ביום רביעי הסתיים קורס צוללן מספר 118 בטקס מרשים בבה"ד חיל הים בחיפה. בעוד ימים אחדים הבוגרים יצטרפו לעולם החשאי שמתחת לפני הים, אחרי שסיימו קורס שנמשך שנה.
כל אחד מהם התחייב לשירות בן ארבע שנים במסגרתו יבצעו משימות חשאיות וקריטיות לביטחון המדינה. בין הבוגרים של קורס צוללן 118, היה גם סמ"ר א' שמורשת הצוללנים של משפחתו מקורה בצי הצוללות הבריטי במלחמת העולם השנייה, עם סיפור שנשמע כמעט דמיוני.
סב המשפחה משה היה נער בפולין כשהנאצים עלו לשלטון. ב-1936 הוא מחליט לעזוב יחד עם אחיו אחרי שהבינו לאן הרוח נושבת. הם משאירים את שאר בני המשפחה מאחור ומגיעים לארץ ישראל.
"מהרגע שברח מפולין הוא רצה להתנדב לצי הבריטי ולשרת בצוללות", משחזר השבוע בנו ירון בראיון משותף עם הבן סמ"ר א'. "אבל זה לא היה סיפור פשוט, הצי הבריטי ובעיקר הצוללות היה עולם סגור מאוד ושמרני, בטח עבור יהודי ישראלי".
רוב הדברים על הסב משה, אותו ניתן להגדיר כמייסד שושלת הצוללות הזאת, נודעו לבנו ירון אחרי שהוא נפטר בשנת 1988.
"כשבני החל את הקורס והחזיר אותי למקורות, התחלתי לחקור מה אבא שלי עשה ועבר. היה תמוה מאוד בעיניי איך הוא חסך ממני את כל מה שהם עברו ועשו. אבל זה היה דור אחר, יותר של עשייה ופחות של דיבורים".
תחילה הוצב הסבא משה כטכנאי צוללות בבסיס פורת סעיד במצרים ומשם לא הפסיק לשלוח לסוכנות היהודית ולמפקדת הצי מכתבים בבקשה שיוציאו אותו לקורס צוללן.
"באותה תקופה היו לצי הצוללות הבריטי אבדות מטורפות, אבל זה לא מה שהרתיע אותו. גיל שבו לא מפחדים מכלום ורוצים לתרום". העקשנות של הסב משתלמת ובצעד די חריג מגייסים אותו לקורס צוללן שהצי הבריטי קיים בביירות, לבנון.
"כשנשלח לקורס צ'יף הוא לא האמין שיצליח לסיים כי היה צריך ללמוד הרבה מאוד חומר בשפה זרה, תרבות שונה ותוך כדי מלחמה. בעולם יש לכל צוללת מחברת צוללן עם הסרטוטים הטכניים אבל בשנים שהוא שירת לא הייתה את המחברת הזו והוא אייר הכל בעצמו".
(עיטורים של הסבא משה על שירותו בצי הבריטי)
משם הסב נשלח לשרת כמו שחלם כאיש צוות בצוללת בריטית ונלחם בגרמנים. "אחרי זמן קצר יחסית הוא מתקדם ועובר הסמכה של קצין טכני, צ'יף". תחילה נלחם בים התיכון ששימש את הגרמנים לאספקת הכוחות שלהם בצפון אפריקה ולאורך השירות שלו עבר בשמונה נמלים לפחות.
הסיפורים על הסבא משה מסמרי שיער ויכולים בקלות להיות סצינות מסרטים או פרקים בספרים. לימים צוטט בספרי הצי הבריטי כאומר שהוא לא זוכר הפלגה אחת שלא חזרו ממנה בלי להניף נס על התורן, שמסמל הטבעה של כלי שיט אויב.
"בהפלגה הראשונה שלו בצוללת הטילו עליהם למעלה מ-50 פצצות עומק. הוא נפצע כתוצאה מזה פציעה שסחב איתו כל החיים. בזמן שהחלים בבית הבראה בקיסריה, הצוללת שלו 'ברטר' שמה, יצאה להפלגה נוספת והוטבעה על ידי הגרמנים".
גם האירוע הקשה והטראגי הזה, לא מנע ממשה לחזור כמה שיותר מהר לצוללת ולהילחם בגרמנים.
"שלחו אותם יחד עם עוד 14 קצינים בריטיים לברגן, שהיה בסיס הצוללות המרכזי של גרמניה בים הצפוני והם לקחו שם בשבי שלוש צוללות גרמניות. בזכות זה הם גילו שהגרמנים פיתחו שנורקל שמאפשר צלילה ארוכה יותר וטעינת מצברים. משהו היסטורי מאוד במלחמת הצוללות שהוא היה שותף לו".
