הדבר הוחלט: מדינת ישראל תשחרר אסירים עם דם על הידיים כדי להתניע את ההליך המדיני. כבר היום (שני) המריאו לארצות הברית שרת המשפטים, ציפי לבני וראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, סאיב עריקאת כדי לקבוע את לוחות הזמנים לביצוע המהלך. השרה לבני משאירה מאחור מדינה סוערת שמתעסקת בשאלה האם כדאי, האם מוסרי והאם זה בכלל יעזור להליך המדיני. ארגונים שונים מיהרו להפיץ את שמות המחבלים שישוחררו, הגם שהרשימה כלל לא נקבעה.
בין כל האנשים שצופים מהצד בהחלטות הממשלה, נמצאים כמה שעבורם ההחלטה פורטת על הרבה יותר מיתרים - הלוחמים שנשלחו על ידי מדינת ישראל להביא את המחבלים לדין תוך כדי סיכון חייהם. בתוך הדיון הסוער במרחב הציבורי סביב סוגיית שחרור האסירים, נפגשתי עם חמישה לוחמים כאלו לשיחה צפופה על רגעי האנדרנלין, על סכנת החיים ועל דעתם באשר למהלך השחרור הצפוי.
המעגל נפתח מחדש
אנחנו נפגשים בישוב קהילתי בדרום הארץ, את זהותם לא ניתן לחשוף כי הם נמצאים עד היום תחת נהלי חשיפה מחמירים. הם כבר סביב גיל הארבעים, אך משרתים עד היום באותן יחידות שעדיין מבצעות את אותם המעצרים בדיוק ובתדירות כמעט יום-יומית. חלקם מעבירים ביחידות האלה גיבושים ללוחמי העתיד, חלקם עדיין לוקח באותם מבצעים ואחד מהם משרת כיום בתפקיד רגיש במערכת הביטחון.
במהלך השיחה, משודר ברקע ראיון שמנהלים משה נוסבאום ואהוד יערי עם אחד המחבלים שצפוי להשתחרר, נאסר אבו סרור. עמרי לא יכול להוריד מהמסך את העיניים, הוא היה מאלה שסיכנו את חייהם כדי להביא את נאסר לדין. "הוא נראה טוב" אמר מבלי להסיט מבטו מהמסך. "נראה בטוח בעצמו, אבל הוא היה עם מבט מפוחד בעיניים, כמו חתול שנלכד ברשת. מה שכן עדיין נראה כמו ילד".
הפעם האחרונה שעמרי ראה את נאסר הייתה בינואר 1993 אז הוא נתפס על ידי כוחות הביטחון. על פי כתב האישום שהוגש נגד נאסר, הוא יצא יחד עם מאהר אבו-סרור, שהיה סייען שב"כ של הרכז חיים נחמני ועם מחמוד אבו סרור כדי לרצוח את נחמני. "לפני היכנסו לדירה, סימן חמזה (מאהר אבו סרור) לשני מרעיו, כי המנוח כבר מצוי בדירה וממתין לו שם", נכתב בפרוטוקול. "לאחר כניסתו לדירה תקף חמזה את המנוח, בעזרת הפטיש והסכין שהביא עמו. משחמזה לא יצא מן הדירה תוך כחמש דקות מעת כניסתו ועל-פי מה שנדברו ביניהם מראש, נכנס נאסר לדירה בעקבותיו וסייע לחמזה להמית את המנוח שעדיין התבוסס בדמו".
לאחר הרצח נמלטו השלושה לדירת מסתור. זמן קצר לאחר מכן נלכדו נאסר ומוחמד על ידי כוחות הביטחון. מאהר, המכונה חמזה, נהרג בזמן שניסה לחטוף אוטובוס בירושלים. "הייתה התרגשות לפני המעצר", מספר עמרי ומוסיף, "אבל זה נעלם מיד שאתה יוצא לביצוע ואתה הופך לממוקד שפועל על פי התרגולות המוכרות. רק אחרי שסיימנו את העבודה נתנו לרגשות לצוף, אבל גם במידה. באותם הימים עשינו הרבה מבצעים, אבל לא כל יום זה של רוצח איש שב"כ. אז כן הייתה לזה משמעות לפחות מבחינתי".
