גניבה של טנקים, מטוסים, ספינות ואפילו מיליוני דולרים מבנקים: לא, לא מדובר בכתבה על עולם הפשע. צה"ל, המוסד וגופים אחרים במערכת הביטחון יצאו במשך השנים לשורה של מבצעים מיוחדים שמזכירים יותר סרטי שוד מאשר סרטי מלחמה. מבצעים שבהם אנשים נועזים שמו את ידם על מערכות לחימה שונות של האויב (ו/או על האויב עצמו), ולקחו אותם בהשאלה בלי רשות. כשהיה צריך, ידענו לקחת בלי רשות גם מוצרים של מדינות ידידותיות.
היו מהלכים כאלה שסייעו לצה"ל לנצח במלחמות. אחד מהסיפורים המוכרים ביותר מגיע מ"מבצע יהלום": ב-1965 ביקש מפקד חיל האוויר עזר ויצמן מראש המוסד, מאיר עמית, מטוס מסוג מיג 21; ויצמן רצה שהטייסים שלו יכירו את מה שנחשב באותם ימים למטוס הקרב הטוב ביותר של חילות האוויר הערביים. איש המוסד, יוסף שמש, איתר טייס קרב עיראקי ששמו מוניר רדפא, טייס מיג 21 מתוסכל מכך שלא קידמו אותו רק משום שהיה נוצרי. אחרי עבודת הכנה של שמש, רדפא היה מוכן לערוק לישראל. ב-16 באוגוסט 1966 הגיע רדפא לישראל יחד עם היהלום - מטוס מיג 21 חדיש - שהושאל בלי רשות מחיל אוויר העיראקי.
בישראל לא בזבזו זמן וטייסי חיל האוויר הישראלי החלו להתמודד באימונים בקרבות אוויר נגד המיג. הם למדו את היתרונות ואת החסרונות של המטוס, וכשפרצה מלחמת ששת הימים הייתה ידם על העליונה. זה קרה לא מעט בזכות מבצע יהלום, שהוא רק הדוגמה הראשונה שלנו להעברת בעלות על נשק מהאויב לישראל.
מתחת לאף, הגרסה הצרפתית
יחסיה של ישראל עם צרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה דמו ליחסים עם ארה"ב כיום: הצרפתים היו בני ברית וקנינו מהם טנקים, מטוסים ומה לא. רק שהמצב השתנה אחרי מלחמת ששת הימים. נשיא צרפת באותם ימים, שארל דה גול, הורה על אמברגו נגד ישראל - וזה קרה בדיוק כשבצרפת נבנו חמש ספינות טילים מסדרת סער 3 עבור חיל הים הישראלי.
למרות האמברגו, הבנייה של הספינות נמשכה ובישראל החליטו לא לוותר על הספינות. איך? במבצע הטעיה שנועד לאפשר את יציאתן מהנמל הצרפתי. בתחילה בוצעה עסקה פיקטיבית למכירת הספינות לצד שלישי, והפיכתן לכאילו כלי שיט אזרחי עבור חברת נפט. אחרי שהרדימו את הצרפתים, חיל הים ארגן את היציאה מהנמל הצרפתי - בלי אישור כמובן - ואת ההפלגה הארוכה שכללה גם תדלוקים מספינות בלב ים. משרד הביטחון וחיל הים חשבו על כל פרט, ואפילו ניתנה הוראה לאנשי הצוות שמצאו בנות זוג צרפתיות (והיו לא מעט כאלה) שלא להיפרד מהן.
המבצע יצא לפועל בלילה שבין ה-24 ל-25 בדצמבר 1969, אז יצאו חמש ספינות טילים בשני טורים למסע בן 3,000 מייל ימי (יותר מ-5,500 ק"מ). כבר ב-27 בחודש דווח שהספינות הישראליות נעלמו מהנמל; בתחילה ניסו לדבוק בסיפור הכיסוי שהן בדרך לחברת נפט בנורבגיה, רק שכמה שעות מאוחר יותר דיווח רב חובל יווני שראה את הספינות שנעלמו במצר גיברלטר. אחרי שמטוס סיור צרפתי טס מעל לספינות למחרת היום, היה ברור שהם כבר הבינו מה קרה. אבל זה היה מאוחר מדי. ספינות הטילים הגיעו לישראל ונכנסו לשרות בחיל הים. הן השתתפו במלחמת יום כיפור ויצאו משירות רק בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, אז נמכרו שלוש מהן לחיל הים של צ'ילה ושתיים נוספות הפכו לאתרי צלילה.
