10 באוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים. מטוסי תובלה סובייטים ממריאים לכיוון סוריה, כשעל סיפונם עשרות טונות של אמצעי לחימה המיועדים לצבא הסורי. המידע על ההכנות וההמראה של מטוסי התובלה הרוסים מגיע ללמד"ן (להק מודיעין של חיל האוויר) דרך המוסד ואמצעים נוספים.

המטוסים הרוסים חסינים מפגיעה ישראלית, אבל לא שדות התעופה הסורים. חיל האוויר הישראלי ממריא לתקיפת ארבע שדות תעופה סורים, אחד מהם בחלב, שם אמורה לנחות הרכבת האווירית עם הנשק. ארבעה מטוסי פנטום יצאו לתקוף את שדה התעופה בחלב, שם הרכבת האווירית הרוסית הייתה אמורה לנחות, אחרי שכבר נחת שם לפחות מטוס תובלה אחד.

מטוסי הפנטום הישראלים תקפו את מסלולי ההמראה של שדה התעופה ואת מסלולי ההסעה. מטוס אנטונוב רוסי שבדיוק "הסיע" על המסלול נפגע מהפצצות הישראליות. בנוסף נהרגו שם 12 סורים ועוד כ-30 נפצעו. ככל הנראה גם רוסים נפגעו שם.

הטייסים מול הסוללות (צילום: shutterstock/ארכיון חיל האוויר)
מטוס פנטום מול סוללת SA|צילום: shutterstock/ארכיון חיל האוויר

הדרמה הייתה הרבה יותר גדולה מהמרחב האווירי של שדה התעופה הסורי בחלב. המידע על התקיפה הישראלית והשבתת המסלולים שם לזמן לא ידוע, הביאה את חיל האוויר הרוסי לשדר פקודה למטוסי התובלה שלו שהיו בדרך לשם. המטוסים הרוסים עליהם טונות של אמצעי לחימה, הסתובבו וחזרו להונגריה ממנה המריאו.

באותו היום של ה-10 באוקטובר תקפו טייסות הפנטום גם את בסיסי חיל האוויר המצרי אבו חאמד וקוואסינה והשביתו אותם למספר ימים. לפחות מטוס תובלה רוסי אחד שהיה בדרך למצרים "עשה אחורה פנה" לאירופה ולא נחת עם הנשק.

תקיפת שדות התעופה של חילות האוויר המצרי והסורי במלחמת יום הכיפורים זכתה לאורך השנים לביקורת רבה. טענת המבקרים היא שמדובר במהלך "מיושן" של המלחמה הקודמת, ששת הימים, שלא היה רלוונטי למלחמה ב-1973.


עוד נטען שתקיפת שדות התעופה כמעט ולא השפיעה על חילות האוויר של האויב, שמאז 1967 ביצרו את השדות שלהם. בנוסף שהתקיפות האלה היו חלק ממה שפגע ביכולת של חיל האוויר לסייע לכוחות היבשה. שחרור חומרי ארכיון לרגל 50 שנה למלחמת יום כיפור מאפשר לבחון מהלכים רבים דרך הנתונים. בין עשרות אלפי המסמכים נמצאים גם הנתונים של תקיפת שדות התעופה של חילות האוויר המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.

ההכנות של חילות האוויר המצרי והסורי למלחמה

למצרים וסוריה היו חילות אוויר גדולים שהיו מצוידים במיטב כלי הטיס הסובייטים של אותם ימים. תורת הלחימה שלהם הייתה על פי העיקרון הרוסי, כלומר לטייס כמעט ולא היה חופש פעולה באוויר והגיחות נוהלו על ידי הפיקוד ומערך הבקרה. חיסרון משמעותי ביחס לתורת ההפעלה של חיל האוויר הישראלי, שעל בסיסה לטייס הישראלי היה יותר חופש פעולה ואפשרות לגמישות.

חילות האוויר שם התכוננו למלחמת אוקטובר 1973 שהם נותנים דגש על הכשרת כמות גדולה של טייסים, רכש מטוסים, ציוד ובנוסף הקמת שדות תעופה חדשים והגדלת מספר המסלולים בבסיסים הקיימים. כל זאת לצד הקמת מערך נ"מ אדיר, גם כן כלקח ממלחמת ששת הימים בה חיל האוויר הישראלי השמיד מאות מטוסי אויב על הקרקע.

