חיילי צה"ל נלחמים במגוון רב של זירות. אנחנו שולחים אותם לבצע פעולות שיטור ומעצר ביהודה ושומרון, הם נכנסים לשטחים עירוניים בעזה ובלבנון וגם נלחמים במנהרות. כדי להבטיח שהם ינצחו, צה"ל מצייד אותם במערכות המיגון ובכלי הנשק הטובים ביותר – אך בדרך הוא מפספס דבר חשוב. הוא שוכח את עומס המשקל הכבד שהם סוחבים על גבם.
בסבבי הלחימה האחרונים סחבו לוחמי צה"ל ציוד במשקל העולה על 50 ק"ג. עם משקל כזה אי אפשר להיות מבצעי - וקשה מאוד לנצח. ביחידות מסוימות, הלוחמים מקבלים פתרונות יחודיים כמו תפירה אישית של אפודים או בניית מנשאים יעודיים – אך זה עדיין לא מספיק. הנזק המידי מנשיאת משקלים כל כך כבדים הוא פגיעה עצבית בגפיים התחתונות המתבטא בנימול, הירדמות וכאבי ידיים. הנזק ארוך הטווח הוא כאבי גב.
צה"ל הוא לא הצבא היחיד בעולם שמנסה לפצח את דמות חייל החי"ר האולטימטיבי. צבאות רבים וטובים כמו צבא ארה"ב, צבא בריטניה וצבא גרמניה מתלבטים בשנים האחרונות כיצד לשלב קטלניות, ניידות ושרידות בלי להתפשר על אף תכונה – וזה עם משקל יעד של 25 ק"ג, חצי מ-50 הק"ג הצה"ליים. איך משלבים בין היעילות של הלוחם לעומס המנטלי והפיזי שהוא חווה? זוהי שאלת מיליון הדולר.
אחרי ניתוח של נתוני הנפגעים במלחמת לבנון השנייה, הבנו שסוגי מיגון שונים לא השפיעו על הפציעה וחומרתה. מיגון בליסטי קשיח אמור (לכאורה) להיות טוב יותר ממיגון בליסטי רך – אך הנתונים העידו אחרת. זה לא הפתרון.
בעיה נוספת היא חוסר ההתאמה של המטען לגוף הלוחם. צה"ל, כמו צבאות רבים אחרים, מצטייד ומפתח ציוד כמו אפודי מגן, קסדות ותומכי נשיאה לגב. הבעיה היא שהוא מחלק את המשימות לגופים שונים שלא משתפים פעולה זה עם זה, וכך נוצרים פריטים שלא הולמים אחד את השני. בנוסף, הציוד זמין בשתי מידות בלבד, כך שלחיילים גדולים או קטנים מהממוצע אין מענה מתאים והם חשופים יותר לפגיעות.
הפתרון לשאלת מיליון הדולר הוא העברת המשקל מהכתפיים לאגן ויצירת מערכת מיגון ורסטילית שניתנת להתאמה לפי הצורך המבצעי. היא צריכה להיות יעילה, קלה ונוחה לנשיאה, וחשוב מכל – היא צריכה להשתלב באופן מושלם עם מערכת הלחימה של הלוחם ולהתאים למימדיו האישיים, כך שישתמש בה עד תום שירות המילואים. אולי כך תבוא הישועה ל-75% מהחיילים בצבאות העולם שסובלים שנים אחר כך מכאבים.
הכותב הוא סגן קצין רפואה ראשי לשעבר, ובתפקידו האחרון נספח צה"ל בדרום קוריאה