אחד המאבקים הפוליטיים החשובים ביותר של הקהילה נערך בימים אלה, והוא עוסק בשירותים. לא, לא השירות הציבורי, אלא תאי השירותים - אסלות, ניאגרות והכל.
לפי מחקרים, האדם הממוצע מבלה כשנה וחצי מחייו בשירותים. תוסיפו לכך את פרק הזמן שאנחנו מבלים באזורים אינטימיים ממוגדרים וציבוריים נוספים – מלתחות בחדר הכושר, מקלחות בחוף הים, תאי מדידה בחנויות בגדים – ותקבלו תקופה לא קצרה בה מצופה מאיתנו להרגיש בנוח עם הגוף שלנו בנוכחות זרים מוחלטים. עכשיו דמיינו את כל זה בלי היכולת לבחור את החללים האלה. זה תרגיל מחשבתי מורכב מעט לסיסג'נדרים (מי שמרגישים התאמה בין המין הביולוגי שנולדו בו לבין המגדר התרבותי שהם משתייכים אליו), אבל חשבו איך תרגישו כשיגידו לכם שאסור לכם להשתמש במלתחות המתאימות במכון הכושר, או אם לאורך כל תקופת בית הספר הייתם צריכים שחברים ילוו אתכם לשירותים כי יכולים לגרש אתכם משם.
הבעיה שיש לה שם
ארצות הברית כמרקחה. כלומר, לא היינו יודעים איך נראה אדם במרקחה, אבל בדקנו מה זה במילון (ערבובייה, בלבול) ועכשיו אנחנו רגועים יותר. מי שלא רגוע יותר הוא העם האמריקאי, שנקלע לשלב אנאלי ארוך במיוחד, אחרת אין הסבר טוב לעיסוק הנוכחי והכפייתי שלהם בתאי שירותים. נשבעים, נו.
בעשר מדינות שונות בארצות הברית נערכים בימים אלה מאבקים פרלמנטריים ומשפטיים על הזכות להשתמש בשירותים. זה קרה השבוע בניו יורק, שם חתם ראש העיר דה-בלאסיו על צו, שקובע כי במבנים עירוניים אין לאסור על עובדות ועובדים להיכנס לשירותים שתואמים לזהות המגדרית שלהם. בבית המחוקקים של מדינת פלורידה הועלתה הצעת חוק נגדית, שביקשה לאסור על טרנסג'נדרים להשתמש בשירותים לבחירתם, כדי להבטיח את "פרטיותם וביטחונם של אנשים שמשתמשים במתקנים ציבוריים ממוגדרים". בווירג'יניה נוסחה הצעת חוק שגוזרת קנס של 50 דולר על מי שייכנס לשירותים שלא יתאמו את האנטומיה שלו, ובטנסי הועלתה גם ההצעה להקצות תאי שירותים מיוחדים לתלמידים טרנסג'נדרים בבתי ספר. כל המקרים האלה התרחשו בשנה האחרונה בלבד, וזוכים בדרך כלל לכינוי Bathroom bill.
מגוון הפתרונות מצביע על כך שהדיון הזה כלל איננו נקדותי. כלומר, זו אינה הבעיה של האוכלוסיה הטרנסג'נדרית המסוימת במחוז האחד במדינה הספציפית בארצות הברית, כי אם מגמה פוליטית של ממש, שמנכיחה את בעיות היום-יום של בנות ובני הקהילה הטרנסג'נדרית. ההתפלפלות המשפטית מצביעה על אחד היסודות העמוקים והמובנים ביותר מאליהם בתרבות – ההפרדה המגדרית. על פניו, אין סיבה טבעית, פיזיולוגית, להפריד בין נשים וגברים בתאי שירותים. אנחנו מצדיקים את ההפרדה הזו בשני גורמים עיקריים – האינטימיות בתוך קבוצות ממוגדרות והתפיסה שכל זירה ציבורית מהווה סכנה עבור נשים.
האינטימיות המגדרית היא גורם חיובי כמעט. היא כאילו אומרת, "הגוף שלכם מרגיש בנוח בחברת גופים אחרים שדומים לכם בשניים-שלושה איברים", ולכן אין שום דבר מטריד או מסוכן בנוכחות שלכם בחברת נשים או גברים אחרים. אם הייתם מבצעים את אותן הפעולות כשאתם מוקפים בבני המין השני – לא הייתם יכולים להרגיש בנוח, כי הייתם נשפטים, חריגים, מוקצים. הפיזיות שלכם היתה נוכחת יותר, הייתם צריכים להתבייש. במקביל, רווחת אחותה האפלה של האינטימיות: המחשבה שאם גבר היה נכנס למלתחת נשים הוא לא היה רק מפר את השלווה (עלי ורדים וריח בושם באוויר, אלא מה), אלא מסכן את הנוכחות.
באופן פוטנציאלי, טרנסג'נדרים טומנים בחובם את אותה הסכנה, כך לפחות עבור המחוקקים שמאוד חשוב להם שנקפיד להשתמש רק בתאי השירותים שיועדו לנו ביום לידתנו. אישה טרנסית היא בו זמנית קורבן ותוקף אפשרי, וככזו, אין לה מקום "טבעי". הנוכחות שלה בשירותי נשים בוודאי תגרום לכל הנוכחות לברוח בצעקות. נשים, כידוע, אינן מסוגלות להבחין בין מי שמנסה לפגוע בהן לבין מי שרק נכנסה כדי להשתין או לתקן את האיפור. וגם גברים טרנסג'נדרים מבלבלים לנו את החלל הציבורי, נכון? הם בטח נכנסים לשירותי גברים בשביל הזכות להציץ, או כדי להתקדם מהר יותר בתור במועדון. לא יכול להיות שהם, חס וחלילה, צריכים ללכת לשירותים כמו כולם.
