ה-6 באוקטובר 1973 סמוך לשעה 16:00. חלפו רק שעתיים מפרוץ המלחמה ביום הכיפורים, ושלוש ספינות טילים של חיל הים כבר נמצאות בדרכן לנמל הצי הסורי לטקיה, כשבדרך הן חוברות לעוד שני סטי"לים שהיו במשימת התרעה.
מערבית ללטקיה שייטת הסטי"לים הישראלית מגלה מטרה ראשונה, טרפדת סורית איתה מנהלים קרב תותחים עד שהיא נעצרת במקומה. הסורים שלחו נגד ספינות חיל הים סטי"ל מסוג קומאר ועוד שניים מסוג אוסה, המצוידים בטילי סטיקס להם טווח ארוך יותר מטילי הגבריאל הישראלים. כך שהיתרון בצד הסורי כביכול. הכוח הישראלי גילה גם ספינה נוספת, חמישית במספר המתגלה כמקשת סורית.
ממש בזמן הזה, כפי שהעיד צבי תירוש ז"ל, מי שהיה סגן מפקד וראש מטה חיל הים במלחמה, הרמטכ"ל דוד "דדו" אלעזר ז"ל שאל אותו מה קורה בגזרת הים. "אמרתי לו, 'מגנים על חופי המדינה'. 'ואיפה, אפשר לדעת?', שאל הרמטכ"ל. פה כבר לא יכולתי לשקר או למרוח אותו, אז עניתי לו שמול חופי סוריה". הוא סיפר שבתגובה דדו אמר בנחרצות, "טוב טוב, מספיק, תתקפלו" - כנראה מתוך חשש לכישלון.
בעדותו לוועדת אגרנט תירוש סיפר, "אבל אז קיבלתי מידע שיש מגע. דיווחתי לדדו והוא אמר 'בכל זאת תתקפלו'. עניתי לו בתגובה שאנחנו לא מתקפלים. 'נגמור את הפרשה', אמרתי לו, 'ואז נתקפל לפי הצורך'. בפורום הנוראי הזה הוא אומר לי, 'טוב, רק תגמרו מהר'".
בינתיים בים, הסורים מצליחים לשגר שמונה טילים לעבר הספינות של חיל הים. אולם בזכות הטכנולוגיה והתמרונים, הטילים הסורים פספסו וספינות חיל הים צמצמו טווח. הקרב הזה מסתיים סמוך לשעה 00:45, אחרי שהסטי"לים של חיל הים הטביעו את כל חמש הספינות הסוריות, בלי אף אבדה. כך הסתיים קרב הסטי"לים הראשון בהיסטוריה, בנוקאאוט ישראלי.
הסיפור הזה חוזר על עצמו גם בדרום. בלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר, בעוד שמצבו של צה"ל בסיני היה בכי רע, כוח של שייטת ספינות הטילים בפיקודו של מפקד השייטת אל"מ מיכאל ברקאי (לימים מפקד חיל הים), נתקל בספינות טילים מצריות שיצאו מכיוון אלכסנדריה. הן ירו על הישראלים מטחים של טילי סטיקס לפני שאלה היו מסוגלים להגיב, בזכות ההבדל בטווחים.
אולם כמו בצפון, הספינות הישראליות מפעילות אמצעי הטעיה ומתמרנות להתחמקות ואז מסתערות על הסטי"לים המצרים. כשהמצרים ראו את המהלך הישראלי, הם הסתובבו לאחור והחל מרדף ימי שנמשך כמעט חצי שעה - עד שהספינות הישראליות הגיעו לטווח הנכון ושיגרו מטח של טילי גבריאל לעבר המצרים.
קרב הטילים הזה הסתיים בתוצאה 3-0 לטובת הישראלים. ספינה מצרית רביעית ברחה לנמל מבטחים, ואחרי הקרב חיל הים המצרי כמו הסורי לפניו כמעט ולא יצא עוד מנמלי הבית שלו.
