שרוט על הצבא. אל"ם שי בלאיש נכנס אל החדר ומיד בולטת שריטה על ראשו, זכר לפציעה שעוד תעצב לימים את השירות של מי שפורש עכשיו מצה"ל אחרי 27 שנים מפוארות ועמוסות.
הוא נולד בירושלים אבל בילדותו עברה המשפחה לאשקלון והשתקעה בעיר. אביו היה איש קבע שלא אהב את הרעיון שבנו יילך לקרבי ובאחד הוויכוחים ביניהם אמר לו: "בשביל מה אתה הולך לקרבי, עוד תחטוף כדור בראש". ("האקדח הונח כבר במערכה הראשונה" הוא צוחק היום).
אחיו הוא מעצב האופנה הידוע ויוי בלאיש, והוא עצמו נשוי לקרן ואב לשלושה - בת ושני בנים - שאחד מהם משרת כרגע ביחידת לוט"ר (לוחמה בטרור).
את שירותו הצבאי החל במרץ 1993 בחטיבת גבעתי, אליה הגיע בעקבות חברי ילדות ששירתו בה גם כן. יצא למסלול פיקודי מהיר ועבר בתפקידי מ"מ ומפקד צוות בקורס קצינים, עד שחזר לגדוד רותם בגבעתי כקצין המבצעים.
בספטמבר 1996 במהלך מהומות מנהרת הכותל שזכו לשם "ברזל לוהט" היה בלאיש קצין המבצעים בחטיבה הצפונית בעזה. "היה מידע מודיעיני שצפויות הפגנות בצירים", הוא נזכר, "פגשנו שם את הפלסטינאים עם רובי הקלצ'ניקוב שאנחנו נתנו להם כמה חודשים קודם לכן כחלק מההסכמים, פותחים עלינו באש".
הוא קיבל משימה להכניס כוח תגבור על גבי נגמ"שים. "איך שנכנסנו הבנתי את עוצמת האירוע כי ישר חטפנו בקבוקי תבעירה ובלוקים. איכשהו הצלחנו לתמרן ולחבור לכוחות כשמהר מאוד החלו חילופי אש מטווח קצר. ראינו את החמושים יורים לעברנו והשבנו באש".
ואז סמוך לשעה 12 בצהריים הגיע האירוע שעיצב אולי יותר מכל את המשך חייו ובמידה מסוימת את פיקוד העורף של צה"ל.
"חטפתי כדור בראש, לקח לי כמה שניות להבין שאני פצוע. עפתי אחורה, הורדתי את הקסדה והדם החל ליזול. ניסיתי לעלות מול המפקד שלי בקשר ולא הצלחתי, לא הייתה לי תחושה בידיים. כששמעתי את הדיווח שאני פצוע התעלפתי".
"אם הייתי זז ימינה או שמאלה נגמר הסיפור"
מסוק פינה אותו לבית החולים תל השומר שם הוכנס בבהילות לבדיקת CT ראש. "אחרי חצי שעה הרופא נכנס ואומר: יש לך יותר מזל משכל, הכדור שרט לך את הגולגולת אבל יצא כמו שהוא נכנס".
"מספיק שהייתי מזיז את הראש ימינה או שמאלה, נגמר הסיפור", הוא ממשיך. "משהו שמר עליי באותו רגע. הייתי חודש וחצי בשיקום עם זעזוע מוח אבל הכאבים ליוו אותי עוד שנים אחר כך".
שלושה חיילים נהרגו באירוע ושי היה בין 12 הפצועים. "אני מכיר אנשים שעברו אירוע כזה, שמו את המפתחות והלכו הביתה", הוא מבהיר. "אני לקחתי את הטראומה למקום אחר לגמרי, החלטתי שאני נשאר בצבא. הבנתי שקרה לי נס ואני צריך להישאר, להמשיך ולשרת".
איך הסביבה שלך קיבלה את זה?
"אחרי האירוע אבא שלי התחזק וכמעט חזר בתשובה. כמה חודשים אחר כך היכרתי את קרן אשתי, קיבלתי פיקוד על פלוגת מסלול והרגשתי שהכל מתחיל להסתדר".
הפלוגה עליה פיקד סיימה אימון מתקדם ועלתה לקו לבנון של שנת 1998. "אמרו לנו אתם תשמרו על הגדר בקו שני. באנו לתגבר ותוך זמן קצר מצאנו את עצמנו כשמ"מ וחייל בפלוגה נפלו בשתי היתקלויות עם מחבלים".
