אנחנו יכולים למחול ללא מעט דברים, כל עוד הם מצחיקים. הומור הוא, כמובן, סובייקטיבי, אבל הוא משמש חומר סיכה נהדר ללא מעט נושאים שנויים במחלוקת, ובהתאם הוא הפך לרכיב מרכזי בתקשורת הלהט״בית. הכוונה היא גם לתקשורת האישית, בין חברים, וגם לתקשורת במובן הרחב והציבורי שלה. חשבו לרגע על הומואים מפורסמים – לא מעטים מהם זכו לפרסום הודות לחוש הומור, שנינות, קלילות, עליצות ועוד תכונות שמתארות בדרך כלל סופלה או רומן של ג'יין אוסטן. דימוי ההומו המצחיק, "המצחיקול" כפי שאקרא לו כאן בהמשך הכתבה, מספיק רווח כדי שאפשר יהיה לזהות אותו באופן מיידי: הוא הידיד הכי טוב שלכן או החברה המצחיקה מהמחלקה בצבא. הוא עשה חיקוי מושלם של המנהלת בהצגת הסיום בבית הספר והיא השותפה להפסקת הסיגריה והרכילות במשרד.
אם כך, אחת הבמות הכי טבעיות עבור המצחיקולים היא סטנד אפ, לא? הרי סטנד אפ הוא מהטרנדים הבידוריים הכי חמים כרגע, וגם כאן בmako סיקרו אותו לא מעט. סטנד אפיסטים זוכים לכתבות אודותיהם במוספי סוף השבוע של העיתונים הגדולים, הם ממלאים אולמות ברחבי הארץ והם נחשבים גם למעין דור עתיד של הטלוויזיה. גלית חוגי ותום יער מתארחות באופן קבוע ב״היום בלילה״ עם גורי אלפי, ופחות או יותר כל צוות הכותבים והמופיעים בלייט נייט של אסף הראל מורכב מסטנד אפיסטים. אבל משהו חסר. כלומר, משהו חסר לי. אם סטנד אפ הוא אכן הפלטפורמה החדשה, המקפצה החדשה לכוכבות, ואם אכן להט״בים הם יותר מצחיקים (או לפחות מקובל לחשוב עליהם כעל יותר מצחיקים) – איפה השילוב הזה? היכן אתם מסתתרים, מצחיקולים?
קווירי חושני
״אוי לא, עכשיו יתייגו אותי כמצחיקול?״, שאל אביעד קיסוס כשהעליתי בפניו את הסוגיה. הרגעתי אותו שלא, כי קיסוס, מנחה תוכנית הבוקר הסופר פופולרית של רדיו eco99, כבר חרג מזמן מסטיגמת ההומו המצחיק, והאישיות הרדיופונית שלו עוסקת במגוון רחב של נושאים. נטייתו המינית היא לא גימיק, היא לא הטריק שלו. ״הדימוי של ההומו המצחיק לא שונה בעיניי מהדימוי של עקרת הבית האמריקאית בשנות ה-50״, הוא אמר, ״שנראית עליזה ואופה עוגה, ובעצם חולמת לחתוך את הוורידים. גם היום מדברים על סטנד אפ נשי כאילו זו תופעה חדשה, כשבעצם תמיד היו קומיקאיות. כמו כל תחום בתרבות ובכלל, גם סטנד אפ נשלט על ידי גברים סטרייטים״. כששאלתי אם לא הגיע הזמן שבדומה לסצינת הסטנד אפ הנשית תתגבש סצינת בידור להט״בית, אמר: ״הלוואי. אנחנו בדרך לשם. אל תשכח שלבדרנים, לשחקנים, יציאה מהארון היא תופעה בקושי בת שני עשורים״.
