אין מקום לגאווה: זה מה שקורה ללהט"בים פלסטינים שבורחים לישראל

חודש הגאווה חושף את מציאות החיים במרחב שלנו כמו נייר לקמוס. בתל אביב הוא נחגג במלוא העוצמה, בתמיכה עירונית וציבורית מקיר לקיר. בירושלים הוא מעורר זעם, ואת הצועדים מלווה פחד מתמיד מפני אלימות. בפריפריה הגאווה הרבה פחות מוחצנת, ואת מספרם של המצעדים בערים קטנות אפשר לספור על יד אחת. ומעבר לחומת ההפרדה? שם מדובר ברדיפה וסכנת חיים, גם מידיהם של קרובי משפחה.

''בגיל 14 הפסקתי לבוא לבית ספר והתחלתי לעבוד עם אבא שלי בבנייה'', מספר לשומרים ס', במקור מג'נין. ''אחרי תקופה קצרה הכרתי בחור והתחלנו לצאת. חברים שלו צילמו אותנו מתנשקים וסחטו אותי, כדי שאקיים איתם יחסי מין. לא הסכמתי, ואז הם שלחו את הסרטון להוריי, שהרביצו לי מכות רצח, שברו לי עצמות וצלעות. בקושי הגעתי לבית החולים בשכם. עברתי לישראל דרך פרצה בגדר וישנתי שלושה חודשים בחוץ, מסתתר בהרים''.

השגתה של אשרת שהייה בישראל מטעמים הומניטריים היא משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינתם של להט''בים פלסטינים. חלקם מספרים שכאשר פנו לאנשי מתאם פעולות הממשלה בשטחים נתקלו באטימות ובחוסר הבנה. הסיטואציה הזאת כה קשה עד שיש כיום גם מי שמכינים להט"בים פלסטינים לשאלות שיוצגו להם. ''פקיד שאינו מכיר את הרגישות בגדה גוזר את גורלם'', מסביר לשומרים אחד מאותם גורמים.

ס', למשל, שלא יכול היה לחזור הביתה אך גם לא לשהות בישראל, הפך באחת למפר חוק. הוא הצליח להשיג תעודת זהות ישראלית מזויפת ונסע לאשקלון, שם מצא עבודה במפעל. ''המשטרה באשקלון עצרה אותי, החזירו אותי לגדה, שוב חזרתי למפעל ותקופה קצרה לאחר מכן נכנסתי לחצי שנה בכלא, באשמת שהייה בלתי חוקית בישראל'', הוא מספר .

מהכלא יצא שוב למציאות ממלכדת: ''נסעתי לעיר בדרום הארץ והכרתי בחור שעזר לי מאוד. בתמורה הוא ביקש ממני לקיים איתו יחסי מין. לא סירבתי''. כשהגיע לתל אביב כבר מכר את גופו. ''לא היה לי כסף. הידרדרתי לזנות למשך שבוע, עמדתי בשדרות הר ציון ואנשים אספו אותי משם. כיום אני עובד בשחור בתל אביב, מקווה להגיע לאוסטרליה ולחיות שם בכבוד".

פורעי חוק בעל כורחם

לפי נתונים שנמסרו באחרונה לחברת הכנסת אבתיסאם מראענה (העבודה), בסך הכל נמצאים היום בישראל 91 להט''בים פלסטינים, שהצליחו לשכנע את מתאם פעולות הממשלה בשטחים שבגדה נשקפת להם סכנת חיים. איש אינו יודע כמה אחרים שוהים בישראל ללא אישורים וההערכות נעות בין עשרות למאות. בקשת שומרים ממתאם פעולות הממשלה בשטחים לחשוף כמה אשרות ניתנו וכמה נדחו לא נענתה.

המאושרים שזכו קיבלו מה שמכונה ''אישור רווחה'' – מסמך המאפשר להם לשהות בישראל לפרק זמן מוגבל של שלושה חודשים, אך אינו מקנה להם אפשרות חוקית לעבוד או ליהנות מביטוח רפואי, כך שהם תלויים בחסדיהם של אחרים. באין מוצא אחר הם נאלצים לעבוד באופן לא חוקי, ומי שלא מוצאים או שורדים עבודה פיזית קשה, פונים לעבוד בזנות. אם יחלו במחלת מין או יתמכרו לסמים, לא יהיו זכאים לטיפול רפואי מהממסד.

"סירובה של המדינה לאפשר עבודה חוקית דוחפת אותם לשולי החברה וחושפת אותם לכל סוגי האלימות והניצול האופייניים לאזור האפור של עבודה בשחור, עבודה בתנאי עבדות, זנות וכדומה", אומרת ריטה פטרנקו, מנכ"לית ''הבית השונה'', עמותה התומכת בקהילה הלה''טבית הערבית.