הוויכוח ההיסטורי: מתי נולד הניצחון של חיל הים
חיל הים הישראלי של 1973 היה קטן באופן משמעותי מהצי המצרי והסורי, שמנו יחד עשרות ספינות טילים, משחתות וסירות מהירות. אבל הוא היה מהיר מאוד ועדיף באופן משמעותי מבחינה טכנולוגית.
כל שנותר היה להוכיח את עצמם בשעת מבחן, וזו הגיעה ב-6 באוקטובר 1973. בעיניי רבים, כולל מומחים, הניצחון של חיל הים במלחמת יום כיפור נולד בזכות הפקת לקחים ממלחמת ששת הימים, שם חיל הים כשל ברוב המשימות שלו ולא היה משמעותי.
סא"ל במילואים דובי רז, חולק על הקביעה הזו שהשתרשה בהיסטוריה של צה"ל וגם חיל הים. בריאיון ל- mako מספר רז שהתהליך שחיל הים עבר החל הרבה לפני מלחמת ששת הימים, שזה היה תהליך ארוך ומחושב שנולד גם בזכות מפקד לא שגרתי. רז חקר את הנושא לעומק והוא אף כתב על זה תזה.
"מהקמת המדינה ולאורך שנות ה-50 חיל הים פעל תחת תפיסה של מה שנקרא צי מאוזן. כלומר מאוזן על כל היכולות שלו, בחלוקה למשחתות, צוללות, ספינות טורפדו וכלי הקומנדו. אתה לא מעדיף יכולת אחת על פני אחרת כדי לייצר יתרונות ושומר עליו מאוזן".
רז מספר שבשנות ה-50 היה מרוץ חימוש אזורי "גם בנושא של משחתות. חיל הים ניסה לקנות משחתות חדשות, לפתח יחד עם האיטלקים. הטענה המרכזית בזמנו, וזה מדהים שזה ככה עד היום, היא שישראל היא מדינת אי והיא לא תחזיק לאורך זמן תחת מצור ימי של המצרים ולכן, חייבים כלי שיט שידעו להתמודד עם הספינות של מדינות ערב, בעיקר של המצרים".
חיל הים היה אז שולי, בטח בחשיבות שלו בעיניי המטכ"ל. היו אין סוף דיונים שבהם המטכ"ל דחה כל בקשה ותכנית רכש של חיל הים. בדיונים נאמר גם מצד המטכ"ל שלישראל יש מלאים מספקים לכמה חודשים, ושתפיסת הביטחון היא כזו ש"המלחמות לא יהיו ארוכות ולכן אין צורך בכלים חדשים".
למעשה, המטכ"ל דחה כל בקשת רכש של חיל הים ומי שאילץ את צה"ל לרכוש כלי שיט היו המדינאים, דוד בן גוריון ולוי אשכול. אולם מה שדרשו היו לרוב משחתות או צוללות ישנות ששופצו והוכנסו לשירות, כפי שסיפר רז.
"ב-1956 חיל הים לקח בשבי משחתת מצרית, את האיברהים אל אוול, ולקחו אותה לחיפה. היא הפכה לספינה ישראלית כשחיל הים עשה את זה בניגוד להחלטת מטכ"ל ובלי אישור. אני טוען שבעצם, לאורך כל שנות ה-50 היה משבר אמון חמור בין חיל הים למטה הכללי של צה"ל. זה כולל הדיונים שהיו על האם צריך בכלל חיל ים וכבר אז אמרו שאפשר לעשות את רוב הדברים מהאוויר".
מלשכת מפקד שייטת 13 ללשכת מפקד חיל הים
ואז קורה רגע דרמטי בסיפור הזה של משבר האמון. הרמטכ"ל דאז, חיים לסקוב, מחליט לקחת את יוחאי בן נון שהיה מגיבורי החיל ומפקד שייטת 13 ולהקפיץ אותו לדרגת אלוף וללשכת מפקד חיל הים. מהלך שאושר על ידי בן גוריון שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון. "רק כמה חודשים קודם הוא קיבל דרגת אל"מ, להבנתי כי הבינו שהולכים להקפיץ אותו".