"יש דברים שהם יותר גדולים ממך"
המפגש המחודש עם המוות בסביבה הקרובה גרם לו לחשב מסלול מחדש. "שאלתי את עצמי אם להמשיך. מהלילה הארור בו נהרג המ"מ מהפלוגה עליה פיקדתי, סגן אסף רוזנפלד ז"ל, נוצר קשר אמיץ בין המשפחות שלנו, ממש ברית דמים".
קופצים 22 שנה לאירוע הפרידה של בלאיש מצה"ל. אביו של רוזנלפלד ז"ל מפתיע אותו ומכבד בנוכחותו. למשתתפים באירוע הוא מספר איך אמר אז לקצין הצעיר שהתלבט שהוא חייב להמשיך, בשביל בנו שנפל ויתר הלוחמים.
"בדיעבד זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות שהמשכתי. הבנתי שיש דברים שהם יותר גדולים ממך, אני גם מאמין מאוד בגורל שמתווה את הדרך".
אז הוא המשיך ואחרי מלחמת לבנון השניה ב-2006 עזב את חטיבת גבעתי וירד דרומה לגבול מצרים, כדי להקים יחידה חדשה. שם נחשף לראשונה מקרוב לפיקוד העורף שביצעו שם תעסוקה מבצעית.
"אלוף פיקוד העורף אז, יאיר גולן (היום מתמודד לכנסת ברשימת המחנה הדמוקרטי) הגיע לבקר את הגדודים שלו ונפגשנו. פתאום קיבלתי טלפון מפתיע שבו אמרו לי – מקימים גדוד סדיר ראשון לפיקוד העורף, שעד אז כל הגדודים שלו היו במילואים, בו ותקים את הגדוד".
"אחרי מלחמת לבנון השניה", הוא קושר בין האירועים, "הבינו שזה לא ששם נלחמים ובתל אביב מבלים. אז הוחלט להקים גדוד עם מבצעים ומשימות כמו כל גדוד לוחם בצה"ל".
"האתגר היה להפוך יחידים ליחידה", משתף בלאיש במשימת ההקמה שהוטלה עליו, "היו אז שלוש פלוגות פיקוד העורף שהשתייכו כל אחת לגדוד אחר, לא היה די אן איי. ראיתי בזה את אתגר חיי. אף אחד לא יודע מי המג"ד ה-21 של גדוד כזה או אחר, עם כל הכבוד, אבל מי המג"ד הראשון תמיד יזכרו".
"בסוף המבצע לא עמדתי על הרגליים"
שלושה חודשים אחר כך החל מבצע עופרת יצוקה והגדוד נדרש לאתגר מקצועי ראשון, שהוכיח את הצורך בכוחות סדירים שייתנו מענה בזמן אמת.
"המבצע החל בהפעלה שלנו, קפצנו מיהודה ושומרון לעוטף עזה ושם עברנו את טבילת האש הראשונה. התחלתי את המבצע עם פריצת דיסק בגב וסיימתי אותו בעצרת גדודים שאני אומר לאנשים כמה אני גאה בהם ומשם נסעתי לשיקום בתל השומר, כי כבר לא יכולתי לעמוד על רגל שמאל שלי שהשתתקה".
שם החל פרק ב' של השירות שלו, ממג"ד הוא עבר לתפקיד סגן מפקד מחוז ולראש ענף מפקדים.
"היום יש חטיבת חילוץ עם ארבעה גדודים שיודעת לתת מענה בכל הגזרות כל רגע נתון וזה השינוי המשמעותי", הוא מסביר על המערך לבנייתו היה שותף משמעותי. "גם המילואים שלנו הפכו להיות מקצועיים יותר כי הם לוחמי חילוץ במילואים, לא כמו פעם שהיו לוקחים מילואימניקים ששירתו ביחידות צה"ל ומעבירים אותם קורס מזורז".
איך אתה רואה את הצבת לוחמי החילוץ בקווים מבצעיים באיו"ש?
"גדוד שתופס קו בשטחים עושה את זה במקום איש המילואים. למה שאזרחים יצאו מהעבודה והפריון של מדינת ישראל יפגע אם אפשר לקחת חבר'ה בני 18-19 שעברו הכשרה? מעבר לזה הקווים מגבשים, מייצרים מתח מבצעי ושומרים על חדות. מג"ד טוב יודע גם לאמן לחירום תוך כדי הקו".