בעולם פורסמו באותם ימים לא מעט כתבות על המבצע הנועז של ישראל. "מבצע ג'יימס בונד", כתבו רבים. "רק אמש הם אכלו אצלי ארוחת ערב", אמר בעל מסעדה בעיר שרבורג שבה הישראלים נהגו לאכול. מה שהתקשורת לא ידעה זה שבאותם ימים התנהל עוד מבצע, מעניין לא פחות: הפעם גנבו הישראלים תכניות לייצור מטוס קרב שהזמינו מהצרפתים.
מדובר במיראז' 5, מטוס קרב צרפתי שנבנה לו דגם מיוחד על פי מאפיינים שביקשה ישראל. בסך הכל הוזמנו ונבנו 50 מטוסים מסוג זה עבור חיל האוויר, אלא שהאמברגו מנע את קבלתם. בשלב מסוים ביקשו הטייסים הישראלים להעביר את המטוסים מהמפעל בצרפת לאי קורסיקה, בתירוץ שזה יקל עליהם את האימונים. אבל שלא כמו במקרה היצירתי של חיל הים, הצרפתים לא קנו את הסיפור של הישראלים וחשדו שהם רוצים להבריח אותם. בסופו של דבר העסקה בוטלה והכסף הוחזר לישראל.
מה שאיש לא ידע במשך שנים רבות הוא שהמוסד שם את ידו על התכניות לבניית המטוס הצרפתי. בין השאר יצרו אנשי המוסד קשר עם מהנדס שוויצרי בשם אלפרד פראונקנכט, שעבד במפעל מנועי מטוסים שוויצרי שיצר את מנועי המטוס ברישיון עבור חיל האוויר של שווייץ. הוא סיפק לישראל כ-200,000 שרטוטים ותוכניות יצור שהוברחו מהמפעל בארגזים. ככל הנראה, אנשי המוסד הצליחו לפנות לעוד גורמים - אולי גם למנהל המפעל הצרפתי בעצמו, מרסל דאסו, שהיה יהודי ניצול שואה.
זמן קצר לאחר הגניבה נולד מטוס ה"נשר", שהיה דומה באופן מחשיד למיראז' 5. הנשר עשה חיל במלחמת יום כיפור, ואחריו הגיע גם הכפיר. פראונקנכט, למרבה הצער, נתפס בסופו של דבר ונידון לארבע וחצי שנות מאסר.
היי, תראו, משחתת
12 שנים שירתה בחיל הים המשחתת אח"י חיפה. במלחמת ששת הימים אנשי הצוות שלה אף איתרו צוללת של המצרים והצליחו לגרום לה לנזק, מה שאילץ אותה להימלט מהזירה. רק מעטים יודעים, או זוכרים כיום, שאח"י חיפה הייתה לפני שירותה בחיל הים ספינת מלחמה מצרית.
בלילה שבין ה-30 ל-31 באוקטובר 1956, מלחמת קדש, נשלחה המשחתת המצרית איברהים אל אוול להפגיז את חיפה. הנזק לא היה רציני, ותגובה של ספינת מלחמה צרפתית שעגנה בנמל חיפה סיכלה את ההפגזה וגרמה למייג'ור רושדי טמזין, מפקד הספינה המצרית, לסגת. לאחר מכן הותקפה הספינה על ידי ספינות של חיל הים הישראלי משייטת 1 (משחתות) ומשייטת 5 (טרפדות), ואחריהן נשלחו לקרב הטייסים יעקוב אגסי ודוד קישון, שירו על האנייה רקטות ואש תותחים ממטוסי האורגן שלהם.
