא דיברנו כמה שנים מאז", היא מסבירה, "כשאני מאמינה באדם שקרוב אליי אעשה הכול כדי שהוא יישאר - אבא שלי היה אחד האנשים האלו, אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהוא לא היה שם כשנזקקתי לו".
"אם אני צריכה לשים את האצבע על מה הוציא אותי מהמצב האובדני שהייתי בו - כנראה שאבחר באח שלי, בידיעה שאם לא אהיה כאן לא יהיה מי שישמור עליו ויטפל בו, ובכך שהיה לי ברור שאם לא אתאושש ואשתנה לא יקראו לי לצו ראשון לצה"ל", היא אומרת לפתע.
צירוף המילים "להרגיש חלק" יצא מפיה של רס"ל פביאן לפחות עשר פעמים במהלך שיחתנו, והתדירות גוברת כשאנחנו מגיעים לדבר על הצבא. "באמצע התחנות בצו הראשון ניגשה אליי חיילת ואמרה לי שאני מסיימת את התהליך מוקדם ואקבל זימון חדש לקב"ן", היא נזכרת, "לא ידעתי מה זה קב"ן - חשבתי שזו פשוט עוד בדיקה, אבל אחרי כמה דקות בחדר שלו נקבע שלא כדאי שאתגייס, וגם שאלת ההתנדבות שלי הוטלה בסימן שאלה".
זו הייתה נקודה המפנה מבחינתה של עדן. "יצאתי מהחדר, סגרתי את הדלת, ואמרתי לעצמי שלא משנה מה אצטרך לעשות ובמה להילחם - אני לצבא מתגייסת", אומרת בחדות עדן. "רציתי להראות לכולם שגם אני יכולה להיות חלק, וכמובן - ללבוש מדים". כשעדן נשאלת מדוע דווקא מדים, היא צוחקת. "תמיד הסתכלתי על חיילים מהצד ומבחינתי, העובדה שהם על מדים וחלק ממערכת כלשהי הייתה 'וואו'. רציתי להרגיש שותפה וקינאתי בהם על זה שהייתה להם שייכות מסוימת".
מרגע זה ואילך, החלה רס"ל פביאן במהפך שישנה את חייה. "פתאום חשבתי על איך אני יכולה להפוך את עצמי לאדם טוב יותר, איך יסתכלו עליי כבת אדם כמו כולם - ויצאתי לדרך", היא מספרת בחיוך. "התחלתי בלימודים, דחפתי את עצמי להשתפר כמה שאפשר. פתחתי עם כמה חברות פרויקט של מכירת בגדים ונכנסתי לשגרה של עשייה, איפה שיכולתי להיות ולהתנדב - לקחתי את זה בשתי ידיים".
"כל הגוף שלי רעד"
המאמצים הניבו תוצאות ומכתבי ההמלצה לצבא החלו לנחות בזה אחר זה אל תוך ידיה הפרושות של רס"ל פביאן - המחנכת, היועצת, רכזת תנועת הנוער, רכזת פרויקט מכירת הבגדים והרשימה ממשיכה. "הגשתי את כל המכתבים וזומנתי ללשכת הגיוס בחיפה", היא משחזרת. "כל הגוף שלי רעד לפני שנכנסתי לחדר, וכשצעדתי פנימה החיילת מסרה לי דף נייר. הפכתי אותו ונגלה אליי תאריך הגיוס שלי - 16 באפריל 2015. פשוט נעלמו לי כל המילים".
"אימא שלי אמרה לי שזה מאוחר מדי, שכבר כדאי לי לוותר, אבל לי ממש לא היה אכפת", היא מדגישה. "ניתקתי את הטלפון וחזרתי שוב ושוב בראש על המנטרה, שגם אם זה ייקח עוד שנה או עוד שנתיים - בסוף אני אהיה חלק ממשהו גדול יותר".
אחרי טירונות מאתגרת במחנה 80, בה הייתה צריכה להתמודד לראשונה עם התנאים שמציבה המערכת שהיא כל-כך חיכתה להצטרף לשורותיה, הגיעה עדן ליחידה באגף המודיעין בה היא משרתת כיום. "אחרי שירות בתחום אחד בו לא מצאתי את עצמי, פתחו לי תקן לתפקיד של מש"קית משמעת, שלא היה לפני כן ביחידה", היא מסבירה. "ידעתי בבירור שאני רוצה לעשות משהו שיכול להשפיע על היחידה ועל האנשים בה באופן ייחודי. בניתי הכול מאפס - קלסרים על קלסרים של תחום השגרה, יצאתי לקורסים, הכרתי אנשים מהתחום, וגם כאן השתדלתי לבנות את עצמי מהבסיס".