אחר כך הוא היה מפקד מחוז ירושלים הראשון בפיקוד העורף שצמח במערך הסדיר כמג"ד. גם כאן כמו לכל אורך השירות שלו, עם בלאיש הגיעו לגזרה גם אירועי קיצון. סוג של קארמה אם תרצו.
"פעם בעשרים שנה יש שלג גדול בירושלים. רצה הגורל והוא פגש אותי כנציג הצבא במשימה של הצלת חיים המורכבת ביותר שהתמודדתי איתה", הוא משתף.
בשיאו של אותו אירוע ב-2013 אלפי אזרחים נתקעו בכבישי הבירה וסביבותיה, הדלק אזל וסכנת חיים נשקפה למאושפזים במוסדות סיעודיים.
"נדרשנו לפנות אזרחים ולהגיע עם דלקים", הוא משחזר ומשתף בשיחה מטלטלת. "קיבלתי טלפון מאלוף פיקוד העורף שאמר לי במוסד מסוים יש שישים קשישים, עוד שעה נגמר להם הסולר ואם אתה לא מגיע אנשים מתים, שיהיה לך בהצלחה. נגמרה המשימה הזו ועברנו למשימה הבאה, ככה חמש לילות רצופים ללא שינה".
בעיניך צה"ל הוא הגוף שצריך לעסוק בזה?
"בעיניי פיקוד העורף צריך להיות חלק מצה"ל והדוגמה הכי טובה היא אירוע השלג. מאיפה הייתי מביא נגמ"שים לפינוי אם לא הייתי חלק מהמערכת? חיל האוויר הנחית לנו גנרטורים, יש לזה ערך מוסף דרמטי. צריך לשאול מה החלופה ואם היא פחות טובה, אז אין פה שאלה. באירועי השלג הרגשתי שכל צה"ל מאחורי".
"אי אפשר להפריד היום בין החזית לעורף, אחד קשור בשני", הוא ממשיך באותו הקו ומספק דוגמאות. "זה לא הקרבות שנלחמתי בנחל עוז ב-96', היום זו מערכה שונה לגמרי ולדעתי החיבור הזה שכולל את פיקוד העורף מתבקש".
כתושב אשקלון גם הבית שלו הוא בשנים האחרונות חלק מאותו עורף-חזית שכבר אין ממש הבדל ביניהם למרבה הצער, ובאחד מהסבבים האחרונים ספג הבית פגיעה של ממש.
"הייתי בחמ"ל הפיקודי, שמעתי דיווח על נפילה באשקלון ובכל זאת רוב משפחתי גרה בעיר", משחזר בלאיש. "ראיתי איפה ואמרתי לאנשים שלי שזה אצלי בשכונה. נפתחה הדלת ואמרו שיש לי טלפון בהול מאשתי, מהר מאוד הבנתי שזה אצלנו".
"הרקטה נפלה בתחום הבית של השכן הצמוד אליי וגרמה לו לנזק גדול מאוד, עד היום הוא לא גר בבית", מתאר קצין צה"ל את הנזק בביתו הפרטי. "בבית שלנו פגע ההדף, כל החלונות והמסגרות התפוצצו ועפו פנימה, שתי דלתות שנשברו ונפלו, חלק מהרעפים. החלון היחיד שלא נפגע בבית הוא של הממ"ד".
לא לרוץ לצלם את היירוט
לא סתם לא נפגע חלון הממ"ד. בלאיש מספר בהערצה גדולה על התושייה שהפגינה קרן אשתו שמיהרה להכניס את הילדים למרחב המוגן ולסגור את החלון.
"כשראיתי את הבית הבנתי מה היה קורה אם הם לא היו רצים לממ"ד. אשתי הצילה את חיי המשפחה ואם בכך שמהירה לסגור את כולם בממ"ד נעול. הם התנהלו כמו אזרחים ממושמעים וכשנשמעה האזעקה הם לא יצאו בריצה לצלם את המפגש בין כיפת הברזל לרקטה אלא נשמעו להוראות פיקוד העורף ורצו למרחב המוגן".
