ב-5 בספטמבר השנה התרחש אחד האסונות ההנדסיים החמורים ביותר שידענו: קריסת חניון הברזל בשכונת רמת החייל בתל אביב. מבנה תת קרקעי בן 4 קומות שהיה בשלבי בנייה אחרונים קרס, ופועלי בנייה רבים נלכדו תחת ההריסות. בדומה לאירועים דומים מהעבר, גם הפעם הוקפצו לוחמי חטיבת החילוץ בפיקוד העורף למקום, וגם הפעם הם פעלו מסביב לשעון למען מטרה אחת: להציל חיים. יותר מחודשיים לאחר האירוע דיברנו עם הלוחמים והמפקדים שלקחו חלק בחילוץ, וניסינו להבין מה עובר לך בראש כשאתה מנהל מלחמה נגד הזמן.

רק בשנה האחרונה נקבע שמה הרשמי של המסגרת הלוחמת בפיקוד העורף ("חטיבת החילוץ") אחרי שלפני כשנתיים אוגדו ארבעת גדודי החילוץ וההצלה שהוקמו בשנים האחרונות לכדי גוף אחד. כיום, הלוחמים והלוחמות של הגדודים תבור, קדם, שחר ורם תופסים קווים מבצעיים באיו"ש ובדרום, ונמצאים בכוננות מתמדת לאירועי חירום, בדיוק כמו זה שפקד את הרמת החייל בבוקר ההוא.

"זה תפס אותנו בפתאומיות אחרי לילה לבן של תרגיל", מספרת רב"ט גבריאל שיימן, לוחמת בגדוד תבור. "עשר דקות אחרי הטלפון הראשוני כבר מתחילים להקפיץ את כל כיתת הצוות המידי. הבנתי שאנחנו חייבים לעשות סוויץ' בראש כדי שנוכל לבצע את המשימה שלנו בצורה הכי טובה שאפשר, עם כמה שפחות נפגעים". חלק מהגדוד, אגב, היה בכלל במהלכו של תרגיל מטכ"לי ברמת הגולן. "ברגע שנגמר התרגיל, אני שומע על האירוע בפעם הראשונה, ועד הערב אנחנו כבר צוברים את כל הגדוד ומתרכזים באתר החי", אומר סא"ל דוד דדון, מג"ד תבור.

נאחזים בתקווה: עבודות סביב השעון בחניון שקרס (צילום: דו
מתרגיל שגרתי לחילוץ לכודים. כוחות פיקוד העורף במהלך העבודה על החניון|צילום: דו"צ

גבריאל, המג"ד דדון ויתר הלוחמים הגיעו לאתר כבר ב-12 בצהריים ומצאו אותו עמוס והומה אדם. "הרבה אנשים, הרבה כוחות, הרבה כאוס", גבריאל מתארת. "הבנתי שהאירוע מורכב ברגע שראיתי את כמות האנשים, זו הייתה כמות היסטרית – אנשים מהיחצ"א (יחידת החילוץ הארצית, יחידת מילואים שכפופה לפיקוד העורף), עוקץ, מילואימניקים. הבנתי שמדובר באירוע שייקח הרבה מאוד זמן לטפל בו".

ממעצרים באיו"ש או שמירות על הגדר, הלוחמים מוצאים את עצמם בסיטואציה לגמרי אחרת. "אתה רגע לוקח צעד אחורה ומבין שאתה לא אחראי רק על הביטחון השוטף, ולא רק יוצא למעצרים ולמשימות", מספרת גבריאל. "רגע אחד אתה שומר על גבולות המדינה, ורגע אחר אתה מוצא את עצמך בזירת אירוע אמת. אתה מבין שיש לך מעין כוחות על טבעיים, שאתה יכול לעשות כל מיני דברים שאחרים לא מסוגלים לעשות".

את אלוף משנה גולן ואך, ראש מחלקת מיגון בפיקוד העורף, האירוע תפס - או יותר נכון לא תפס - במהלך דיון חשוב. "השארתי את הטלפון בחוץ, אבל יתר האזרחים שהיו איתי בדיון החלו לקבל דיווחים על האירוע", הוא נזכר. "לקחתי ממישהו טלפון וראיתי שקרה משהו רציני לפי התיאורים ולפי הפרטים שהחלו להיחשף. מה שעובר לי בראש בזמן הזה, זה שהזמן משחק. אני ממהר להגיע לרמת החייל בהבנה שאנשים נאבקים על החיים שלהם ברגעים האלה, על הנשימות האולי אחרונות שלהם, ולפעילות המהירה של פיקוד העורף יש כאן חשיבות עצומה".

מה חושבים במהלך העבודה?

גבריאל: "לא חושבים יותר מדי, בעיקר עובדים. זה הרבה עבודה פיזית ויש המון אדרנלין. מנסים כמובן להציל את מה שאפשר, לנסות לסיים כמה שיותר מהר את המשימה. אבל כן נתקלתי בקושי מסוים. כשרק הגענו לאירוע ראיתי שקית עם אלונקה שעליה גופה של בן אדם. זה גורם לך לצביטה בלב, אתה מבין שלא מדובר בעוד תרגיל אלא באירוע לא פשוט".