בנוסף הם בנו בשדות התעופה דת"קים (דירים תת קרקעיים) למטוסים. למעשה, עד 1973 היו מספיק דת"קים להגן על כל המטוסים של חילות האוויר המצרי והסורי. מצרים לבדה השקיעה רק בתחום הזה תקציב של כמאה מיליון לירות מצריות, שזה סכום עתק לאותם ימים.

במלחמת ששת הימים, נזכיר, כמעט ולא היו דת"קים כאלה, מטוסי האויב חנו חשופים על הקרקע, מה שסייע בהשמדה שלהם מהאוויר. נתון זה מתקשר לביקורת נגד תקיפת שדות התעופה של האויב במלחמת יום הכיפורים, כלומר הבינו שלא ניתן להשמיד שוב את חילות האוויר של האויב על הקרקע.

ערב מלחמת יום הכיפורים היו לחיל האוויר המצרי, על פי דו"ח מידע אינפורמטיבי שחיל האוויר הוציא אחרי המלחמה, 550 כלי טיס בהם 170 מטוסי יירוט, כולם מסוג מיג 21 בהם גם טייסת שהגיעה מצפון קוריאה. בנוסף היו להם 253 מטוסי תקיפה.


מטרתו העיקרית של חיל האוויר המצרי במלחמה הייתה להיות איום מתמיד על צה"ל, להגן על שמי המדינה ושדות התעופה שלהם וגם לסייע לכוחות היבשה המצרים. זירת הפעילות העיקרית נקבעה בסיני מתוך הכרת החולשה שלהם, המונעת ממטוסי חיל האוויר המצרי לתקוף בעומק ישראל.

לחיל האוויר הסורי היו ערב המלחמה 349 כלי טיס מהם 178 מטוסי יירוט כולם מדגם מיג 21, ו-114 מטוסי תקיפה מדגם מיג 17, סוחוי 7 וסוחוי 20. יעדי חיל האוויר הסורי, כפי שדיווחו אז בלהק המודיעין של חיל האוויר הישראלי, היו הגנה על שמי המדינה משימה עיקרית, סיוע לכוחות היבשה באזורי הלחימה, תקיפות עומק והנחתת כוחות קומנדו עם מסוקים.

בנוסף לזה, הסורים פעלו להגדיל את מספר הטייסים שלהם. אם עד מלחמת ששת הימים כל מחזור של קורס טיס הסתיים עם 30 עד 40 בוגרים, אחרי המלחמה קורסי הטיס של חיל האוויר הסורי הסתיימו על למעלה ממאה בוגרים. נוסף הם קיצרו את משך הקורס משלוש שנים לשנתיים. ההקפדה הייתה על כמות ופחות על איכות.

פקודת נגיחה - חיל האוויר הישראלי ביום הכיפורים

מול 900 המטוסים שהיו לאויב, לחיל האוויר הישראלי היו 391 מטוסי קרב בהם 109 פנטומים רב משימתיים, 181 מטוסי סקייהוק (עיט) ועוד עשרות מטוסי יירוט מדגם שחק או נשר יחד עם טייסת של מטוסי סער מיושנים.

במסגרת ההכנות למלחמה חיל האוויר הישראלי ביצע (בין ספטמבר 1973 לאוקטובר של אותה שנה) 22 מבצעי צילום אווירי, חלקם בעומק שטח האויב. בוצעו אימונים רבים ורכשו מערכות הפצצה וכינון חימוש כמו ה"לופטוס" למטוסי הפנטום ו"קריסטל" לסקייהוקים. עוד נרכשו טילי "אגרוף" לתקיפת סוללות טילים, פצצות מצרר CBU ועוד.

בנוסף, פותחו שיטות תקיפה חדשות בדגש על ביצוע באזורי אמ"ט (מוכי טילי נ"מ). בין השיטות ה"קלע" בה מטוסים מגיעים נמוך ומטילים חימוש תוך די משיכה מעל לאופק ושבירה מיידית לאחור בגובה נמוך. בשיטה זו המטוסים חשופים לזמן מאוד קצר למכ"ם והנ"מ של האויב.

שיטה נוספת שפיתחו, "חתף" בה המטוסים באים נמוך, הם מתרוממים מעל למטרה ואז מבצעים הפצצת צלילה ויוצאים שוב בגובה נמוך. תוך כדי הלחימה פותחו שיטות נוספות כמו "חתף מושהה" ועוד. בנוסף נבנו תוכניות למטרות השונות של חיל האוויר במלחמה.

