המילים "סוף תרנגול", נשמעות בקשר, וההכרזה על ניצחונו של עומס החום במערכה מעלה חיוך על פניהם של הלוחמים מהפלוגה המסייעת של גדוד נחשון שלהם ברור ש"סוף תרנגול" משמעו "סוף התרגיל". החיילים נמצאים בשיאו של שבוע המלחמה שמגיע כחלק מהאימון הגדודי שלפני הקו הבא, וניכר כי הם כבר מתחילים להתעייף. אחרי שצעדו כל הלילה, הסתערו על כיפה השכם בבוקר וכבשו אותה פעם נוספת בתרגיל רטוב, הלוחמים מחליטים שתנומה בצל קלוש על האדמה היבשה היא סיבה למסיבה. או לפחות להתעפצות קלה.
לא פלא שלוחמי הפלוגה המסייעת מחפשים כמה דקות של נחת אחרי התקופה הלא פשוטה שעברו לאחרונה. רק לפני חודש הם צפו בפירוקה של מחלקת הסיור (המחס"ר) בעקבות מקרה ה"זובור", בו עשרה מחייליה היכו את רב"ט סער מזרחי, חייל במחלקת המרגמות. הכעס, כך נדמה, כבר שכך, ובוודאי שלא משפיע על התפקוד בשבוע המלחמה: תוך כדי התרגיל הם נחושים מתמיד, סוחבים על הגב כמעט מחצית ממשקל גופם. רק כשמגיע זמן למנוחה עולה הגעגוע לחבר שמחלים בבית ואליו מצטרף עצב על המחלקה שבמקום לצעוד עם וסט וקסדה - עומדים במסדר בכלא הצבאי. "בהתחלה כעסתי עליו, על הקלות שבה הוא הלך אליהם עם כומתה על הראש, כמו לפני משפט", מסביר סמל ג'סי נקומו ממחלקת המרגמות, חבר קרוב של החייל הפצוע. "בדיעבד, אני גם קצת מבין אותו ולמה הוא הסכים לכל זה. הוא בחור שקט שלא נפתח בקלות, והוא חשב שזה הגיוני לקבל כמה בוקסים כדי שיהיו לו עוד חברים".
סמל נקומו מסביר את הדברים ברוגע, אולם באותו לילה, כשסער חברו הקרוב שכב חבול בחדרו ולא החליף את נקומו בשמירה, האחרון לא היה כל כך רגוע. "היום אני כבר פחות כועס על הלוחמים ממרץ 10'", הוא אומר, "אבל עדיין אין בי רחמים עליהם. הם קיבלו את מה שהגיע להם".
"מנסים להביא את הוותיקות עם חיבוק"
"רגע, עצרו", צועק בפתאומיות אחד מלוחמי מחלקת הפנת"ר (פינוי, תספוקת ורתק) ממרום מושבו בגבעה שהפכה לכיפת הרתק. "אין לכם חיפוי רתק ביבש, כולכם מתים", הוא קורא בשעשוע ללוחמי הפלוגות האחרות שמתרוצצים בעמק הקטן שנפרס מתחתם. כל עוד התרגיל נשאר יבש אין ללוחמי המסייעת יותר מדי עבודה - ונראה שהם מרגישים צורך לפצות על הישיבה הבטלה בשלל קשקושים.
לוחמי הפנת"ר הם החיילים הכי מנוסים בפלוגה, בני מחזור הגיוס נובמבר 09', שבעוד כחודש וחצי ייצאו לחופשת השחרור המיוחלת. לקראת סוף השירות, הם חשבו, שום דבר לא יפתיע אותם: אולם הם התבדו כששמעו על מקרה הזובור. אחד-עשר חיילים ממחלקת הסיור של הפלוגה היכו חייל צעיר ממחלקת המרגמות, בטענה שנגע ב"מקל הפז"ם". החייל התמוטט בבוקר שלאחר מכן ואושפז בבית־החולים עם צלעות שבורות וקרע בטחול. החיילים נעצרו, נשפטו, הורדו בדרגה ונשלחו לעונשי מחבוש.
לטענת הפנת"רים, לא ברור להם מאין הגיע למחזור הצעיר הרעיון לנהוג בכזו אלימות. "אנחנו מנסים להביא את הוותיקות שלנו עם חיבוק, אבל הם לקחו את זה למקומות אחרים", מסביר סמ"ר ישראל יפרח, לוחם מהמחלקה. "בסופו של דבר אנחנו אכלנו אותה בגלל זה, ועכשיו אנחנו עושים תורנויות שוותיקים מעולם לא נהגו לבצע".
