"התגייסתי לצבא בפרופיל 97, ללא שום בעיות רפואיות. החלום שלי היה להתגייס ליחידה קרבית, ואכן שובצתי בחטיבת הצנחנים. הטירונות ארכה ארבעה חודשים, והיא הייתה קשה ואינטנסיבית. היא כללה בין היתר ריצות, זחילות, מסעות, הרמת משאות כבדים, אימוני ירי, אימוני כוח ועוד. לאחר הטירונות, המשכתי לאימון המתקדם שנמשך כשלושה וחצי חודשים, ונדרשתי למאמץ גופני גדול אפילו יותר.
בסיום השלב, עברתי מסע כומתה של 76 ק"מ בכ-17 שעות. המפקד בחר להעניק לי את הכומתה שלו כאות הערכה וכבוד על התפקוד שלי. עם סיום האימון המתקדם, נשלחתי למוצב ברמת הגולן למשך שלושה חודשי אימונים, ומשם ירדו לתפוס קו בגזרת עזה. אני זוכר את הימים הללו כתקופה קשה מאוד: שמירות, סיורים, תורנויות כמעט ללא מנוחה. שמרנו לאורך כל שעות היממה והיום. לא פעם שמרתי לבד בעמדה, שהייתה בתוך תעלת נ"ט שממוקמת כ-50 מטר מהגדר. היו לי חששות ופחדים רבים מהקרבה לשטח האויב, פחדתי מחדירת מחבלים. אחרי שמונה שעות של סיור, הייתי צריך להיות בכוננות על מדים למשך שמונה שעות נוספות. כשהייתי מתצפת על עזה, הרגשתי מחנק, שאני לא יכול יותר. סבלתי ממחסור בשעות שינה, מצאתי את עצמי ישן שעתיים או שלוש בלילה, ולא תמיד מצליח להירדם.
פחדתי שלא אקום בזמן לשמירות או להקפצות, אז הייתי ישן עם המדים. לאחר מספר ימים כמעט ללא שינה, עליתי לשמירה בשעות הערב. כשהייתי בעמדה, עבר באזור טנק ובו מפקד וחיילים. פתאום התחלתי להזות שאני יורה במפקד בגב ושני החיילים שלידו מושיטים לו עזרה ומסתכלים עלי בבושת פנים. אמרתי לעצמי שאני מדמיין, והמשכתי הלאה.
ביום למחרת, שוב הגעתי לעמדת השמירה. לפתע נכנס אליה מ"כ, וחוויתי הזיה נוספת – דמיינתי שאני יורה בו כדור. ביום שאחרי שוב הייתי לבד בשמירה, ושוב חוויתי הזיה, הפעם שאני דורך את הנשק, מסתכל לבדוק שיש כדור בקנה, מצמיד את הרובה לגרון, יורה כדור ושם קץ לחיי. ההזייה הזו גרמה לי לרעוד, הרגשתי שאני זקוק לעזרה. יצרתי קשר עם החמ"ל וביקשתי שיגיעו אלי דחוף. כשהמ"מ שלי הגיע, סיפרתי לו הכל. הוא נתן לי הוראה לרדת ממדים ולקח ממני את הנשק. ביקשתי להשתחרר הביתה, אבל המ"פ התעקש שאשאר לשיחה אישית עמו. הוא סירב לשחרר אותי לשבת.
ביום ראשון נשלחתי לבא"ח צנחנים. נסעתי באוטובוסים מעזה לאשקלון, משם לקריית גת משם לבא"ח כדי לפגוש את הקב"ן. בשעה 17:00, אמא שלי התקשרה. הייתי במצב נפשי קשה, אני זוכר שדיברתי הרבה, בלי הפסקה, דברים שלא קשורים למציאות. אימא שלי התקשרה למפקד ולקב"ן, ועדכנה אותם על המצב שלי. כשהגעתי לקב"ן בשעות הערב, הוא ראה שהמצב הנפשי שלי קשה והחליט לאשפז אותי בכפייה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים תל השומר. אחרי שהשתחררתי, הגשתי תביעה לקצין התגמולים במשרד הביטחון להכיר בי כנכה צה"ל שנכותו נגרמה עקב שירותו הצבאי, אבל התביעה נדחתה".
א' התגייס לחטיבת הצנחנים לפני כשש שנים. את מסלול ההכשרה הוא סיים כמצטיין, אך את האירועים שהתרחשו בזמן שתפס קו בגזרת עזה, איש לא צפה. הדברים הובאו מתוך תצהיר שהגיש לקצין התגמולים במשרד הביטחון.