בלאיש מיהר לעזוב את החמ"ל ולהיות עם המשפחה המבוהלת. "השארתי את התפקיד לסגן שלי וגייסתי אנשי מילואים חזקים ומנוסים שיודעים מה לעשות והם תפקדו פנטסטי. כשהבן החייל שלי יצא הביתה לחצתי לו את היד, איחלתי לו בהצלחה, אמרתי לו אתה עכשיו המפקד וחזרתי ליחידה".
במשפחה היו מחשבות על עזיבה של העיר אחרי האירוע?
"אנחנו נטועים עמוק מאוד באשקלון, אוהבים את העיר וחלק מהקהילה. מעגלי המשפחה גם גרים קרוב, אבל זה אירוע טראומטי. היום בגלל מה שעבר על אשתי והילדים אני מבין הרבה יותר מה זה נפגע חרדה. הבטחתי להם שבמבצע הבא כבר אהיה איתם ואפקד אני על הבית".
מבחינתנו עורף חזק היא לא רק סיסמה אלא חלק מהעניין שמדברים על ניצחון במערכה. "היום שראש העיר אומר אנחנו איתנים בעורף והאזרחים מניפים את הדגל זו תמונת הניצחון האמיתית. חשוב שתנצח בג'בליה ובינת ג'בל אבל חשוב שננצח גם בעורף. רק השילוב של כולם ביחד יכול להביא את זה".
אחרי ההבטחה לאשתו ולילדים הוא פורש בימים אלו משירות אחרי 27 שנה בדרגת אלוף משנה.
"אני פורש בתחושת מיצוי מלא מהשירות הצבאי. השגתי המון ואני מסתכל אחורה בגאווה. שירתי את המדינה במקומות הכי קשים ומורכבים, השפעתי ופה נגמר עידן. בעיניי אני משאיר אחרי גם מורשת של אנשים טובים שגידלתי ופיתחתי".
אתה דוחף את הבן שלך להמשיך את דרכך?
"הבן משרת ביחידה מיוחדת, הוא יעשה מה שהוא בוחר, לא נראה לי שהוא יהיה קצין אבל בכל החלטה שיקבל אני מאחוריו. אני לא מחפש בו אותי כמו שלא רציתי שיחפשו את אבא שלי בי".
לפני התוכניות הרבות שלו לאזרחות הוא מבקש לקחת אתנחתא קצרה, בעיקר מבחינה מנטלית. אבל הוא מבהיר שחלילה לא מדובר על יציאה לגמלאות, בגיל 45 זה מוקדם מדי עבורו.
"תמיד רציתי להתנדב, עכשיו יהיה לי זמן"
"יהיה יומרני לומר שאני מכיר את האזרחות", הוא מודה, "למרות שבעשור האחרון עשיתי צעד משמעותי ללמוד את המרחב האזרחי אבל עדיין הייתי לובש מדים".
"כבר בסמסטר הקרוב אהיה סטודנט", הוא מסמן צעד ראשון בחיים החדשים, "התלבטתי בין חינוך להשלמת תזה בתחום מדעי החברה. הכתיבה שלי קשורה גם בחירום, התחום שאני מרגיש שיש לי מה לתרום בו, להביא את הפרקטיקה לרוח ולאקדמיה".
אחרי 27 שנות תרומה למדינה אל"ם שי בלאיש, תיכף במיל', מתכוון להמשיך ולתרום. "יש לי תשוקה להחזיר לקהילה ממנה צמחתי באשקלון, אני רואה את עצמי תורם מניסיוני וזמני בהתנדבות באחת העמותות, תמיד הרגשתי שאני רוצה ועכשיו גם יהיה לי את הזמן לנדב את עצמי ולתרום לנוער במצוקה לקראת גיוס".
יש סיכוי שנראה אותך בפוליטיקה המוניציפלית והארצית?
"כשהייתי צעיר היה לי חלום להיות דמות ציבורית, היום זה לא מספיק בוער בי, יש לי יותר תשוקה לעסוק בבניית הדור הבא, אבל כבר למדתי שאין לדעת מה ילד יום. התחלתי את סיפור חיי מגורל אז אני לא יודע להתחייב".
לפני שהוא יוצא מהדלת, עדיין לבוש מדים, אל"ם שי בלאיש מסכם ואומר: "מה שבטוח, אי אפשר להצליח בתפקידים כמו שהייתי בהם בלי עורף חזק בבית. אני גאה במשפחה שלי ומבחינתי, היא הניצחון הגדול מכולם".