מפקד הספינה המצרי הרים דגל לבן ופקד לנטוש את הספינה. היא ניסה להטביע אותם, אולם ללא הצלחה. תוך זמן קצר פרץ לספינה צוות השתלטות מספינות המלחמה הישראליות, שטיפל בשבויים וסיפק להם מזון – ואז גרר את הספינה לחיפה. שם עשו העברת בעלות לא רשמית בעליל.
אז כמה שוקל מכ"מ
מבצע "תרנגול 53" נחשב עד היום לאחד מהמרשימים והיצירתיים של צה"ל. במהלך מלחמת ההתשה הציבו המצרים מכ"ם רוסי חדיש מסוג P-12 שעקב אחרי מטוסי חיל האוויר והכווין לעברם מטוסי קרב ואש נ"מ. חיל האוויר הישראלי ניסה לא הצלחה להפציץ את המכ"ם הזה, ובסופו של דבר הוחלט פשוט לגנוב אותו.
למפקד המבצע נבחר מי שהיה אז קצח"ר, רפאל איתן, שהטיל את הביצוע על חטיבת הצנחנים. החיל הצליח לתכנן מבצע בתוך פחות מ-48 שעות, ובחיל האוויר הכינו את מסוקי היסעור שנכנסו לשירות זמן קצר קודם לכן. הצנחנים יצאו לדרך בלילה שבין ה-26 ל-27 בדצמבר 1969 על גבי מסוקי סופר פרלון ויסעורים, ותחת תקיפת הטעיה של מטוסי סקייהוק. אחרי שירדו מהמסוקים, הצנחנים התגנבו לתחנת המכ"ם המצרית - חלק מהדרך בזחילה ממש - ואז הסתערו עליה וכבשו אותה. אחרי תהליך פירוק וחקירת שבוי הגיעו מסוקי היסעור והעמיסו את המכ"מ המצרי. אחד מהמסוקים, שהוטס על ידי נחמיה דגן, כמעט שהתרסק בדרך בגלל המשקל.
הסיפור הזה התרחש ימים אחדים לאחר גניבת הסטי"לים מצרפת, וישראל הודתה במבצע אבל הסתירה את סיפור גניבת המכ"ם. אלא שכמו תמיד, הדברים נחשפו על ידי התקשורת הזרה. "מבצע מהסרטים", הגדירו זאת בפרסום מה-3 בינואר 1970. אחרי שחיל האוויר בחן את המכ"ם, הוא נשלח כמו מערכות אחרות שגנבה ישראל גם לארה"ב. היום אפשר למצוא את המכ"ם הזה במוזיאון חיל האוויר.
תארוז לי שני קצינים לקחת
גם אנשים, כבר אמרנו, אפשר לגנוב כשצריך – כפי שהוכח ב"מבצע ארגז".
ב-2 באפריל 1970 הופל מטוס פנטום של חיל האוויר הישראלי בחזית הסורית. הטייס והנווט נפלו בשבי וכמה חודשים לאחר מכן נפל בשבי טייס נוסף. כל הניסיונות של ישראל להגיע לעסקת שבויים עם הסורים נכשלו, ולכן החליטו בישראל לאלץ אותם להגיע לעסקה כזו. הרמטכ"ל דוד אלעזר פקד על סיירת מטכ"ל לחטוף קצינים סורים בכירים כקלפי מיקוח, וזה בדיוק מה שהם עשו.
הניסיון הראשון לחטוף קצינים לא הצליח (סתם כי הם לא באו), והכוח חזר לבסיס. גם הניסיון השני לא הצליח, אבל השלישי היה סיפור שונה לגמרי. ב-21 ביוני 1972 יצאו לוחמי סיירת מטכ"ל למארב באזור הכפר רמיה שבלבנון. מפקדי הכוח היו יוני נתניהו, שגם אחיו עדו היה שם, ועוזי דיין. הפעם הם הצליחו לשים את היד על שיירה סורית וללכוד כמה דגים שמנים כמו גנרל מהמודיעין הסורי, עוד שני קציני שריון בדרגת קולונל וגם שני טייסים בדרגת לוטננט קולונל. מהר מאוד יצאה עסקה לפועל והטייסים הישראלים שבו לביתם.