בעוד שלצעירים ישראלים מהקהילה הלהט''בית שנאלצו לעזוב את ביתם יש כמה פתרונות דיור במעגלים משפחתיים רחוקים יותר, חברתיים וגם רווחתיים – מצוקתם של להט''בים פלסטינים חריפה בהרבה. צחי אברהם, שמנהל בחולון את ההוסטל "אבני דרך" לצעירים ללא עורף משפחתי מהקהילה הלהט"בית, מספר ש"כרגע יש אצלנו צעיר פלסטיני אחד חסר מעמד. המטרה שלנו היא לעזור לצעירות וצעירים מהקהילה להתקדם וללוות אותם ביציאה לחיים בוגרים ועצמאיים. צעירים ללא מעמד לא יכולים לעבוד מכיוון שאין ברשותם אישור עבודה. במקרה הטוב הם מוצאים עבודה בשחור, וברוב המקרים המעסיקים לא משלמים להם והם נתונים לניצול מתמיד. הצעיר רואה כיצד החברים שלו בהוסטל עובדים, זה יוצר אצלו תסכול ומצבו הרגשי הולך ומידרדר''.

סיפור שמדגים את הקושי הזה של הלה"טבים הפלסטינים הוא של ע', שגדל בירדן במשפחה אמידה, לאמא ילידת הגדה, ומצא את עצמו ישן על רצפת חנות ירקות בתל אביב. ''הסיפור שלי מתחיל בזה שאבא תפס אותי על חם עם בחור, בבית בירדן. הוא הרביץ לי קשות, ובלילה אף חתך לי אחת מאצבעות היד, כאות אזהרה: במידה ואני ממשיך להיפגש עם גברים, הוא יחתוך לי את איבר המין", הוא סיפר ל"שומרים". "ברחתי מהבית לבית חולים, משם לגדה ומשם לישראל, אחרי שקניתי אישור עבודה (הכוונה לאישור מזויף. פ"א) לחודש, ב-2,500 שקלים".

כשהגיע לתל אביב, היה חסר כל והחל לעבוד בשחור בחנות ירקות: ''קיבלתי 150 שקלים עבור יום עבודה של יותר מ-14 שעות. בעל המקום דרש ממני לישון על מזרון בחנות. בלילות עכברים יוצאים מהחורים שלהם ואוכלים מהירקות. היו הרבה לילות שלא ישנתי והייתי אמור לעבוד למחרת. זאת הייתה שגרת החיים שלי לכמה חודשים".

צחי אברהם מוסיף שהנושא ''מושתק ומוחלש. המדינה מכירה בסיכון שלהם ומכניסה אותם לגבולותיה, אבל לא נותנת להם את האפשרות הבסיסית לחיים בכבוד. התחושה היא של חוסר אונים. השנה זאת הפעם הראשונה שדיברו על זה בכנסת, בוועדה בראשות ח"כ מראענה".

ואכן, ממשלות ישראל והכנסות השונות לא טרחו לעסוק בנושא עד שח''כ מראענה החליטה להעלות את הסוגייה לסדר היום כיושבת ראש הוועדה המיוחדת לעובדים זרים. ''לפני שבועיים פגשתי את מתאם פעולות הממשלה בשטחים", מספרת מראענה. "אשרת הרווחה שלהט''בים פלסטינים מקבלים היא לתקופה של שלושה חודשים, ואני פועלת כדי להכפיל אותה לשישה חודשים. לגבי אשרות עבודה – הפחד של המדינה הוא מהשתקעות הפלסטינים בישראל. כיוון שעד היום אין לאוכלוסייה הזאת דרך חוקית לעבוד, רבים מידרדרים לזנות ויש לזה השלכות רחבות. כך למשל ידוע לי על מעגל הידבקות רחב באיידס; רק במרפאה לזכויות אדם בחיפה ידוע לנו על חמישה נשאים. זאת סוגייה קריטית שחייבים לטפל בה''.

ע': "עבדתי בהמון מקומות, חלקם לא שילמו לי, הרבה פעמים המשכורת שלי נגנבה ותנאי המחיה שלי היו גרועים מאוד. לו היה לי אישור עבודה מסודר מהמדינה, יכולתי להתפרנס בכבוד. אלה הם חיי עבדות"

ע', שבסופו של דבר קיבל אישור רווחה זמני ממתאם פעולות הממשלה בשטחים בעזרתה של מתנדבת בתחום, מסביר למה אישור כזה לא מספיק כדי למנוע את ההידרדרות המהירה לעוני מחפיר. "עבדתי בהמון מקומות בארץ, חלקם לא שילמו לי, הרבה פעמים המשכורת שלי נגנבה ותנאי המחיה שלי היו גרועים מאוד. אין לי את היכולת להגיש תלונה במשטרה, כיוון שלפי החוק הישראלי אני לא עובד חוקי. לפני שנה, בזמן מבצע 'שומר החומות', תקפו אותי יהודים בחיפה. גם הפעם לא הגשתי תלונה במשטרה. הכי הרבה שקיבלתי היו 200 שקלים עבור 12 שעות עבודה. לו היה לי אישור עבודה מסודר מהמדינה, יכולתי להתפרנס בכבוד. אלה הם חיי עבדות''.