אולי לא נכון להגיד שאין סצינת בידור להט״בית, וצריך דווקא להצביע על מה שיש. נדב אבוקסיס, למשל, יצא מהארון לפני שנתיים ועדיין ממלא אולמות. גם כוכבה של אורנה בנאי לא דעך במילימטר בגלל יציאתה מהארון. במקביל להם, פועלים לא מעט קומיקאים מחתרתיים יותר, דוגמת הצמד ״בנות בצריח״, שמציעות סיור מורשת קרב מופרע ברחבי תל אביב, והמופע של יוסי צברי - ״סטנד אפ קווירי חושני״, שכולל גם שירה, ספוקן וורד ומחול. כל זאת לפני שדיברנו על הסטנד אפיסטיות הקוויריות המפורסמות ביותר – מלכות הדראג, שמספקות לקהל שואו שלם, נוצץ, מצחיק וארסי. אבל כל אלה, חשובים וטובים ככל שיהיו, עדיין נבדלים מהסטנד אפ החשוף, הבסיסי, עליו אני מדבר. בנאי ואבוקסיס הרי טיפחו קריירות מפוארות לפני שיצאו מהארון. והמופיעים האלטרנטיביים (לצורך העניין נכיל בהם גם את הדראגיסטיות) נעזרים בדמויות, בתחפושות, ריקודים ושירים כדי להצחיק. התאטרליות חשובה להם כמו הקומיות, ונכון יותר לקרוא להם בדרנים או פרפורמרים מאשר סטנד אפיסטים.
תרבות של סטרייטים: עצב, שיעמום ואיקאה
״אצל לסביות אין סטיגמות כאלה, כל הלסביות עצובות ונראות כמו ענבל פרלמוטר״, אומרת מור קרול, סטנד אפיסטית ביסקסואלית, מהיוזמות של ערב הסטנד אפ הנשי בבר האמזונה. ״לכן אם כבר יש מישהי מצחיקה זה רק פלוס, בקהילה בכלל ובעולם הדייטינג בפרט״. כששאלתי אם יש בכלל טעם לייחד ערב שלם לקומדיה להט״בית, ואולי בכלל עדיף שסטנד אפ יהיה סטנד אפ וזהו, ענתה: ״אני חושבת שזה כן חשוב לייחד ערבים כאלה, בעיקר כי המילה סטנד אפ ישר מקושרת למשהו שהוא ממש ההפך מהתרבות שלי - גברי, סטרייטי, מיזוגני. גם אני לא אוהבת הומור כזה ולקח לי הרבה זמן לגלות שיש סטנד אפ אחר. ערב עם הכותרת של ערב להט"בי - ברור שההומור שלו יפנה אלינו בקהילה, אבל זה נותן להרבה אנשים את ההזדמנות לראות שיש בכלל סטנדאפ קווירי וחתרני. כמו מסיבות גייז, שברור שזה הדבר הכי טוב וכולם יודעים את זה. גם סטרייטים יודעים שהתרבות שלהם היא כולה עצב וקניות באיקאה ושיעמום, אז ככה גם פה״.
גם קרול משווה בין בידור להט״בי לנשי. ״ערב הסטנד אפ הפמיניסטי, למשל [ערב שכולו קומיקאיות] הוא פשוט ערב הסטנד אפ הכי טוב שאני מכירה, ובקהל יש לא מעט גברים, אפילו סטרייטים״. כלומר, גם אם ההתחלה היא נישתית, ומיועדת בראש ובראשונה לקהילה – יש בזה כוח. נכון, אנשים יכולים אולי להירתע מהמיתוג של ערב שלם שכולו תכנים להט״ביים, אבל מהם בעצם התכנים האלה? כלומר, כל עוד מה שנאמר הוא חכם, מצחיק ומעורר הזדהות ברמה האנושית, איזו סיבה יש לקהל הרחב לא להסתער על הקופות, למרות ובגלל אותם מצחיקולים?
״כשאיימי שומר מעלה מופע ויורדת על עצמה, היא תמיד נותנת לקהל משהו בסוף, שמסביר שאין בעצם אישה מגעילה, אלא רק דימוי של אישה מגעילה״, אומר קיסוס. אצל להט״בים, נראה שהמצב עוד לא שם, וכל דמות קומית נמדדת מיד במונחי השירות שהיא עושה לקהילה כולה. ״ההומו המצחיק הוא מעין תגובה לרצינות התהומית, להתייחסות התמידית למה מותר ומה אסור להגיד... שחררו קצת״, הוא אומר, ומסביר שהיכולת שלנו לצחוק על עצמנו היא לא מובנת מאליה, ויש בה כוח רב. ״כשסטרייט שר ״מושיקו, תצא מהארון״ זה לא סטנד אפ, כי זה לא הוגן. לצופים הצעירים בתוכנית לא אמרו ״אפשר לצחוק, אבל תזכרו שמילים פוגעות, תעשו בשיר הזה שימוש מבוקר״. לא היתה בזה אהבה, אלא רק בדיחה״. אז מה הפתרון, שאלתי, וקיסוס ענה: ״שמושיקו יעלה וישיר את זה! זה סטנד אפ״.