רז ממשיך ומסביר שכבר מהרגע הראשון בן נון, אדם לא שגרתי שחושב מחוץ לקופסה, הבין ש"צריך לשבור את הפרדיגמה של צי מאוזן וכלי שיט גדולים. לצמצם את טווחי הפעולה למזרח אגן הים התיכון ולעבור להתבסס ממשחתות גדולות לכלים קטנים ומהירים, שיידעו להכות את האויב ולחזור בלילה לנמל ושוב יצאו בבוקר. שאין צורך בשהייה ארוכה ביום עם משחתות ענק".
בן נון שנכנס לתפקיד מפקד חיל הים במרץ 1960, שבר למעשה את כל המוסכמות שהיו אז, וזה ממש לא מובן מאליו במערכת צבאית וחיל מסורתי ונוקשה. "בן נון ניהל שורה של דיונים תפיסתיים במשך כשנה בערך, ולאט לאט שינו מפרדיגמה של כלי שיט גדולים ומשחתות לכלי שיט קטנים ומהירים, וזה התחבר עם תהליכי הפיתוח של הטיל שהחלו כמה שנים קודם לכן".
הטכנולוגיה השתלבה בתזמון מושלם עם התכניות של מפקד חיל הים בן נון, כאשר חברת רפאל פיתחה בשנות ה-50 טיל מונחה בשם "לוז". הטיל היה מיועד לתותחנים עם גרסה למשחתות חיל הים ולחיל האוויר. אולם הוא לא נכנס לשירות מבצעי. בהמשך הפרויקט עבר לתעשייה האווירית שפיתחה את הלוז כטיל ים-ים בשם "גבריאל". לטילים אלה מהדור הראשון היה טווח של למעלה מ-20 ק"מ עם יכולת נעילת מכ"ם ולוחמה אלקטרונית באויב.
במימון הגרמנים: ספינות הטילים הראשונות
"כל המהלכים האלה התחברו לכך שכבר ב-1963, חיל הים מציג למטכ"ל תפיסה חדשה ומעבר ממשחתות לספינות טילים. אז עוד לא קראו לזה ספינות טילים, זה נקרא סט"רים (ספינות טורפדו) כי הגוף של הכלי היה סט"ר מוגדל" סיפר רז. אחרי שעשו תהליכי בדיקות הנדסיות לראות שזה אפשרי, המטה הכללי של צה"ל אישר את התכניות".
כלומר עשר שנים לפני מלחמת יום כיפור וארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים, לחיל הים היו תככניות מסודרות לעבור לספינות הטילים ואף החלו לכתוב תורת לחימה חדשה. אבל זה היה אירוע טכנולוגי חדשני, היה צורך למצוא תקציב וגם היו בעיות נוספות שעיכבו את הפרויקט של חיל הים.
"את הספינות בנו בגרמניה מתקציב של הגרמנים כחלק מהרחבה של הסכם השילומים. כבר אז הם בנו לנו ספינות", מספר רז. "ב-1964 נחתם חוזה לבניית 6 סט"רים שיהפכו לסטי"לים במספנה הגרמנית. שנה לאחר מכן, ב-1965 החל לחץ בינלאומי, בעיקר ערבי. מספנת לורסן נקלעה בגלל זה לבעיות, לכן הוחלט להעביר את בניית הספינות במספנות שרבורג הצרפתיות איתם היה למספנת לורסן שת"פ. בגלל זה ראשוני הסטי"לים הגיעו לחיל הים בסוף 1967 תחילת 1968 אחרי מלחמת ששת הימים".
