עשרות שנים של הזנחה עברו על זרוע היבשה, שתמיד חסתה בצלו של חיל האוויר. אבל בעשור האחרון, בעקבות לקחי מלחמת לבנון השנייה וגם שורת מבצעים בעזה, משהו השתנה. אחרי הגילוי שגם חיל האוויר הטוב בעולם לא יודע לנצח מלחמות בעצמו - או אפילו לעצור ירי תלול מסלול - הבינו בצה"ל שדרוש חריש עמוק בשדות הכוח הקרקעי של ישראל.
ולמרות זאת, נציב קבילות החיילים האלוף (מיל') יצחק בריק פרסם לאחרונה דו"ח נוקב בו הוא טוען שזרוע היבשה לא מוכנה למלחמה. הדו"ח, שאורכו כ-250 עמודים, כולל שורת עדויות של קצינים מכל הדרגות שהתריעו מפני ליקויים חמורים במוכנות זרוע היבשה לעימות. הרמטכ"ל גדי איזנקוט הורה על מבקר צה"ל לבדוק את הטענות, אך בצה"ל דבקים בגרסה שמצבה של זרוע היבשה "מעולם לא היה טוב יותר".
אז מי צודק? כדי לרדת לשורש העניין פנינו לאלוף-משנה רמי אבודרהם, ראש מחלקת תכנון בזרוע היבשה והאיש שאחראי על הכנת צה"ל למלחמה, החל מרכש הציוד ועד לתכנון האימונים והכשרת הכוחות. אותו האיש שמדבר מפיהם של אלופי צה"ל בזמן שהם עונים למבקרים. לטענתו (וקצת כמו מגדת עתידות), הוא יודע בדיוק כמה קילומטרים ייסע כל טנק וכמה פגזים יירה במלחמה, ומבחינתו, זרוע היבשה במצב מעולה.
"פערים נקודתיים"
מחלקת תכנון בזרוע היבשה אחראית על "בניין הכוח של צה"ל"; מעשית, היא מכינה את הצבא למלחמה, מהחייל הבודד ועד לאוגדה והגיס. "כל הנתונים שמציגים היום בוועדת החוץ והביטחון בכנסת, אותם הנתונים שהרמטכ"ל מציג, מקורם במחלקה הזו", מסביר אבודרהם.
הוא מודה שישנם פערים "נקודתיים" במוכנות היחידות שנובעים מסיבות כמו שחיקה. "כשמסתכלים על השלם שנקרא 'כשירות זרוע היבשה', יכול להיות שאחת היחידות תהיה מוכנה בכ-70%, אבל ברמה הכללית נקבל 90% מוכנות. אין דינה של אוגדה 36 כדינה של אוגדה שתפקידה במלחמה הוא לחפות מאחור", הוא מדגיש, "ובכלל, מי דיבר איתנו בעבר על 'מתאר תחמושת רב שנתית' ו'רציפות ללחימה'? זה לא היה בשיח לפני מלחמת לבנון השנייה".
מלחמת לבנון השנייה ללא ספק הייתה קו השבר של זרוע היבשה. צה"ל הגיע למלחמה כמעט בלי להתאמן, מיד אחרי שסיים את מבצע חומת מגן, מערכה ארוכה בשטחי הגדה בה חיסל את כל משאבי החירום שלו. לדבריו, המצב השתנה מאז. כיום, אין יחידת מילואים שלא נפגשת אחת לשנה לאימון טקטי, אימון מלא או אימון תעסוקה. בצבא הסדיר מגיעים לרמת כשירות אחרת לגמרי: רוטציה של 17 שבועות של תעסוקה מבצעית ו-17 שבועות של אימונים.
