לפני כמה שנים, כשרק התחלתי את העבודה ב-mako, מצאתי את עצמי במטבחון של האופן ספייס שלי. אני לא זוכר מה עשיתי שם באותם רגעים. אולי לקחתי עוגיות, אולי שטפתי את כלי האוכל שלי ואולי הכנתי לעצמי קפה. זה לא העניין.
אני כותב בכוונה רגע כי זה כנראה היה שנייה אחת או שתיים, אבל זה הרגיש הרבה יותר ארוך מזה.
באותו רגע חזרתי לציר פינוי ההוא ליד מחסום ארז, איפה שקיבלתי את האירוע רב נפגעים של גדוד 50. בדיעבד, זה לא היה מהאירועים המסריטים של "צוק איתן", אבל אולי אני בהכחשה. אחרי הכל, הפלאשבק החזיר אותי לשם.
כל הפצועים שכבו על אלונקות בזמן שהצוותים של הפלה"ק עשו עליהם סכמה. החובשים ביניכם ודאי יודעים שכחלק מהתהליך צריך להפשיט אותם לחלוטין בשביל לוודא שאין פציעה שפספסנו. וכך היה. חיילים, הבוגרים ביניהם אולי בני 20, שכבו ערומים לחלוטין על אלונקות, על החולות ליד מחסום ארז, בזמן שחובשים, פראמדיקיות ורופאים, מוודאים שהכל בסדר – במילה אחת: סוריאליזם.
כשחזרתי למטבחון הגברת המסתורית כבר פינתה לי את הדרך. חזרתי בחזרה לעמדה והמשכתי לעבוד. כמה חודשים לאחר מכן, התחלתי טיפול ביחידה לתגובות קרב בתל השומר.
ראיתי השבוע פרק בסדרה "תאג"ד" שעסק בטראומה הנפשית של אחת הדמויות וזה הזכיר לי את המקרה שלי. מי שמכיר אותי טוב יודע כמה אני אוהב להיכנס בסדרה ולמרות זאת, אני חושב שזה היה פרק מיוחד במינו. אולי האהוב עליי בכל הסדרה כי הוא עוסק בנושא חשוב שקרוב מאוד לליבי.
חשוב מאוד לתת במה ל-PTSD ביצירה מקומית, במיוחד במדינה מטורללת כמו שלנו. חשוב עוד יותר מזה לשוב ולהזכיר שלא צריך להתמודד עם זה לבד. זה לא חייב להיות דרך יחידה לתגובות קרב, לא חסרים ארגונים ואנשי מקצוע שעוסקים בזה. יש למי לפנות וצריך לפנות. אם אתם מרגישים שכבד עליכם, שזה מפריע, שאתם מאבדים את זה, אל תהססו. תפנו למי שצריך.