ירון מספר שאחד הדברים שהכי ריגשו את אביו בזמן השרות, היה כאשר בחלק השני של המלחמה, הבריטים הבינו כמה הצוללות חשובות כדי לפגוע בגרמנים.
"הוא סיפר על זה ואמר, אני מחזיק אקדח מאחורי גב של קצין גרמני ומוריד אותו מהצוללת. צריך להבין, מכל המשפחה רק הוא ואח שלו שעלו לישראל שרדו את השואה. כל השאר נרצחו על ידי הנאצים. הוא ציין ברשומות שהיה היחיד שעל הכתף היה כתוב לו 'פלסטין' ולא הצי הבריטי".
עוד דבר שירון שמע ממשה אביו הוא שהם היו מורידים מהצוללת אנשי קומנדו בכל מיני נמלים, אלה היו מבצעים פעולות חבלה בשטחי הנאצים ולאחר מכן, נמלטים חזרה לצוללות.
ירון התרגש מאוד כששאלתי אותו איך אביו הרגיש כשבנו הלך לצוללות. "כשאני סיימתי את הקורס זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את אבא שלי בוכה. הוא בא אלי ברציף, היה מרוחק מאחרים, נתן לי חיבוק ושעון צלילה מתנה ובכה".
דור שלישי לשתיקה
ירון אגב מספר שהוא עצמו לא שיתף את אביו בחוויות שלו מהשרות בצוללות. "עד כדי כך זה בלתי אפשרי". את אותה 'שושואיסטיות' גם הוא העביר הלאה.
"היום הבן שלי מצנזר אותי. אני שואל אותו והוא אומר לי אבא, לך לאינטרנט ותקרא". הבן א' מחייך ומוסיף על כך: "אבא לא היה מוכן לספר לי כלום, אז גם אני לא מספר לו כלום".
"זה קטע", ממשיך האב, "כי אני סקרן לדעת מה השתנה מאז שהייתי, אלה חברה שאני מכשיר אותם והוא לא מוכן לספר לי כלום". עד היום ירון משרת במילואים כאשר בשנים האחרונות הוא מדריך בסדרות ים של הצוללנים, "חוץ משל הבן שלי כי זה לא מתאים".
שייטת הצוללות היא אחת מהיחידות הכי מסווגות בצה"ל, למעשה היא בין הבודדות שלא ניתן למצוא עליהן יותר מדי סיפורי מורשת קרב. כל מי שסיים את קורס הצוללן בחיל הים מקבל "מספר צוללן" ונרשם ב"ספר הירוק" בו כתובים השמות והמספרים של כל מי שסיימו את הקורס היוקרתי.
סמ"ר א' שנרשם השבוע בספר הירוק הופתע במהלך הטקס כאשר קיבל את סיכת הצוללן מאביו ירון, כשהוא בעצמו נרשם ספר הירוק לפני כארבעה עשורים.
"זה רגע מאוד מרגש עם כל הסיפור המטורף הזה", מספר הבוגר הטרי. "זה קורס מאוד קשה והיו לי בו לא מעט רגעים קשים. אבל לא לכל החבר'ה שלי בקורס היה עם מי לדבר על אותם רגעים קשים. כשאני חוזר הביתה מבינים אותי", אמר כשהביט באב ירון.
מדובר במשפחה שהצוללות ממש זורמות אצלם בדם וגם בתו של ירון ואחותו של א', שירתה כמדריכת סימולטורים בצוללות ובעלה כקצין בשייטת 7.
לסמ"ר א' חשוב לציין שלמרות ההיסטוריה המשפחתית, האב ירון מעולם לא דחף אותו לשייטת הצוללות. "זה משהו שאני רציתי לעשות ואני בטוח שהוא גאה ומאושר".
סמ"ר א' ממשיך ומספר שבמהלך הקורס הוא הופתע לא מעט ממה שנחשף אליו. "גדלתי על הסיפורים המטורפים של סבא שלי ממלחמת העולם השנייה, שם כבר מדובר במאבק על החיים, פצצות עומק ומלחמה מול אלפי כלי שיט. אבל יש דברים שלא משתנים שזה השפה, החוויות והאווירה בתוך הצוללת. רק כשהגעתי לפה הבנתי על מה אבא דיבר איתי כשסיפר על החוויות האלה".