המאבק הכי אותנטי ומהותי
"אין שום דבר מצחיק או מביך בזכות של אנשים טרנסג'נדרים לתפקד בעולם כמו כל אדם אחר ולא תת-אדם", אומרת סתיו אטלן, אקטיביסטית טרנסג'נדרית כששאלנו אותה אם העיסוק בהפרדה בתאי שירותים הוא לא קטנוני או מביך.
אז למה הסיפור הזה כל כך חם עכשיו?
"הנושא זוכה עכשיו לתהודה בארצות הברית בגלל שמדינות מסוימות החליטו להפר זכויות אדם בסיסיות, וכל הטרנספובים הולכים אחרי העדר, כמו תמיד. אבל הנושא של מרחבי שירותים לא ממוגדרים תמיד היה מאבק טרנסי, מאז ומתמיד".
הטענות כנגד המאבק הן שהוא ספציפי מדי, שיש נושאים בוערים יותר
"ברור. אלה בדיוק הטענות שמועלות כל פעם שאנשים טרנסג'נדרים מנסים לדרוש זכויות אדם בסיסיות. המאבק לשירותים לא ממוגדרים הוא מאבק על צורך בסיסי של בנות אדם. זה לא הגיוני שאני או טרנסית אחרת שלא עוברת נצטרך להתאפק יום שלם בגלל טיפשות של סיסג'נדרים". אטלן מתייחסת לסוגיית המעבר (Passing), כלומר ליכולת ולשאיפה של אנשים טרנסג'נדרים מסוימים להידמות חיצונית לגבר או אישה ביולוגיים ("עובר כגבר", "עוברת כאישה").
"היום יש אפילו מחקרים שמראים שאנשים טרנסג'נדרים סובלים מיותר בעיות רפואיות הקשורות לנושא [כליות ודרכי שתן] . המאבק הזה הוא חלק קריטי מהמאבק הטרנסי והמאבק הטרנסי הוא המאבק הכי אותנטי ומהותי מכל המאבקים הגאים היום, אין נושא יותר בוער מחיים של אנשים טרנסג'נדרים, נקודה".
יצא לך להיתקל בגילויי אלימות או גזענות בשירותים ציבוריים?
"יש לי מזל וזה אף פעם לא הגיע לאלימות, רק מבטים, צחקוקים והערות"
ומה לדעתך מרתיע את המחוקקים או לצורך העניין את הקהל הרחב? למה חשוב לאנשים להגדיר למי בדיוק מותר להיכנס לאיזה חדר שירותים או מלתחה?
"כי אנשים טרנספובים. כשתבין למה אנשים שונאים אנשים טרנסג'נדרים אתה מוזמן לבוא לספר לי. מעולם לא דווח מקרה של "שימוש לרעה" של שירותים על ידי אנשים טרנסג'נדרים. כל הפחדים של אנשים מאנשים טרנסג'נדרים ובייחוד מטרנסיות בשירותים נובע מתוך אמונה שהמגדר של אנשים טרנסג'נדרים הוא מזויף או שקרי".
שמות חדשים, כלים חדשים
לפי אטלן, הפיתרון המתבקש הוא תאים לא ממוגדרים, כלומר אזורים שאינם מיועדים במיוחד לגברים או לנשים. הצעה דומה עלתה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע לפני כשלוש שנים, ביוזמת התא הגאה המקומי. מהאוניברסיטה נמסר אז שההצעה תיבדק, אולם היא מעולם לא יצאה לפועל. במרכז הגאה בגן מאיר קיימים תאי שירותים נטולי מגדר, והנושא הוזכר גם בנייר העמדה ששלחו "פרויקט גילה להעצמה טרנסית" וארגון "מעברים" לכנסת, לקראת יום זכויות הלהט"ב שנערך במשכן לפני כשבועיים. פיתרון קונקרטי נוסף שהוצע הוא להשתמש בשירותי הנכים במבנים ציבוריים, כיוון שאלה בדרך כלל אינם מיועדים רק לגברים או לנשים. אולם ההצעה הזאת נשללה לא פעם משום שהיא פוגעת בזכויותיהם של אנשים בעלי מוגבלות, וגם משום שהיא מקשרת בין טרנסיות והיעדר, חוסר, פגם גופני.
גם אם אתם מתנגדים להוספת תאים יעודיים במבנים ציבוריים, בין אם מטעמי כלכליים או כי אתם חוששים לרווחתן של הנשים שישתמשו בהם - המסקנה היא אחת. הדיון על הנראות הטרנסית עוד רחוק מסיום. ארצות הברית היא דוגמה יעילה להפרטה של הקושי הזה, להתמודדות איתו דרך המנגנון החברתי שהאמריקאים הכי אוהבים: בית המשפט. במציאות שהולכת ונעשית פחות מופרדת מבחינה מגדרית, החברה המערבית צריכה למצוא שמות חדשים ולפתח כלים חדשים כדי להכיל את החברים בה. הירידה הזו לפרטים, שיכולה במבט ראשון להיראות שולית או דקדקנית היא הוכחה לכך. יום אחד היא עוד תציל חיים.