למרות הדו"ח הנוקב, אל"ם אבודרהם מדגיש שזרוע היבשה נמצאת "במוכנות הטובה ביותר אז מלחמת יום כיפור" - לא פחות - "ואנחנו ערבים לכל נתוני הצבא על זרוע היבשה. אנחנו יכולים לחזות כבר עכשיו את המצב בשנת 2030: כמה תחמושת תהיה במחסנים, מה יהיו אחוזי הכשירות בכל הפלטפורמות ומה יהיו תרחישי הייחוס". איך הם עושים את זה? בעזרת טבלאות אקסל אינסופיות המבוססות על הוכחות מתמטיות מורכבות; ניתוח ברמה אקדמית אותו מרכיבים קצינים רבים. "אני יודע גם כמה כל טנק ייסע, וכמה פגזים הוא ירה בכל יום של לחימה. לפעמים גם הקצינים הבכירים מופתעים מרמת הידע".
איך אפשר לתכנן עד 2030? את תר"ש גדעון, למשל, תכננו לפני המעורבות האיראנית בסוריה. לא צפו את זה.
"נכון, דברים קורים", הוא עונה. "היו גם המהומות על הגדר ברצועת עזה ואינתיפדת הסכינים. אבל מתכוננים מראש גם לשחיקה, ועושים התאמות על הדרך. אתה אוכל את המלאי ורוכש תוך כדי. בגלל זה יש מדי פעם רכבות אוויריות שמגיעות לארץ".
תמרון מכריע
כיום מבינים בצה"ל שאש מרחוק, תקיפות אוויריות ואפילו כוח הסייבר לא יצליחו להכריע את המערכה. רק תמרון קרקעי יביא לסוף המלחמה. בעקבות זאת, הרמטכ"ל איזנקוט טבע את המושג "תמרון מכריע", וכך נבנתה תפיסת "יבשה באופק". הלוחמים יתאימו את עצמם למלחמה החדשה, שמתרחשת בארבעה מימדים - מתחת לקרקע, על פני הקרקע, ברום הקרוב לקרקע (רחפנים, בלונים ומזל"טים) ובמימד הסייבר.
אז אנחנו שומעים הרבה על תוכניות לעתיד. לאן זרוע היבשה הולכת?
"כיום הרמטכ"ל ויושבי הבור בקריה יכולים לראות את כל השלם, ואנחנו רוצים להוריד את הנתונים הללו עד לרמת המ"פ. אנחנו רוצים שכל המודיעין יגיע בזמן אמת היישר לכף היד שלו. בנוסף לנתונים, יעמדו לרשותו רחפן, כטב"ם, תותחים, טילים וכיפת ברזל - מה שנקרא 'מגן גדעון'. תחשוב על כיפה שתגן עליו מפני מרגמות, רקטות ונ"ט, בכל מקום אליו הוא ילך. זה יקח קצת זמן, אבל חלק מהדברים כבר קיימים כיום".
כדי לממש את התוכנית השאפתנית הזו, חילקו אותה בצה"ל לארבע רגליים: צק"ח (צוות קרב חטיבתי) "גדעון", צק"ח "ישורון", "מאמץ דיגיטלי" ו"יפתח". על צק"ח "גדעון" העוסק בשילוביות הכוח נכתב כבר לא מעט, אך מתחת לרדאר התהווה בצה"ל צק"ח נוסף, "ישורון", שיתרכז בהעברת המלחמה לשטח האויב בעוצמה מלאה, תוך השמדת מרחבי שיגור הרקטות. ישתתפו בו חטיבת הצנחנים וחטיבת הקומנדו, המתמחות בתמרון בעומק שטח האויב. בזמן שצק"חי "גדעון" יסתערו לעבר האויב ויכבשו את השטח, צק"חי "ישורון" יגיעו לעומקו ויפגעו במטרות כמו שטחי השיגור הרחוקים, המפקדות ובסיסי הלוגיסטיקה. איך הם יגיעו אליו? בכל דרך אפשרית.