"אנחנו בכלל לא היינו אמורים לבצע את המעצר הזה", מוסיף אלעד, היושב סמוך לעומרי. "באותם הימים המצב ביחידה היה מחורבן ורוטברג (היום מפקד חיל הים, בעברו מפקד דובדבן ומפקד שייטת 13) לקח לימ"ס מבצע שהם היו אמורים לעשות כדי שנכנס לעניינים וכדי לשפר את המורל. הימ"ס כבר עבדו קשה על ההכנות למבצע ופתאום המבצע של כמיל (אחמד עווד עלי כמיל) נפל עלינו ונכנסנו לנהלים שעושים לפני מבצע כזה".
עלי כמיל השתתף ברציחתו של יורם כהן ז"ל ועד שנלכד, השתתף בחקירה ורצח של לפחות 15 פלסטינים שנחשדו כסייעני שב"כ. "יצאנו אחרי שקיבלנו אינדיקציה לא רעה בכלל של השב"כ. מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים המבצע עבר די חלק, אולי היו כמה דברים נקודתיים, אבל בסופו של דבר הוא היה בידיים שלנו. אני זוכר את הקריאה בקשר 'קבל יש אינדיקציה וודאית' מה שאומר שהבחור נפל ברשת והוא שלנו. אחרי שתפסנו אותו ללא התנגדות, שמנו לו אזיקונים ופלנלית על העיניים והתחפפנו מהמקום. אני זוכר שהוא היה קפוא, ממש בשוק, ולא אמר מילה".
עמרי ואלעד מספרים שבאותם הימים הם כלל לא חשבו על מה שיקרה עם המבוקשים שעצרו. "האמת היא שלא ממש התעניינתי אם בכלל היה משפט ומה נסגר", אומר עמרי. "אני זוכר שהייתה איזה כותרת בעיתון על זה שהוא קיבל מאסר עולם או יותר", מוסיף אלעד ומפטיר, "אבל לא נכנסתי לזה גם התחלנו להיכנס לרוטינה של עבודה ביחידה".
לא מסתכלים לאחור
הפעם האחרונה שניר ראה את מוחמד עיסא הייתה ביוני 1993 אז היה בין הלוכדים. הוא מספר שבאותם ימים היחידה "הייתה ברוטינה של עבודה", אבל עבורו זה היה אחד מהמבצעים הראשונים שבהם השתתף. "בגלל זה התלהבתי מאוד כשהוותיקים היו די אדישים. האמת שבאותו הזמן בכלל לא ידעתי את מי אנחנו הולכים לעצור. ידעתי רק שהוא מבוקש והיה מי שאמר מה עשה ולמה אנחנו הולכים. אני זוכר נוהל קרב מאוד מסודר, הרבה תצ"אות (תצלומי אוויר) של היעד ותרגולות. כשיצאנו האדרנלין עלה אבל הייתי מאוד מפוקס בתפקיד שלי. החוליה שלי התמקמה בלי בעיות ואני לא זוכר שלאחרים היו בעיות מיוחדות. הכל היה מאוד חשאי, כזה משהו שילד מאוד מתלהב ממנו. אחרי שקיבלנו את האינדיקציה זה היה מאוד קצר והבחור היה בידיים שלנו. בנוהל שמנו אזיקונים ופלנלית ובדקות כבר לא היינו שם".
מוחמד עיסא היה מעורב ברציחתו של חייל צה"ל ובנוסף ברציחתו של מוטי ישראל. הוא השתתף גם בדריסה של שני חיילים שאחד מהם נפצע קשה ובירי על רכב משטרתי. גם כשהיה בכלא הוא המשיך להיות פעיל טרור והקים חוליה שתפקידה לחטוף חיילים. זו גם הסיבה שלא שוחרר בעסקת שליט בזמן שכל חבריו לחוליה כבר נהנים מהחופש. גם ניר מספר שלא התעניין מה קרה עם מוחמד עיסא "היו כל כך הרבה מבצעים שאין לך זמן. אני גם לא זוכר ששמעתי את השם שלו מאז".