תראו מה שב משדה הקרב
לצה"ל יש תחביב מוכר לאסוף כלי נשק של האויב משדה הקרב. ככה הגיעו למשל הקלצ'ניקובים לשייטת 13, מקלעי PK ליחידת אגוז, והרבה מאוד טנקים וכלי רק"מ שונים עשו עלייה. אפילו ה"אכזרית" של צה"ל היא בעצם טנק שלל שערפו לו את הצריח וחיפשו אותו לנגמ"ש. כמה נשק לקחנו בדיוק כשלל? מספיק כדי להקים אוגדה שלמה וגם לצאת לפשיטות נועזות בעורף האויב.
בשנת 1973 החליט צה"ל להקים את אוגדה 440, שתפקידה היה להתעמת עם הצבא המצרי במקרה של מלחמה. את זה הם היא הייתה אמורה לעשות בעזרת מאות טנקים מסוג "טירן 4" ו"טירן 5", שהיו למעשה טנקים רוסיים מסוג T-54 ו-T-55 שצה"ל לקח מאות מהם כשלל וסיפח אותם לעצמו. גם נגמ"שים מסוג BTR ואחרים נלקחו שלל וסופחו לאוגדה וליחידות אחרות. מלחמת יום כיפור העלתה את הסך הכולל של טנקי השלל לכאלף והביאה לנו טנק חדש, הטירן 6 - שהיה בעצם T-62.
אוגדה 440 נלחמה בחזית המצרית במלחמת יום כיפור, ופורקה בסופו של דבר רק באמצע שנות ה-80. צה"ל מצדו ניצל את הטנקים ואת שאר הכלים שסיפח לכמה מבצעים מעניינים, שאחד מהם היה "מבצע רביב". במסגרתו התחפשו חיילי השריון מחטיבה 8 יחד עם חיילי פלס"ר 7 לחיילים מצרים, מצוידים בטנקים ונגמ"שים שנלקחו מצבאות ערב, ופשטו אל מעבר לקווים המצריים. במבצע הראשון מסוגו, שנמשך כ-10 שעות, הושמדו עשרות נגמ"שים ורכבים מצריים ונהרגו כ-150 חיילי אויב - כולל מפקד הגזרה וקצין רוסי שייעץ לצבא מצרים.
כלי אחר שאומץ בשדה הקרב היה מסוק כבד מסוג מי 8 של חיל האוויר המצרי, שנחת נחיתת אונס במלחמת יום כיפור. את המסוק הזה איתר חיל האוויר, שלקח אותו אחר כבוד לבסיס. כיום הוא נמצא במוזיאון חיל האוויר, ולצדו גם מסוק קרב מסוג גזל: שניים כאלה נאספו על ידי חיל האוויר במלחמת לבנון הראשונה אחרי שהטייסים הסורים נטשו אותם בשדה הקרב. זאת בניגוד לטייס המי 8, שהרוטור של המסוק ערף את ראשו כשיצא לבדוק את הנזק לכלי.
האדם שבבנק ינצח
מעקב אחר שביל הכסף הוא אחת הדרכים הכי יעילות להתמודד עם הטרור. כיום זה בתחום הסייבר, אבל בימי האינתיפאדה השנייה עקבו חיילי צה"ל אחרי שביל הכסף עד לסניף הבנק ממש.
בתחילת שנות ה-2000 נשלחו חיילי צה"ל כמה וכמה פעמים לפשיטות בלב הערים הפלסטיניות. הם פרצו לכספות של בנקים מקומיים ויצאו משם עם ממון רב. במבצע "לפיד ירוק", למשל, פשטו כוחות צה"ל ושב"כ על מספר סניפי בנק ברמאללה (כולל הבנק של הרשות), ויצאו משם עם כ-40 מיליון שקלים. בין השאר עברו הכוחות על מחשבי הבנק ובדקו חשבונות שהועברו אליהם כספים מחו"ל, כמו גם חשבונות של אגודות השייכות לארגוני טרור - חמאס או ג'יהאד אסלאמי. פלסטיני שכסף נלקח מחשבונו יכול היה לערער בפני ועדה של המנהל האזרחי. אם הצליח להוכיח שהכסף לא שימש לטרור, הוא קיבל את כספו חזרה. אם לא, הכסף נשאר בבנק ישראל.