"הרמטכ"ל ביקש לשרטט עם מחוגה את העיגול הכי גדול שאנחנו יכולים. זה מורכב, ובמקביל לתהליך בניין הכוח אנחנו בודקים איך אנחנו 'מטילים' את הכוחות, איך אנחנו מאפשרים להם להתנייד ואיך אנחנו מעבירים להם אספקה. המטרה היא לאפשר להם ימי לחימה ממושכים - כולל אש מדויקת וקטלנית - כי התותח לא מגיע לעומק השטח".
זה אולי נשמע עתידני, אך כבר בקיץ הקרוב יפתח צה"ל בתרגיל בו חטיבה "תיזרק" בשטח ותקבל יכולת לחימה עצמאית לאורך זמן. הם לא מגלים בדיוק כמה. "כבר עכשיו כשאתה לוקח צק"חי 'גדעון', שהם אגרופי מחץ, ומפזר בעומק האויב חטיבות 'ישורון', אתה מעמיד את האויב בפני דילמה מאוד קשה. זו ההתעצמות של זרוע היבשה".
אחרי "גדעון" ו"ישורון", הרגל השלישית היא המאמץ הדיגיטלי, או בעברית: היכולת לקבל מידע בזמן אמת. בצה"ל מפתחים בימים אלה אינטרנט מבצעי שידע לפעול בכל מקום ובלי הגבלה, גם בסמטה קטנה בשטח האויב. המעטפת הזו תאפשר לכוחות לקבל מודיעין בזמן אמת וגם להפעיל פלטפורמות צה"ליות מורכבות יותר. חלק מהאמצעים קיימים, אחרים עדיין בשלבי פיתוח.
אבל האויב הוא לא מטרת קרטון. כולנו רואים את הסרטונים שיוצאים מסוריה.
"האמת היא שאנחנו מרוצים מהתהליכים בסוריה. ככל שהאויב הופך למסודר וכבד יותר, כך הוא מייצר לנו יותר מטרות. חיזבאללה למד בסוריה הרבה והוא מאתגר אותנו, אבל ככל שהוא מתברגן הוא יוצר לעצמו יותר אתגרים כמו פיקוד ושליטה".
מהם לוחות הזמנים? בשכונה שלנו זמן זה מותרות.
"תוך חמש עד שבע שנים, צה"ל יעמיד כמה צק"חי 'גדעון' ולפחות 3 צק"חי 'ישורון'".
ומה אם המלחמה תפרוץ מחר?
"כוח לא בונים ביום אחד. יש לי תכנית ל-10 שנים קדימה, אבל צה"ל כבר מוכן לכל אתגר שיש; תשחרר את החץ שיש עכשיו והוא כבר ידע מה לעשות. ובכל זאת, הרעיון הוא לחשוב איך יראה העימות הבא ולא זה שכבר היה".
איפה נמצא מערך הטילים במקום הזה?
"מערך הטילים יקרה בשנתיים הקרובות. אנחנו בתהליך הקמת היחידה ופיתוח היכולת שכבר קיימת בצה"ל מבחינה טקטית. הרעיון הוא לאפשר לצה"ל לתקוף בעומק בלי להסתמך רק על חיל האוויר ומטוסי הקרב. בלחיצת כפתור ניתן יהיה לשגר טילים לכל מקום. המערך יהיה ברמת הפיקוד המרחבי ומעלה, לא ברמת המג"ד".
זה ריאלי בפוליטיקה הפנים-צבאית? חיל האוויר לא יוותר בקלות על השליטה שלו בתחום.
"נדרשנו להתחיל תהליך של התעצמות. אנחנו מבינים שבשנתיים הקרובות תהיה כבר יכולת כזו בצה"ל. התעשייה כבר בתוך זה".
אגב, זרוע אווירית כמו בארה"ב ובמדינות נוספות, זה משהו שנראה בעתיד בזרוע היבשה?
"הגענו למסקנה שזרוע היבשה לא זקוקה לחיל אוויר במתווה האמריקני. אין לנו כוונה לעסוק ברום גבוה של מטוסי קרב או כטב"מים כבדים. בתיאום עם חיל האוויר יצרנו שכבה שבה כוחות היבשה יתנהלו באוויר תחת סמכות ואחריות של זרוע היבשה". זה משהו שלא היה לפני: מזל"טים ומסוקים באחריות צה"ל הירוק.