אבי מבקש שלא להיכנס יותר מדי לפרטי המבצע במהלכו לכדו כוחות הביטחון את טאלב אבו סיטה. "ידענו שמדובר ברצח מאוד קשה (חיים ויצמן ודוד דדי ז"ל) שהרוצחים גם התעללו בגופה". טאלב ואחמד פרצו לדירה ברמלה ורצחו את ויצמן ודדי. אחרי שהרגו את השניים הם כרתו להם את האוזניים כדי להוכיח שעשו את הרצח. "לא יודע למה, אבל יצאנו לשם מאוד חמים וזה ממש לא היה המעצר הראשון שלנו. אחרי שתפסנו אותו, את טאלב, היה גם מי שהחליק עליו יד. אבל די מהר חזרנו לשגרה. אני דווקא כן התעניינתי כמה הוא קיבל בפנים, אבל מודה שלא מעבר".
גל הוא "הצעיר" בחבורה שאותה פגשתי, אולי בגלל זה שמר את הסיפור שלו לסוף. "תן כבוד לפז"ם", אומר בחיוך הלוחם מפלס"ר גולני. עבד אבו חוסה היה בסוף שנות ה-80 מהמקורבים לשייח אחמד יאסין (שחוסל על ידי ישראל). יחד עם דמויות מוכרות נוספות שרובן כבר לא בחיים הוא היה ממקימי הזרוע הצבאית של חמאס. כחבר בזרוע הצבאית, עז אדין אל קאסם, היה שותף לרצח החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון. כמו רוב חברי החוליה הוא נמלט אחרי מעשי הרצח למצרים אולם שב לרצועת עזה ב-1994 וכמעט מיד החל לעסוק בטרור.
"נכנס מידע מודיעני מאוד חזק והוחלט שהיחידה תעשה את המשימה", גל מספר איך התחילו ההכנות לאותו ליל מעצר. "היה נוהל קרב מאוד קצר וצפוף והמודלים היו מפוקחים על ידי כהנא (אז רס"ן מרדכי כהנא מפקד היחידה). למרות שלא היה לנו הרבה זמן כהנא היה מאוד קפדן כי אז כניסה לעזה הייתה מאוד נדירה. ידענו מי זה הרוצח והייתה לנו תחושה של נקמה, אין מצב שהוא לא נופל בידיים וחוזר אתנו לארץ. חצינו את הגדר והלכנו דרך המטעים שלהם בציר נסתר, לא יודע למה, אבל אני זוכר שהדרך הייתה מאוד מסריחה ריח כזה של זבל שרוף. הגענו לבית והכל תקתק כמו שעון. סגרנו על הבית ואז היה את ה'פרוץ' בקשר. נכנסנו, כולם ישנו והמטרה, אבו חוסה, יצא לכיוון הכוח. פתאום הוא ראה מלא ציינים על הגוף שלו והבין שהמשחק שלו נגמר. יצאנו משם חזרה לארץ מבלי שאף אחד ידע שאנחנו שם. על הגדר העברנו אותו לשב"כניקים שנעלמו איתו".
חשבון פתוח
אחרי לא מעט שעות של סיפורים מסמרי שיער ומרתקים אני שואל את השאלה המתבקשת, זו שלשמה כינסתי אותם – מה הם, אלו שסיכנו את החיים שלהם לא פעם, חושבים על השחרור הצפוי?
"אני נגד", מכריז מיד ניר. "וזה לא בגלל שאני סכנתי את החיים שלי, ואני אעשה את זה עוד פעם. לא הגיוני שנותנים למחבל מאסר עולם והוא יודע שלא צריך אפילו להגיש חנינה לנשיא, יודע שכבר יהיה מי שיקצוב לו את הזמן בכלא. בסוף אתה לומד שאין לנו חוק ובטח שאין לו משמעות. לא יודע, זה לא נראה לי טוב כל ההתנהלות הזו".