צוותי חיל הים התאמנו על ספינות דומות של הצי הגרמני והצרפתי. במטה חיל הים כתבו תורת לחימה חדשה ותוכניות למלחמה. לצד הספינות החדשות והטילים נעשה שינוי במטה חיל הים ובמודיעין. בכל מה שיתמוך בכוח הלוחם. הסטי"לים וכל מה שנעשה סביבן הביא את חיל הים למקום בו היה ב-6 באוקטובר 1973, כזרוע היחידה שהייתה מוכנה למלחמה.
כבר ב-24 בספטמבר 1973 התקבל במספן המודיעין של חיל הים הישראלי מידע בדבר הכנות של הצי המצרי לתרגיל גדול. לצד זה התקבל מידע על כך שמספר ספינות של חיל הים המצרי "יצאו לשיפוץ בפקיסטן".
אבל פרט קטן שעדיין אסור לפרסום גרם לקצין המודיעין של חיל הים הישראלי, אל"מ אברהם לונץ, לחשוד שיש פה משהו אחר. לימים יעיד אל"מ לונץ בפני ועדת אגרנט שהלך עם המידע לאמ"ן ולראש להק מודיעין של חיל האוויר, ושניהם ביטלו את חשדותיו.
שבוע וחצי ניסה לשכנע את הצבא שהמלחמה בפתח, והיחיד שהקשיב לו היה מפקד חיל הים דאז, האלוף בנימין תלם. למרות שהערכתו של לונץ התבססה בעיקר על תחושה ומידע קלוש, "מפקד חיל הים האמין לי. אנחנו נכנסנו למלחמה במצב כשירות מלא", העיד לונץ.
מפקד חיל הים סיפר בעדותו בוועדת אגרנט ששאל לדעתם של ראש אמ"ן ואחרים על המידע של לונץ, ואלה פסלו את המידע. אבל לונץ התעקש יום אחרי יום שהמלחמה מתקרבת, עד שתלם השתכנע והעלה את הכוננות, ביטל חופשות ואף ערך תרגיל לשייטת הסטי"לים של החיל.
יומיים אחרי התרגיל פרצה מלחמת יום כיפור, הקשה שבמערכות ישראל, מלחמה שרבים מעדיפים לכנותה "המלחמה ההיא" כאילו זה מרחיק את התוצאות והמחדל. מלחמה שבה החיל היחיד שהגיע מוכן וגם ניצח באופן מוחלט היה חיל הים הישראלי, שהביא כמה הישגים חסרי תקדים.
בעיניי אנשי חיל הים, קרב סטי"לים שווה ערך לקרבות האוויר. זה חלום של כל ימאי. ישראל הייתה הראשונה בעולם שניהלה קרבות טילים בים, וניצחה בכולם. נהוג לחשוב שחיל הים ניצח אבל לא השפיע על מצב המלחמה, ולתרגם את ההצלחה לשינוי פני המערכה. אולם בחיל דווקא יודעים לספר על מהלכים שהייתה להם השפעה משמעותית.
חיל הים הצליח לשבור כבר מהיום הראשון של המלחמה את ניסיון המצור המצרי, ומבצע "ניקל גראס" - העברת נשק אמריקאי לישראל – שזכה אמנם לשם "רכבת אווירית", אבל האמת היא ש-95 אחוזים מהציוד הגיע בבטחה בדרך הים.
האמריקאים אמרו במפורש שהעבירו כך את הציוד עקב הניצחונות של חיל הים. בנוסף הפשיטה על מעגן ע'רדקה זירזה את נסיגת המצרים דרומה. וספינות חיל הים גם חסמו את השיט בצפון מפרץ סואץ, מה שהביא להשלמת הכיתור של הארמיה השלישית המצרית.
ב-24 באוקטובר, היום האחרון למלחמה, מפקד זירת ים סוף, אל"מ זאב אלמוג, הגיע לנמל עדביה על ספינות דבור. הוא ואנשיו סייעו לכוחות שריון וחי"ר להשתלט על הנמל, שהיה גם בסיס מפקדת הזירה הימית המצרית.