"כבר היום מג"ד ביבשה יודע להפעיל פצמ"רים מדויקים, טילים, חימוש משוטט וכטב"מים. היום כשמסוק עולה לאוויר הוא מבקש אישור מהחטיבה. זה לא היה ככה בעבר, וזה עוד שינוי של 'יבשה באופק'. ובלי קשר, היום אני לא צריך טייס מסוקים כדי לתקוף באופן מדויק. יש לי את האמצעים שלי".
שמיכה קצרה
חוזרים לדו"ח של האלוף במילואים בריק. מצד אחד, אל"ם אבודרהם מדבר על צבא שנמצא במוכנות הגבוהה ביותר מאז 1973, ומצד שני בריק מדווח על מחסור במחסנים, כוחות לא מאומנים ומחסור בציוד מגוון. כדי להסביר את הפער, אבודרהם משתמש במושג נוסף, "יציבה יבשתית", או בעברית: תורת הארגון של זרוע היבשה.
"אנחנו מוגבלים במשאבים. יש יחידות שיקבלו את הטוב ביותר ויש כאלה שלא. גרטנו 2,000 נגמ"שי M-113 (אותו נגמ"ש בו נהרגו 7 לוחמי גולני מפגיעת נ"ט במבצע 'צוק איתן', ש"ל), וגם תותחים ומשאיות בהיקפים עצומים. היינו רוצים שלכולם יהיו נמ"רים ואיתנים ושכולם יחזיקו רובי תבור קצרים. היינו רוצים את זה כבר היום, אבל זה בלתי אפשרי. זה עניין של סדרי עדיפויות. אנחנו מתעסקים בשמיכה הקצרה. זו היציבה היבשתית".
אז בהתאם ליציבה היבשתית, את הנמ"רים והאיתנים יקבלו תחילה אוגדות 36 ו-162, אותן הוא מגדיר בתור "אוגדות חוד". בכל אוגדה יהיו חטיבת איתן ותותחים חדשים, ושם גם יוקמו צק"חי "גדעון". כאן נכנסת הרגל הרביעית, "יפתח". "בעשור הקרוב יהיו חטיבות פחות טובות בלי מרכבה סימן 4 ונמ"רים. לכן הם יקבלו במלחמה משימות פחות טובות, לפחות עד שיטמיעו את האמצעים החדשים".
אחת הטענות היא שצה"ל מתקשה להשאיר את "האנשים הטובים".
"נכון", הוא מודה. "יש אתגר לשמור על האנשים, אבל אנחנו לא מתפשרים אף פעם. אין פלוגה בלי המ"פ שרצינו, אין גדוד שחסר לו המג"ד שרצינו וגם לא חטיבה שחסר לה המח"ט שרצינו".
אבל אומרים שהאנשים הטובים יותר לא נשארים. מי שנשאר פחות טוב.
"יש גופים בצה"ל שמשקיעים מאמץ רב כדי להשאיר את 'האנשים הטובים'. התחלנו להעניק לאנשים תגמול כספי ומעטפת תומכת יותר. סגן הרמטכ"ל אישר לאחרונה תוכנית שנועדה לטפל בשכר המפקדים הלוחמים". לפי התוכנית שתיכנס לתוקף כבר בשנה הבאה, מפקד לוחם שיעבור לתפקיד מטה בקריה לא יאבד את "מרכיבי הסיכון" שלו, והשכר שלו לא ייפגע. "בשנה הבאה נציג למפקדים הלוחמים מרמת המ"פ התאמות שכר, כך שלא יחששו לצאת לתפקיד מטה ולהתקדם".