גולן: "עוברות בראש כל מיני מחשבות, בעיקר על הלכודים עצמם. אנחנו לא חושבים על עצמנו בכלל. בכל פעם שאתה עולה מהחניון אתה נתקל בבן משפחה של לכוד, והמבט שלו מלווה אותך ונותן לך כוח ומוטיבציה. המחלצים עובדים עד כדי אפיסת כוחות. העבודה מתנהלת בתנאים קשים של חום וצפיפות. אתה מגיע למצב שאין לך כוח יותר לקדוח אבל התקווה שיהיו אנשים בחיים, הציפייה של המשפחות שתחזיר אליהם את בן המשפחה, חי או מת, עוזרת לך להמשיך".


אדמה שלא נגמרת

בתוך הבלגן הטבעי שנוצר באירוע בסדר גודל כזה, קשה להגדיר את חלוקת התפקידים ולמנות מפקד לאירוע. בין הכוחות השונים שפועלים במקום – משטרה, שירותי הכבאות ויחידות צה"ל - הלוחמים מנסים להשתלב ומתחילים לעבוד. "כשאנחנו מגיעים לחניון אנחנו רואים מספר ארגונים שעובדים בשיתוף עם פיקוד העורף, ועדיין אין חלוקה ברורה של מי מפקד האירוע, יש רק גבולות גזרה בתוך האתר. כולם מבינים שזה אירוע מכונן וכולם נדרשים להציל חיים, כי הזמן לא לטובתנו. ככל שהוא עובר, כנראה שהפצועים והלכודים כבר יהפכו להיות לא חיים".

האסון גרם לבכירים לא להגיע? (צילום: דו
"כולם מבינים שזה אירוע מכונן". במהלך החילוץ|צילום: דו"צ

כבר בדקות הראשונות מצליחים הכוחות לחלץ שני נפגעים בחיים. לטענת אל"מ ואך, לעובדה הזו יש משמעות קריטית: היא זו שנותנת ללוחמים את המוטיבציה לקום ולהתחיל לעבוד: "זה נותן תקווה גם למחלצים עצמם שימצאו חיים, וגם למשפחות הלכודים שנמצאים באתר, שאולי היקירים שלהם יחזרו אליהם בחיים".

מורכבות המשימה נובעת בין היתר מהמבנה הפיזי של החניון, מבנה תת-קרקעי שמורכב מכמה וכמה שכבות. "בפעולות הראשונות שנעשות אנחנו מבינים שהאתר הוא בלוק יצוק אחד של שכבת אדמה של שניים עד שלושה מטרים, שמתחתיה יש ארבע של שכבות של בטון מהודקות זו לזו, והלכודים נמצאים למטה", מסביר. "מתוך ההבנה איך בטון מתנהג וכמה זמן לוקח לקדוח בבטון, אנחנו מבינים שאנחנו הולכים לבלות פה יממות ארוכות של איתור של ככל הנראה אנשים שאינם בחיים. מדובר בכמויות אדירות של אדמה שפשוט לא נגמרות".

"עם כמה שהעוצמה הזו של פיקוד העורף מעמידה אותו בשורה הראשונה של הגופים האפקטיביים ביותר במשק, החניון לא מתרוקן, לפחות לא בקצב שאנחנו רוצים", אומר ואך. "הקושי הזה של לרוקן את כל האדמה מהמקום מתסכל, אבל הוא לא גורם לך לחלישות הרוח – אלא להפך, זה תסכול שמביא לעלייה במוטיבציה, גורם לך לעבוד מהר יותר".

קשה לחשוב על מה עובר בראש לחייל צעיר שזה עתה סיים את ההכשרה וכבר נדרש להגיע לאתר הרס כל כך מורכב. ומה אומרים להורים? גבריאל מנסה להסביר: "כמובן שמספרים להם שזה אירוע אמת", היא מבהירה. "ברור שהתחושה היא לא רגילה, אתה מדבר עם המשפחה ולא יודע לגמרי מה קורה מסביבך ומה אתה רואה, התחושות מעורפלות. למרות זאת, אני בטוחה שהם מאוד גאים ומעריכים את העבודה שאנחנו עושים".

מאמצי החילוץ נמשכים (צילום: דו
עבדו מסביב לשעון במשך כמעט שבוע|צילום: דו"צ

אז הם ממשיכים לעבוד ("באטרף, וכן, עם הידיים", מציינת גבריאל), אבל הזמן הולך ואוזל. כמעט שבוע שלם הם נמצאים שם, כשבמוצאי שבת מקבל סא"ל דדון טלפון שבו נאמר לו שהלכוד האחרון נמצא, ולמעשה האירוע הסתיים. "יש איזושהי אנחת רווחה, אבל גם תחושת פספוס וכאב על האובדן. ברגע שהאירוע נגמר, אתה מבין שהמשימה הושלמה, שעמדנו בה כפיקוד העורף". גם גבריאל מספרת על תחושות דומות: "פתאום אתה חושב על הדברים שקרו במהלך האירוע ומשחזר את כל מה שקרה בראש, כמו מציאת לכוד חי. אין הרגשה יותר טובה מזו".