האב ירון התגייס לשייטת הצוללות ב-1980 כדמות חריגה יחסית. "בזמנו הרוב הגיעו מבתי ספר מקצועיים ואני הייתי בוגר עיוני. אני זוכר שבסוף הגיבוש ישבתי מול מפקד השייטת והוא שאל איך הגעתי. עניתי שאבא שלי שירת בצוללות. הוא חייך במבוכה ואמר לי בחורצ'יק אני חושב שאתה טועה כי אם אני עושה חשבון לא היו אז צוללות ועניתי שאבא היה צוללן יהודי במלחמת העולם שהתנדב לצי הבריטי".
ירון מספר בחיוך ש"כנראה שהיעוד שלי לשייטת הצוללות הוא מאז שנולדתי. "כשאתה בן לצ'יף, קצין טכני בצוללת בריטית שהתנדב לשם בזמן שהמשפחה שלו נרצחה בשואה, אז כנראה שזה הייעוד שלך. בטח כשאתה גדל על סיפורים כאלה".
כשסיים את הקורס ההורים היו צריכים לחתום על אישור לשירות במקום כזה. "אמא שלי ז"ל חתמה ולאבא שלי היה מאוד קשה לחתום על האישור אחרי מה שהוא עבר".
"הייתי מפליג שוב רק עם הצוות שלי"
כשירון הגיע לשייטת הוא שירת על צוללת מתוצרת בריטית, אח"י גל. "הייתי על הצוללת בין השנים 1980 ל-1985, תקופת מלחמת לבנון הראשונה, הרבה מאוד פעילות מבצעית שעל רובה ככולה לא ניתן לפרט", אמר.
לדבריו, את הסכנה הגדולה שהייתה בהפלגות מבצעיות בהן השתתף הוא הדחיק בזמן השירות. "ההבנה של מה שעשית ואיפה היית מגיעה אחרי שאתה משתחרר. הבן שאל אותי לא מזמן אם הייתי מפליג שוב על צוללת, ואמרתי לו כן אבל רק עם הצוות שלי, שזה משהו מוזר לומר כמישהו שמכשיר כיום צוללנים".
"היום החברים הקרובים שלי הם לא מבית הספר או ממסגרות אחרות בחיים האזרחיים, כולם מהיחידה. אני חושב שזה אומר הרבה. לקחת חבורה של אנשים, להוריד אותם לעומק שלא נגיד מהו, עם פלדה שמפרידה ביניהם לים בעובי שגם לא ניתן לפרט, מנותקים מהעולם תוך שירות מדהים למדינה, זה משהו מיוחד שמלווה אותך לכל החיים", מציין האב ירון.
לא הרבה יודעים, אבל בשייטת הצוללות ישנה מסורת ארוכת שנים ובה כל מי שצולל בפעם הראשונה שותה את "שמפניית המעמקים". ירון מסביר ש"כשאתה מגיע לעומקים מנקזים מהים לצוללת מי מלח ואתה שותה את זה. כפי שניתן להבין מדובר בטעם שלעולם לא תשכח", אמר בחיוך רחב.
ירון קוטע את השיחה שלנו ושואל את בנו א', "רגע, גם היום שותים שמפניית מעמקים?". והבן עונה לו בגאווה: "בוודאי. כששתיתי מיד היה ברור לי שמדובר בחוויה שלא אשכח לעולם, גם בגלל הטעם וגם כי צללתי לראשונה. זאת הייתה חוויה הזויה כמו ברכבת הרים שעולה ויורדת כשאני לא מבין מה קורה".
סמ"ר א' ממשיך ומספר ש"כשחזרתי הביתה אחרי הצלילה הראשונה סיפרתי לאבא על החוויה, והוא ממש הבין אותי וגם אני אותו. זה משהו שנותן המון".
הוא ישרת במחלקת נשק של הצוללת אח"י רהב, מהחדשות והמתקדמות של חיל הים. את השם שלה קיבלה מצוללת מסוג גל שיצאה משירות ובמקור, מדובר בשם שניתן על ידי ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון.
"היום אני חושב שאני מתחיל להבין לאן אני הולך ולאיזה שירות", אמר סמ"ר א'. "השייטת היא בלתי נגמרת. מה שברור לי שזה מקום שאין בו דרגות או פז"ם, כולם עוזרים לכולם עם אווירה מחבקת".
עכשיו השרביט של עולם הצוללות עבר אליו, שייצא למעמקים כשהוא משאיר את אביו וכנראה את כולנו עם סקרנות גדולה אבל גם עם לא מעט גאווה.