מלבד בעיית השכר, בימים אלה עורכים באגף כוח האדם ובזרוע היבשה עבודת מטה בשם "איכות הפיקוד", שמטרתה לסייע למפקדי הגדודים והפלוגות להתנהל בתפקידם. לא רק כדי להשאיר אותם, אלא כדי לאפשר להם להתמודד עם כל האתגרים בתפקיד.
אפשר לשמוע אל"ם אבודרהם מדבר מדם לבו; כמי שצמח בשטח, הוא יודע בדיוק במה מדובר. הוא החל את דרכו בתותחנים, שם פיקד על גדוד, אגד, מרכז האש ב"אוגדת הבשן". בהמשך פיקד גם על יחידת העילית "מורן". הוא כמעט ולא שירת בתפקידי מטה.
"זה אתגר להשאיר אנשים טובים בדיוק כמו בכל חברה אזרחית. אין לנו חוזה שכר פרטי. עד לא מזמן, בכלל לא ידעתי מה המשכורת שלי. הרבה אנשים נשארים בצבא מתחושת שליחות. גם אני יכול לעבור בחברה ביטחונית אזרחית ולענוב עניבה. מה שהניע אותי ומפקדים אחרים זה לא ההיבט הכלכלי. זה משהו אחר שלא ניתן לכמת במספרים, זה דחף לפעול מתוך האמונה שגורל מדינת ישראל בידיך.
"נכון, אנשים טובים עוזבים את הצבא, אבל אלה שנשארים הם מי שרצינו. תמיד תהיה תחרות מול התעשייה הצבאית, מול שב"כ והמוסד, אבל גם שם זו תרומה. תראה לי צבא אחר עם מ"פ בן 24 שמוביל אנשים למלחמה. אין דבר כזה בעולם".
בשלב הזה אני מצטט הודעת ווטסאפ שקיבלתי מקצין צה"ל ששימש עד לא מזמן כמח"ט גזרה. "מצד אחד אנחנו במקום הכי טוב מזה שנים. מוכנים למלחמה וברור לנו שננצח", כתב הקצין. "מצד שני, התחושה היא שברגע שזרוע היבשה מתערבת, זו הסתבכות בעיני הציבור והדרג המדיני. בשלב התקיפות מהאוויר אנחנו מנצחים, וכשמגיעים לפלישה קרקעית זה נחשב שהסתבכנו. כאילו לא סומכים עלינו". הדבר מזכיר במשהו את התחושות שלפני מלחמת ששת הימים: מצד אחד צבא שבטוח בעצמו, ומצד שני עם והנהגה בחרדה.
אל"ם אבודרהם נשען קדימה, מצמצם מעט את עיניו ועונה תוך שנייה. "זו לא כותרת בעיתון. הדבר היחיד שישפיע על המערכה זה התמרון היבשתי. יבשה זה חיכוך עם האויב. לוחם אחד נופל על הברכיים, השני מקבל כדור מצלף והשלישי טועה בניווט".
ואכן, למרות התחושות הקשות בתום לבנון השנייה וצוק איתן, ידו של צה"ל תמיד הייתה על העליונה במערכה הקרקעית. "לישראלים קשה לראות את חיילי צה"ל נשחקים, נפצעים ונהרגים. החברה רגישה לחיילים, אבל דינה של המלחמה שיהיה לה מחיר. כשמשחררים את הבולדוג מהמלונה, הוא לא יחזור בלי שריטות ובלי להשאיר ריר ושערות בכל מקום.
"הציבור רוצה לגמור את החמאס או את חיזבאללה ובלי לשלם מחיר כבד מדי. זה בלתי אפשרי. אני מבין את התסכול, אבל כדי להכאיב צריך להסיר את שכבות ההגנה. צריך לשלם מחיר כדי לשחרר את הכוח המתמרן. אנחנו בונים את הכוח לעשור קדימה, אבל גם אם המלחמה תפרוץ מחר, ההישג יהיה ברור".
עוד בפז"ם:
>> מאחורי הקלעים: היחידה שמתחזקת את כל זרוע היבשה