הם יצאו משם עם נחתת טנקים שעל סיפונה 1,500 שבויים מצרים, כולל מפקד הזירה הימית המצרי בעצמו. על הדרך הם גם לקחו כמה ספינות שלל ואפילו אסדת דלק. סיום מתוק למלחמה מוצלחת מבחינת חיל הים הישראלי.
כך נתקענו על אותו איום 40 שנה
מלחמת יום הכיפורים היא אתוס מכונן בחיל הים, כפי שמספר סא"ל במיל' רז. הוא איש ים במשך שנים רבות. בעבר שירת על ספינות טילים מסוג סער 5, פיקד על ספינת דבורה (כולל בלבנון השנייה) וספינת הטילים "אח"י סופה". בהמשך שירת במחלקת מבצעים של חיל הים והיה אחראי על כלל התכניות האופרטיביות של החיל, ומהמובילים בהקמת תחום הפעלת האש ומרכז האש.
"כשאני התגייסתי לחיל הים ב-1998 זה היה האתוס המכונן. אתה קם בבוקר וחולם על קרב טילים, הולך לישון וחולם על קרב טילים. זה היה תרחיש הייחוס המרכזי ולזה התאמנו כל החיים. ואז אתה מגיע ל-2006 וזה לא רלוונטי, אתה לא מבין שאתה במציאות אחרת ונלחם מלחמה שונה. הדבר היחיד שגרם לחיל הים להבין שהמציאות השתנתה, זה שב-2011 האויב הראשי התפרק וסוריה, אז לא הייתה קיימת כאויב".
האביב הערבי שפירק מדינות אויב רבות ובראשן את סוריה, השאיר את חיל הים הישראלי בלי האויב אליו התכוננו במשך ארבעה עשורים. "גם אחרי 2006 כשנפגעה לנו סטי"ל עדיין לא הבנו שהעולם השתנה. אני הייתי מפקד סטי"ל בין 2007 ל2009 והמשכנו עם אותו הדבר למעט מעט אימונים ללבנון למרות שלא היה לזה תו"ל ואמל"ח. רק ב-2011 כשלא היה אויב, החלו המחשבות והשינוי המרכזי הגיע רק אחרי שנת 2015, אז חיל הים עשה שינוי תפיסה מלא גם מבחינת בניין הכוח והפעלת הכוח".
במבט צופה פני עתיד, רז מזהה מספר מגמות. בין השאר את חזרתו של האיום הסורי והתחזקות חיזבאללה, האיראנים ואפילו החות'ים בים האדום. "אם בכיפור יצאנו עם תפיסות לוחמה של קרבות ים-ים כמשהו מרכזי, ולאחר מכן פיתחנו גם את השריר של ים-יבשה עד כדי הזנחה של הים-ים, היום מבינים שחייבים לשלב בין הדברים, לשלב את שני התחומים בגלל המציאות שאינה יציבה", מסביר רז.
"במרחבים כמו הים האדום, איראן הופכת להיות מאוד משפיעה ורלוונטית. אחד המקומות הראשונים והיחידים שיש פוטנציאל התנגשות ישירה בין צה"ל לאיראן זה בים. לכן ישנה חשיבות והבנה שצריך לחזור לכשירות ולבסיס גם של לוחמת ים-ים ולהחזיק את הכשירות בזו ברמה גבוהה".
"המגמה השנייה, היא התרחבות זירות הפעולה. עבודה בים האדום ומעבר למצרי באב אל מנדב, זה לא משהו שהיה נחוץ באף תקופה. אבל היום זה מאוד רלוונטי", אמר רז.
"כבר תקופה ארוכה שהפעולות האיראניות במרחבים ובניסיונות שלהם להשפיע בים האדום ולכיוון מדינת ישראל עשויה להיות דרמטית. אנשים לא זוכרים את זה, אבל נושא של חופש שיט היה קאזוס (עילה למלחמה) לפחות לשתי מלחמות עבר, וזה משהו שיכול לחזור כפי שרואים בהצהרות גלויות של הצד השני".