גם אלעד מתנגד לשחרור והוא דווקא מדגיש שזה בגלל סיכון חיי הלוחמים. "וגם כמובן שלא משחררים מחבלים עם דם על הידיים. אני חושב על הלוחמים של היחידה היום ולא מבין איך אפשר לשלוח אותם לפעולה מסכנת חיים כשהם יודעים שמחר מחרתיים המטרה תהיה בחוץ, ועוד יראו את המבוקש בחגיגות. לוחם יודע שאם מסכנים אותו, יש לזה סיבה טובה. שהוא יוצא לפעולה שלא תסתיים באיזה גחמה של פוליטיקאי ולא משנה מי זה. כשאני יוצא לפעולה אני יודע שיש לידי את איש המודיעין או את הרופא וגם יודע ששלחו אותי כי זה מאוד חשוב שהמבוקש יהיה מאחורי סורג ובריח, אחרת אף אחד לא היה מסכן אותי".
"לגבי זה תלוי מתי אתה שואל", אומר עמרי. "אם היית שואל את זה כשהייתי ילד בן 20, סביר להניח שהייתי מתעצבן ואומר מה פתאום, אבל ממרום גילי אתה מבין שהתמונה הרבה יותר רחבה. כלוחם יש לי משימה שבזמן ביצוע היה צורך לבצע", הוא מסביר. "אתה מבין שעם השנים התמונה משתנה והאמת שאין לי שום בעיה עם זה. אני לא חושב שזה פוגע בלוחמים של היום, הם מבינים שהמצב משתנה, להגיד דבר כזה זה קיצוני מדי. למרות שבאמת אם היית שואל אותי את זה כשהייתי ביחידה הייתי נותן תשובה אחרת. אז צריך באמת להסביר את זה ללוחמים שיוצאים היום בכל לילה למעצרים".
אבי וגל יותר פרגמטיים בתשובה שלהם, מבחינתם כל מחיר שווה את השלום והם מציינים את העובדה שגם רוצח פלילי, כולל האכזרי שבהם, משוחרר אחרי 25 שנה. "צריך להגיד את האמת – הרוצחים השפלים ביותר יוצאים מהכלא אחרי שנים ארוכות ואין באמת דבר כזה מאסר עולם. הבן אדם ישב בכלא הרבה שנים, איבד את השנים הכי טובות שלו, ועכשיו הוא יוצא החוצה כהזדמנות לשלום. יש לזה יותר ערך מאשר שרוצח פלילי יוצא מהכלא, אז למה לא".
גל מוסיף "אי אפשר באמת לעשות השוואה בין רצח לרצח, אז מי אמר שרוצח פלילי יותר רע מאשר המחבל? לך תגיד את זה למשפחת אושרנקו. בגלל זה אני לא רואה שום בעיה שישחררו מחבלים, והם מחבלים, אחרי שישבו חצי מהחיים שלהם בכלא. אני מכיר את הצד הערבי טוב מאוד גם במסגרת העבודה שלי. תבין שנושא האסירים שם זה טאבו. לא תשחרר אותם לא תתקדם, אז אתה יכול להפוך את העולם אבל זה המצב. אני ולדעתי כמו רוב הלוחמים האלה רודף שלום וחושב שצריך לעשות הכל כדי להגיע לשלום".
"בוא נגיד את האמת", מוסיף אבי, "יחזרו לטרור – יהיה מי שיעצור אותם. גם אחרי שליט אמרו שהם יחזרו לטרור אבל הרוב לא חזרו ומי שחזר מצא את עצמו בסרט שהוא מכיר, עם אזיקונים ופלנלית על העיניים. הלוחמים של היום הרבה יותר טובים ממה שאנחנו היינו לפני עשרים שנה אז תנו להם קרדיט שידעו מה לעשות. נכון זה לא נעים אבל שווה את הסיכוי".