"דווקא מבסוט. העונש מוצדק"
עם פז"ם של כמעט שלוש שנות שירות קרבי הם כבר מבינים את חומרת המעשה - וכבר מזמן אין להם מקל. למרות התחושות הקשות, את חסרונם של החיילים שנמצאים במעצר הם בהחלט מרגישים. "הם היו מחלקה ברמה מאוד גבוהה, עם אחווה אמיתית", מספר יפרח, ומיד נתקל בהתנגדות מצדו של סמ"ר יוסי לוי, חברו למחלקה. "אני דווקא מבסוט. לפי דעתי העונש שניתן להם מוצדק. הם הרסו לבן־אדם את הבריאות".
כשהנושא עולה, השיחה נעה במהרה מהמחלקה ההיא לסער מזרחי, חברם למחלקה שנפגע. "הוא חייל טוב וילד טוב", מספר סמ"ר קוסטה פלייקוב, "ואני מאמין שאם הוא יחזור יקבלו אותו בזרועות פתוחות. אולי זה יהיה קצת מוזר בשבועיים הראשונים, אבל הכול יחזור לשגרה".
נדמה שדווקא לגבי האנשים בהם הכי קל להטיח ביקורת - המפקדים - החבורה אחידה בדעותיה. "הטיפול היה ממש מידי", מספר סמל המחלקה, סמל שחף שזר. "המפקד של מחלקת המרגמות דאג שהכול ייצא החוצה לדרגים הגבוהים. הוא דאג לחייל הפצוע כמו אמא פולנייה ששומרת על הילד שלה", מחייך פולייקוב בגיחוך, ולמרות הבדיחה, ניכר שהוא מעריך את הדאגה.
עם סיום התרגיל היבש החיילים זוכים לעוד קצת זמן מנוחה לפני החלק הרטוב - השלב שיגרום להם להזיע. בין לבין, הם ממשיכים למצוא זמן להתבדח. "תגידו, צריך לכסות את המא"ג?" שואל פולייקוב. הוא נענה בתשובה חיובית ובפליאה מצד חבריו, על כך שלא עשה זאת עד אותו רגע. "טוב, לא אמרתם לי, אני סתם חפ"ש".
"מחויבים להיות טובים יותר מאי פעם"
חשיפת פרשת מקל הפז"ם לא הייתה הפעם הראשונה שחטיבת כפיר מקבלת כותרות בעיתון, וזו גם לא הייתה האחרונה - כשבעקבות פרסום של חדשות 2 מהשבוע האחרון נפתח תחקיר ראשוני בעקבות תלונה אחרת. הכפירניקים מתוסלכים: לתחושתם, התקשורת מנפחת אירועים חריגים ומתעלמת מהפעילות המבצעית העניפה שהם עושים במשך שנים ארוכות ביהודה ושומרון, במסגרתה סיכלו עשרות פיגועים. "יש סטיגמה על חטיבת כפיר, שהתפתחה עוד בתקופה שהתפרסמו כל מיני מקרי אלימות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בזמן תעסוקה מבצעית ביהודה ושומרון, אומר מפקד הגדוד, סא"ל שי שמש. בכל חטיבה קרו אירועים דומים לאירוע שהתרחש בגדוד, ומי שטוען שאין אצלו תופעות כאלו ככל הנראה לא מחובר לשטח, או לא מדבר בכנות".
הסיקור התקשורתי הגיע בתזמון אישי לא פשוט עבור המג"ד. בדיוק בלילה בו התרחש המקרה התמנה סא"ל שמש למפקד החדש של הגדוד במקומו של סא"ל עמיחי קופולוביץ', שנכנס לנעלי הסמח"ט. "עצם זה שהסיפור התפוצץ עם כניסתי לתפקיד מאפשר לי לעשות בדק בית", אומר המג"ד. "מכאן השיטה היא פשוט להיות מעורב במה שקורה בפלוגות ולהעביר מסר ברור ותקיף בלי להעלים עין משום דבר", הוא קובע. "עכשיו, בגלל שחווינו אירוע כל כך חמור, אנחנו מחויבים להיות יותר טובים מאי פעם".