מטוס החיל (צילום: YOAV LEMMER/AFP, GettyImages)
מטוס פנטום של חיל האוויר ממריא, ארכיון|צילום: YOAV LEMMER/AFP, GettyImages

במקרה של תקיפת שדות התעופה, בהם מתמקדת הכתבה, מדובר במבצעי "נגיחה". פקודת אב זו דנה בהשגת עליונות אווירית על ידי השמדה או שיתוק שדות התעופה של האויב. מטרתה להשיג חופש פעולה עבור טייסי חיל האוויר, כדי שיוכלו לתקוף בעומק סוריה ולסייע לכוחות היבשה, להשיג עליונות אווירית כדי לבצע את המשימות. פקודת נגיחה הייתה מאוד מפורטת בחלוקת הכוחות ובשיטות התקיפה של השדות ומרכזי המבצעים של חיל האוויר הסורי והמצרי.

רבות נכתב על מהלך הפתיחה של מלחמת יום הכיפורים וההפעלה של חיל האוויר ביום הזה. לכן נקפוץ ונתמקד בנושא תקיפת שדות התעופה של חילות האוויר המצרי והסורי. חיל האוויר המצרי היה ערוך ב-25 שדות תעופה ש-10 מהם היו החשובים יותר ועליהם הגנו 59 סוללות נ"מ. על השאר הגנו תותחי נ"מ. למצרים היו דת"קים ובהם מקום ל-800 מטוסים. בכל הבסיסים יחד היו 50 מסלולים ראשיים ומשניים, שהיו המטרה העיקרית של מבצעי נגיחה.

לחיל האוויר הסורי היו 12 שדות תעופה עם 25 מסלולים ראשיים, משניים ולהסעה. בנוסף לזה היו להם עוד 29 מסלולי עפר לחרום. לסורים היו 310 מקומות בדת"קים ובכך כל המטוסים שלהם היו מוגנים.


מבצעי נגיחה, כפי שראה אותם מפקד חיל האוויר אז, אלוף בני פלד, היו חלק מהדרך של חיל האוויר להשיג עליונות אווירית כבר בשלב הראשון של המלחמה. העקרון והמטרה היו השמדת כוחות האוויר של האויב כדי שלא יפריעו לשלב ההמשך בהשגת היעד לעליונות אווירית, השמדת מערכי הנ"מ. לשיתוק שדות התעופה הושם דגם בעיקר על פגיעה במסלולים ומתקני תשתית. להשמדה הושם דגש על השמדת המטוסים בדת"קים, מרכזי שליטה, מפקדות וככח אדם.

ערב המלחמה היו שמונה פקודות מבצע "נגיחה" לתקיפת שדות התעופה במצרים וסוריה. גם בזמן אמת, אגב, הייתה ביקורת בתוך חיל האוויר נגד תקיפת שדות התעופה, מתוך ראייה שבניגוד לששת הימים, המטוסים מוגנים וחיל האוויר יכול להתמודד עם מטוסי האויב באוויר.

לאורך השנים הביקורת על תקיפת שדות התעופה התגברה מאותן סיבות. בדיעבד נוספה לביקורת הטענה שחילות האוויר של מצרים וסוריה כמעט ולא היו פעילים התקפית במהלך המלחמה, בטח שלא יעילים ושכמעט ולא ניסו לסייע לכוחות היבשה שלהם.

טענה זו לא נכונה עובדתית על פי כלל הנתונים המוסכמים, כפי שגם פורסמו עם שחרור מסמכי הארכיון. בתוכניות המלחמה של מצרים וסוריה יש התייחסות נרחבת למכת פתיחה אווירית מתוך הבנת מגבלות הכוח כפי שאכן היה במלחמה.

במסגרת מכת הפתיחה של המלחמה חיל האוויר המצרי ביצע כ-250 גיחות תקיפה בתעלה, על בסיס רפידים, על מערך הבקרה, מפקדות ונגד כוחות צה"ל במערב סיני עד לתעלה. במקביל ביצעו המצרים עוד 200 גיחות הגנה. היעילות של רוב התקיפות הייתה נמוכה. אולם הם כן גרמו לנזק וגם לנפגעים. גם הנחתת גדודי הקומנדו ממסוקים בעומק סיני, שרבים מהם הופלו ואנשי הקומנדו נהרגו או נשבו, העסיקה מאוד את צה"ל.

