זיכרון הילדות מהלילה שביליתי על רצפת בטון במקלט חשוך וקר אחרי שטיל אזרי פגע ישירות בבניין המגורים שלי בעיר קפאן שבדרום ארמניה מלווה אותי עד היום. הייתי רק בת 4 כשהבנתי מה זה פחד אמיתי ולמדתי לזהות סוגים של טילים לפי הצליל שהם עושים. השנה הייתה 1992, ומלחמת נגורנו-קרבאך הראשונה הייתה בעיצומה. עברו כמעט 30 שנה מאז וההיסטוריה חוזרת על עצמה. רק שהפעם אני מוצאת את עצמי במצב שבו המדינה שאליה עליתי וששירתי בצבאה מספקת משלוחי נשק קטלניים שפוגעים במולדת שלי וגורמים לילדים ארמנים אחרים להשתתק מפחד.  

מרבית הישראלים כלל לא מכירים את הסכסוך הארמני-אזרי שהתחיל לפני 100 שנה. בעקבות מהפכת אוקטובר של 1917, הבולשביקים קיבלו שליטה על הקווקז וחבל הארץ שבהמשך קיבל את השם נגורנו-קרבאך ניתן במתנה למדינה הצעירה אזרבייג'ן, שהצטרפה באותה תקופה לברית המועצות.

קרבאך, או בשמו המקורי ארצאך, הוא חבל ארץ שבו חיים כיום כ-150 אלף בני אדם, 95% מהם ארמנים. החבל שייך היסטורית לארמנים ועדות לכך ניתן למצוא בכנסיות והמנזרים הארמנים הרבים שהוקמו שם החל מהמאה הרביעית. במאה ה-11 הגיעו לאזור נוודים טורקמנים שהתגבשו ללאום האזרי ובסופו של דבר לאזרבייג'ן המוסלמית. בתקופת השלטון הסובייטי, בשנות ה-20 של המאה שעברה, האזרים טבחו בארמנים המקומיים וניסו לגרש אותם מהאזור, בסיוע חיילי האימפריה העות'מאנית. כך למעשה הם המשיכו את רצח העם הארמני שביצעו העות'מאנים בין השנים 1918-1915, כאשר הושמדו מיליון וחצי ארמנים בצעדות מוות, שריפות המוניות, מחנות ריכוז ומעשי טבח מאורגנים. למרות הכל, הארמנים המשיכו להתגורר בחבל, אותו הם ממשיכים לכנות ארצאך, וגם בתקופות הקשות ביותר תמיד היה שם רוב ארמני.

בניין מגורים שנפגע מהפגזה אזרית על סטפנקרט, בירת החבל (צילום: גלעד שדה)
בניין מגורים שנפגע מהפגזה אזרית על סטפנקרט, בירת החבל|צילום: גלעד שדה

הסכסוך הנוכחי התחיל ב-1988 כשתושבי החבל הארמנים ערכו משאל עם והחליטו להתנתק מאזרבייג'ן, דבר שהצית גל של פרעות נגד ארמנים בכל אזרבייג'ן. הסכסוך החמיר עוד יותר ב-1991 בעקבות התפרקות ברית המועצות והכרזת עצמאות של ארצאך. אז החלה מלחמת נגורנו-קרבאך הראשונה, שבה נהרגו כ-30 אלף בני אדם. ב-1994 ארמניה הצליחה לשחרר את חבל הארץ והצדדים חתמו על הסכם הפסקת אש אך המחלוקת לא נפתרה.

ההסכם התפורר סופית בסוף החודש שעבר. ב-27 בספטמבר 2020. אזרבייג'ן, בתמיכת טורקיה, תקפה את התושבים הארמנים בחבל והכריזה מלחמה. 100 שנה אחרי שעברו רצח עם וטיהור אתני, הארמנים שוב מוצאים את עצמם בסכנת קיום. במלחמה הזו אין צדדים שווים, גם מבחינת גודל האוכלוסייה וגם מבחינת יכולות הלחימה והתמיכה הזרה. תקציב משרד הביטחון של אזרבייג'ן גדול כמעט פי ארבעה מזה של ארמניה והיא מקבלת תמיכה כלכלית, פוליטית וצבאית מטורקיה – שאף העבירה שכירי חרב סורים להילחם בארמנים בארצאך.

בעתיד, הנשק הזה יוכל להיות מופנה כלפי ישראל

ולרשימה המרשימה הזו של תומכי אזרבייג'ן מצטרפת גם ישראל, שהיא למעשה ספקית הנשק הראשית של אזרבייג'ן לפי דו"ח של מכון שטוקהולם לחקר השלום. מטוסים מלאים בנשק מתקדם של המדינה עם הצבא "המוסרי ביותר בעולם", המריאו משדה התעופה בעובדה לבאקו ובחזרה גם בשבועות האחרונים, והנשק הזה משמש לפי דיווחים רבים גם לפגיעה באזרחים ארמנים חפים מפשע, בתי חולים וכנסיות. לא מספיק שמדינת ישראל לא מכירה עד היום ברצח העם הארמני, השואה הראשונה של המאה ה-20, עכשיו היא אף נותנת יד לפגיעה בהם.

הפגנת ארמנים בירושלים נגד מכירת נשק לאזרבייג'ן (צילום: Yoav Loeff)
הפגנת ארמנים בירושלים נגד מכירת נשק לאזרבייג'ן|צילום: Yoav Loeff
 

לארמנים תמיד הייתה אמפתיה כלפי העם היהודי שבדיוק כמוהם איבד את המולדת והוגלה, נרדף במשך דורות, עבר שואה, חזר לארץ שלו שמוקפת במדינות עוינות ונלחם כל הזמן לא רק על השטחים אלא על קיומו כעם וכמדינה. ולכן הארמנים בכל העולם ובוודאי הארמנים שגרים בישראל לא מבינים איך מדינה שהעם שלה בעצמו עבר שואה יכולה להיות שותפה בעקיפין לרצח של עם אחר? איך ייתכן שמדינת ישראל, עם כל ההיסטוריה הכואבת שלה, דואגת היום אך ורק לאינטרסים הכלכליים שלה ומתעלמת לגמרי מהפן המוסרי?

למרות ההפגנות, העתירה לבג"ץ, המכתבים הרבים שנשלחו מטעם איגוד ארמנים יהודים ללשכת ראש הממשלה ונשיא המדינה והתמיכה של קהילות ישראליות ויהודיות רבות שדורשות להפסיק את אספקת הנשק לאזרבייג'ן, ממשלת ישראל ממשיכה להפגין אטימות. היא מתעלמת מקולות המחאה שלנו - ארמנים יהודים וישראלים כאחד - שבין היתר מביעים דאגה מכך שהייצוא הצבאי הישראלי לאזרבייג'ן יפגע בסופו של דבר בישראל עצמה. הנשק הישראלי שמופנה היום כלפי הארמנים נמצא בידיים של ארדואן ולוחמי ג'יהאד סורים ויכול בקלות להגיע מחר לסוריה ולהיות מופנה כלפי האזרחים הישראלים. במרדף אחר הפירות הכספיים של המלחמה, הפן המוסרי אינו נלקח יותר בחשבון בהחלטות של ממשלת ישראל, כנראה שגם הביטחוני כבר לא.

דיאנה גלסטיאן נולדה בירוואן בירת ארמניה ב-1987. ב-1993 עברה עם משפחתה לרוסיה וקיבלה מעמד של פליטה. היא עלתה לארץ ב-2003 בתוכנית נעל"ה, שירתה בגדוד קשר באוגדת איו"ש וכיום היא לומדת לתואר שני בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.