מהר מאוד ובשל עברה שבלתי ניתן להישאר אדישים אליו, הפכה רס"ל פביאן להרבה מעבר למש"קית משמעת בשביל החיילים שלצידה. "אני משתדלת לא לצעוק, לא לחלק תלונות שלא לצורך או לחפש את מגרעות החיילים, אבל גם לא לרחם או לגרום להם להרגיש שאני יותר מהם", היא מציינת. "אם יהיה לי חייל שלא יגיע עם דסקית, עוד באותו בוקר אשב איתו ואבין למה דבר כזה קרה. קרו לי הרבה מקרים שדרך דסקית חסרה - הצלחתי להבין שלחייל אין איפה לישון בלילה. על בשרי אני יודעת שמהפרט הכי קטן אפשר לגלות את הרקע של מי שמולך".
עוד דמות משמעותית בשירות הצבאי של עדן הוא המפקד שלה. "אני מאחלת לכל אחד מפקד כמו שלי, הוא מכיר את כל סיפור החיים שלי ויודע בדיוק איך לעזור לי ולהרים אותי תמיד", היא מסבירה. "הוא דוחק בי לשנות את הדרך שלי בכל פעם ולא להישאר באותו קו מחשבה. הוא תמיד אמר את המילה הנכונה, היה שם בשבילי בכל שעה ביום, כל היחידה מכירה אותו ויודעת שהוא אדם מדהים. אם הוא לא היה לצדי, לא הייתי פה היום. אולי הייתי מסיימת את שירות החובה שלי, אבל בטוח שלא הייתי ממשיכה לקבע".
בחודש דצמבר האחרון, אחרי שחזרה מחו"ל בפעם הראשונה בחייה ולקחה לרגע אחד מנוחה אמיתית מהכול, הבחינה רס"ל פביאן במפקדה יוצא ונכנס מספר פעמים ממשרדי השלישות. "כשאמרו לי שהוא הגיש אותי להצטיינות רמטכ"ל הייתי בטוחה שצוחקים עליי", היא מספרת במבוכה. "זה שהוא בכלל חשב עליי כאפשרות היה כבוד ענק. פתאום הרגשתי כל כך הרבה סיפוק מהמקום בו אני נמצאת היום, כשאני יודעת שהחיילים מעריכים אותי ומכבדים אותי, ומהמקום שבו אני נמצאת היום - אף אחד לא יוכל להבין איך זה מרגיש".
כשהיא שמעה שאכן נבחרה להיות אחת מהמצטיינים, לא נשמעה מפיה אף צעקת שמחה, אלא רק מילה אחת - תודה, כפי שהרגישה שהיה נכון באותו הרגע. "בטקס, אחי הקטן, המלך שלי, ישב בשורה לידי לצד המשפחה - הוריי, בני זוגם החדשים והאחים שלי", היא נזכרת בהתרגשות. "הוא לא הסכים לעזוב את התעודה שקיבלתי ולו לרגע אחד. יותר מהכול הרגשתי שזה מוכיח לכל מי שהגיע עבורי שהצלחתי, שהם, והוא במיוחד - לא היו מכשול עבורי בסופו של דבר, אלא מקפצה כן לנסות ולהצליח".
רס"ל פביאן מחזירה את ידה אל הכתף - עליה היא מקווה שבקרוב ייתלה השרוך בצבעי כחול-לבן שיהפכו אותה לנגדת משמעת מוסמכת באופן רשמי. "הטיפול בפרט בשבילי הוא הגאווה הגדולה ביותר, ובשבילו אני גם שואפת להיות רס"רית", היא מסכמת. "העבודה הזו מאפשרת לי להעביר מסר לכל החיילים שעוברים תחתיי - שאפשר אחרת כשרוצים את זה מבפנים, גם כשאף אחד לא מאמין בך וכשאתה מוקף באנשים שלא רוצים בטובתך. צריך להילחם בכל מכשול בדרך כדי להגיע למקום האחד שיקבל אותך כמו שאתה וידחוף אותך להיות המצוין ביותר".