המספרים מספרים: העלות מול התועלת של המבצע

חיל האוויר הסורי ביצע כ-200 גיחות תקיפה נגד מפקדות, כוחות צה"ל ויעדים נוספים. לצד זה עוד מאה גיחות הגנה חוצות גבול בסוריה ועוד כ-100 בהגנה. מדובר בלמעלה מ-700 גיחות בשני מטסי פתיחה של היום הראשון.

לצורך ההשוואה, במכת הפתיחה של מבצע מוקד, מלחמת ששת הימים, השתתפו 186 מטוסים של חיל האוויר. כך שהטענה שחילות האוויר של האויב לא היו פעילים ולא השפיעו איננה מדויקת ודי ברור שהם היו איום ממשי. גם בחינת ההשפעה של התקיפות שהמצרים והסורים ביצעו, נעשית בראייה של אחרי המלחמה.

ביסוס הטענה שמבצעי "נגיחה" היו חסרי משמעות בגלל היעילות הנמוכה של הכוח האווירי של האויב במלחמה, זו טענה שמתבססת על התוצאה סופית בראייה שבדיעבד תוך התעלמות מהסיבה שכוללת גם את תקיפת שדות התעופה במצרים וסוריה. אבל מעל הכל צריך לחזור שוב לנתונים.

מבצע נגיחה הראשון יצא לדרך ביום השני למלחמה, ה-7 באוקטובר, אז הותקפו 7 שדות תעופה של חיל האוויר המצרי. התקיפה בוצעה במקביל לתקיפת מערך הטילים ומטרתה הייתה שיתוק שדות התעופה המצרים ולא השמדה שלהם, במטרה למנוע ממטוסי חיל האוויר המצרי להמריא ולהפריע לתקיפות הנ"מ המצרי.

תקיפות שדות התעופה במצרים התחדשו ב-10 לאוקטובר כשהפעם יש להן שתי מטרות, אחת להחזיק את חיל האוויר המצרי על הקרקע, כדי שלא ימריא לסל תקיפות של חיל האוויר או לתקוף את כוחות צה"ל ביבשה. לכן התוקפים התמקדו במסלולים. תקיפות נוספות נגד שדות התעופה במצרים בוצעו גם ב-11 בחודש, ב-14 עוד אחת ב-15 באוקטובר ומה-17 לאוקטובר הבסיסים הותקפו בכל יום עד סיום המלחמה.

המטוסים (צילום: ארכיון טייסת 110)
מטוסי סקייהוק של חיל האוויר בימי מלחמת יום הכיפורים|צילום: ארכיון טייסת 110

מבצע נגיחה הראשון נגד חיל האוויר הסורי בוצע ב-8 באוקטובר, היום השלישי למלחמה, והוא נעשה במקביל למתקפת הנגד של צה"ל ברמת הגולן. ביום הזה מטוסי חיל האוויר תקפו 5 שדות תעופה סורים. ב-10 באוקטובר שוב הותקפו שדות התעופה הסורים במטרה להשאיר את חיל האוויר הסורי על הקרקע ולשבש את הרכבת האווירית של הרוסים.

ב-11 באוקטובר, כאשר צה"ל הביס את הצבא הסורי ברמת הגולן ופרץ לסוריה לבנות שם מובלעת, הותקפו 7 שדות תעופה של חיל האוויר הסורי, כדי שלא יסייע לכוחות שלהם וב-13 וה-14 בחודש שוב הותקפו שדות תעופה בסוריה.

בסך הכל חיל האוויר תקף 18 שדות תעופה בסוריה ומצרים, רובם יותר מפעם אחת. במצרים בוצעו 348 גיחות תקיפה כאלה מהלן הוטלו 1,732 פצצות "מארק", 285 פצצות CBU וחימושים נוספים. 59 מטוסים ישראלים שהיו אמורים להשתתף בתקיפת שדות התעופה במצרים לא ביצעו את משימתם מסיבות שונות כמו מזג אוויר או תקלות. 24 מהם לא תקפו בגלל מטוסי יירוט של האויב ששיבשו את התקיפה.

גאוות חיל האוויר השכן (צילום: SSGT Bill Thompson, wikimedia)
מטוס קרב מיג-21 ישן של מצרים|צילום: SSGT Bill Thompson, wikimedia

נתון משמעותי לגבי יעילות ומשימות חיל האוויר המצרי: חיל האוויר המצרי איבד בתקיפות האלה 43 מטוסים, חלק מהם כי לא היה להם איפה לנחות והדלק שלהם אזל, מה שהביא את הטייס לנטוש.