סגן מאור קזצקר, מפקד מחלקת המרגמות נושא איתו עדיין תחושות קשות על האירוע בו נפצע החייל שלו. "לא קרו אירועים כאלו בעבר, ובטח שלא בצורה כזו חמורה", הוא מעיד. "הם לא חבר'ה רעים, ומה שמפחיד זה שדברים מהסוג הזה עלולים לקרות גם אצל החיילים הכי טובים. זה מתחיל בצחוק ובסוף פשוט יוצא מפרופורציה. עם כל הצער שבדבר, העונש שהם קיבלו הולם את המעשה. אי־אפשר להשאיר דמויות כאלו בסביבה, גם אם הם היו הלב של הפלוגה".
כבר שנה וחצי שסגן קזצקר מפקד על מחלקת המרגמות. בעוד כמה ימים הוא יסיים את תפקידו ויהפוך לסגן מפקד הפלוגה. מהנעליים האלה, הוא אומר, הוא ימשיך לעקוב אחרי המחלקה הצעירה עליה פיקד. "אני רוצה להאמין שאחרי המקרה הזה, אחרי שהם חוו על בשרם את התחושות הקשות האלה, הם לעולם לא יעשו דבר כזה לחיילים אחרים".
שבוע מלחמה - אירוע מגבש
שעתיים לפני חצות בוקעת יללה מבין הגבעות של בקעת הירדן: "אללה הוא אכבר!" ולאחריה סדרה של פיצוצים ויריות. לשנייה אפשר לחשוב שתושבי הכפרים הסמוכים מאסו בשגרת האימונים שמפרה את שנתם, אבל כנראה שהזיקוקים - או התודעה שהם עדיין בתרגיל - מסגירים את התעלול המחוכם של קצין המודיעין של החטיבה, שלצורך העניין מדמה את האויב. סינון קללות עולה מבין החיילים, כשהם מתחילים לדלג לכיוון הקמ"ן. לא עוברות יותר מכמה שניות עד שצעקות "אש, אש, אש", תופסות אותו ומבשרות לו על מותו. הוא בהחלט מתרשם מהתגובה המהירה, אבל לא מוכן לצאת מהמשחק בלי שלל - ו"פוצע" בתמורה את אחד הלוחמים. "אתה לא יכול לפצוע אותו, אתה כבר מת", צועק לעברו אחד הלוחמים. "אני יכול לעשות מה שבא לי", טוען הקמ"ן. בתור בורא התעלול, יש לו יד חופשית לעשות כל אשר עולה ברוחו.
חלק מהעניין בשבוע המלחמה, מסבירים הקצינים, הוא להקשות על הגדוד, לבחון אותו בפעולה. "זה שבוע מסכם, שמביא את המפקדים והחיילים לפעול ביכולות הגבוהות ביותר שלהם. כל אחד מהם נדרש להוציא מעצמו את כל הידע שיש להם", מספר המג"ד, שמתורגל גם הוא על ידי החטיבה וצועד עם הלוחמים יומם וליל. "בשבוע כזה אפשר לראות מי חזק ומוביל, ומי חלש יותר. בסופו של דבר המטרה היא להכין את הלוחמים למלחמה באופן הכי טוב ומדויק שאפשר".
התרגיל קשה, ומזג האוויר לא הופך אותו ליותר נוח. החום של הבקעה מעיק ודורש מהלוחמים משמעת גבוהה, ולא לחינם: בחטיבה מבינים עד כמה הוא קריטי לגדוד - הן לכושר הקרבי והן למורל. "אסור שהחיילים יפחדו מהתרגיל. הוא אמנם קשה אבל הוא אפשרי, והם חייבים לדעת את זה", אומר מפקד החטיבה, אל"ם אודי בן־מוחא, לכל המפקדים בקפ"ק הראשון לפני היציאה לתרגיל. "אתם חייבים להבין שאין דבר יותר טוב משבוע מלחמה מוצלח על מנת לאחד גדוד". הניסיון של המח"ט לא מאחר להוכיח את עצמו, וכבר בלילה השני לתרגיל עבודת הצוות של הלוחמים מגיעה לשיאה. בין מבני הבטון של הלש"בייה בבקעה, הם רצים מקיר לקיר, מחפים זה על זה, מטהרים את השטח. עובדים קשה מכדי לשקוע באירועים שקרו, ובעיקר מתכוננים לעתיד. חלקם מדמיינים את הפעילות הבאה שייקחו בה חלק, אחרים חושבים על חזרתו של חברם הפצוע לגדוד. כולם, כך נדמה, מדמיינים גם דבר נוסף: את המקלחת החמה שאחרי התרגיל.
>> נפצעו בקרב וחזרו לשירות: החיילים שנתנו הכול למדינה, פעמיים