בסוריה בוצעו 244 גיחות לתקיפת 8 שדות תעופה ו-6 תחנות מכ"מ. מטוסי חיל האוויר הטילו בתקיפות האלה 1,288 פצצות "מארק", 445 פצצות CBU וחימושים נוספים. הסורים איבדו בתקיפות האלה 32 מטוסים, רובם בקרבות אוויר וחלק, כמו במצרים, נטשו אחרי שנגמר להם הדלק ולא היה להם איפה לנחות.

חיל האוויר איבד בתקיפות האלה 4 מטוסי פנטום, שני אנשי צוות אוויר נפלו בשבי ועוד שישה חולצו. 14 מטוסים אחרים נפגעו והצליחו לנחות. כמעט מאה גיחות לתקיפת שדות התעופה הסורי לא יצאו לפועל, אחרי שמטוסי חיל האוויר הסורי הצליחו לשבש את התקיפה של 34 ממטוסי חיל האוויר הישראלי.

בסך הכל חיל האוויר ביצע 706 גיחות לתקיפת שדות התעופה והמכ"מים במצרים וסוריה, במהלכן 592 מטוסים הטילו חימוש. זה מתוך 11,223 כלל הגיחות שבוצעו במלחמת יום כיפור. כלומר הרבה פחות מ-10 אחוז מגיחות חיל האוויר הושקעו במאמץ לתקיפת שדות התעופה והמכ"מים של האויב.

מול הנתון הזה, חילות האוויר של מצרים וסוריה ביצעו יחד 12,221 גיחות במלחמה מתוכן 10,083 גיחות פטרול ויירוט בהגנה. הם ביצעו מהסך הכולל רק 1,318 גיחות תקיפה. המשמעות של זה היא שתקיפות העומק ושדות התעופה של האויב כמעט ולא תקפו את צה"ל ובעומק שטח ישראל, כי הם השקיעו את עיקר הגיחות שלהם בהגנה מול חיל האוויר הישראלי.


אמנם חילות האוויר של האויב לא הושמדו על הקרקע כמו ב-1967. אולם למרות הביקורת נגד מבצעי "נגיחה" ניכר שבזכות זה האויב "בזבז" את חילות האוויר הגדולים והיקרים שלו בהגנה, במקום לתקוף את כוחות צה"ל. כולל כשצה"ל צלח את התעלה וכיתר את הארמיה ה-3 במצרים וכשהגיעו לטווח תותחים מדמשק.

אם ביום הראשון למלחמה חיל האוויר המצרי ביצע 128 גיחות במטס וביום השני כמעט 90, רובן לתקיפת כוחות היבשה של ישראל באזור התעלה, הרי לאחר מכן הם ירדו לפחות מ-40 גיחות תקיפה ליממה, גם כאשר ביצעו את מתקפת הנגד ב-14 לאוקטובר וכשהבינו שצה"ל פועל ממערב לתעלה.

חיל האוויר הסורי היה מאוד פעיל בתקיפת כוחות צה"ל, בין 60 גיחות תקיפה ביום הראשון ליותר מ-80 גיחות ב-10 באוקטובר כשהשיא היה ב-12 באוקטובר אז ביצעו הסורים 145 גיחות תקיפה נגד כוחות היבשה של צה"ל. אולם בימים בהם חיל האוויר הישראלי תקף את שדות התעופה שלהם, הנתון צנח כמעט לאפס, כשגם פה נזכיר מול הנתונים האלה שבכל יום הם ביצעו כמעט 400 גיחות הגנה בעומק סוריה.

ברור לכל שחיל האוויר הישראלי נכשל, בעיקר בימים הראשונים של המלחמה, בסיוע לכוחות היבשה. זה למרות מאמצים רבים. כמעט 50 אחוז מגיחות חיל האוויר במלחמה ורוב הטייסים ההרוגים היו למטרת סיוע לכוחות היבשה.

הכישלון הזה היה ממגוון סיבות, כמו מערך הנ"מ של האויב, תיאום לקוי בין חיל האוויר ליבשה, קריסה של הנחות יסוד ועוד. אולם צריך לומר שכל מטוס שהאויב השקיע בהגנה בא על חשבון התקפה על כוחות היבשה של צה"ל וגם את זה יש להביא בחשבון כשבוחנים את המבצע לתקיפת שדות התעופה של האויב במלחמת יום הכיפורים.