התקווה היחידה: אשרת פליט במדינה שלישית

בין המשפחות ברשות הפלסטינית לנוקשות הישראלית הסיכוי היחיד של להט''בים פלסטינים לחיים נורמליים הוא רק במדינות אחרות. ארגוני זכויות אדם שמהווים עבורם כתובת מתווכים ומנסים לסייע בהשגת אשרת שהייה במדינה שלישית, כפי שעושים עבור פליטים, בהבדל אחד משמעותי: לפלסטינים אין ולא יהיה בישראל מעמד של פליטים. אפילו במידת הסיכון שבו הם נמצאים המדינה ממעיטה: בנייר עמדה של הצוות הבינמשרדי בנושא פלסטינים הטוענים למאוימות, שנכתב ב-2014, נקבע כי "בכל הנוגע לטענות בדבר מאוימות על רקע נטייה מינית, התשתית העובדתית הקיימת מלמדת כי אין בסיס לטענה כזו כטענה כללית, ואין ברש״פ רדיפה שיטתית על בסיס נטייה מינית''.

הצוות הבינמשרדי הוסיף כי המדינה אינה יכולה לקלוט פלסטינים להט''בים מכיוון שהם מקבלים עזרה באמצעות אונר''א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם שמטפלת בפלסטינים. הקביעה הזאת, לטענת עורכי דין ומתנדבים המלווים את הקהילה הלהט''בית הפלסטינית בישראל, היא "שערוריה".

ח''כ מראענה התרשמה שמתאם פעולות הממשלה מסכים איתה בנוגע לצורך במתן אשרות עבודה למחזיקי אשרת רווחה. גם זהו פתרון לטווח קצר בלבד, היא אומרת. ''לצערי, המדינה לא מקבלת פליטים פלסטינים, ולכן הפתרון הקיים הוא עזרה לאותם אנשים הנזקקים לאשרת פליט והעברה שלהם לנציגויות של מדינות שלישיות בעולם''.

ח"כ מראענה: "רבים מידרדרים לזנות ויש לזה השלכות. כך למשל ידוע לי על מעגל הידבקות רחב באיידס; רק במרפאה לזכויות אדם בחיפה ידוע על חמישה נשאים. זאת סוגייה קריטית שחייבים לטפל בה"

זוהי, למעשה, תקוותם היחידה של הלהט''בים הפלסטינים בישראל: לקבל אשרת פליט במדינה שלישית. אדריאן עשה זאת בעזרתה של עמותת הבית השונה. "אני בן 19, במקור מחברון. יום אחד חזרתי מרמאללה, ומסתבר ששכחתי את המחשב דלוק בבית. הורי נכנסו למחשב וקראו את ההתכתבויות שלי עם גברים אחרים. אחותי הזהירה אותי והשמדתי את כל המדיה שלי. באותו יום ישנתי אצל חבר, שהוא גם מהקהילה הגאה. למחרת עברתי לישראל דרך פרצה בגדר, שם חיכה לי רכב. היה לי קשר עם חייל ישראלי יהודי, ביקשתי ממנו עזרה והוא נענה. נפגשתי עם גורם שעוזר לקהילה הגאה בבאר שבע, ומשם המשכתי לתל אביב''.

אדריאן מצא מחסה ב''בית דרור'', בית זמני לנוער להט''בי בסיכון. שם הציעו לו לעזוב לקנדה, וגם עזרו לו בהגשת המסמכים הנדרשים. ''כמה שבועות לאחר מכן הוזמנתי לבדיקות רפואיות, כחלק מתהליך ההכנה ליציאה שלי לקנדה. תהליך האישור נמשך כשנה. בן דוד שלי רדף אחרי ואף התקשר לעמותת דרור. באותו יום עברתי לחיפה לחצי שנה, שם עבדתי בברים ומסעדות בשחור. בקנדה עכשיו חיי יותר טובים, אני לומד את השפה ונהנה מהחיים פה".

יחסית לאחרים, אדריאן נחשב בן מזל. בעתירה שהגישו לבג''ץ ב-2019 הארגונים HIAS (ארגון יהודי בינלאומי המסייע לפליטים), רופאים לזכויות אדם, המוקד לפליטים ומהגרים וקו לעובד, הם מבקשים לחייב את המדינה ושרי הממשלה להסביר מדוע פלסטינים שמוגדרים ''מאוימים'' (על רקע ביטחוני או מגדרי) ומקבלים היתר שהייה זמני בישראל, לא מקבלים רישיון עבודה, ביטוח בריאות ושירותי רווחה בסיסיים.

שלוש שנים חלפו מאז הוגשה העתירה, ובדיונים לא חלה התקדמות ממשית. לאחר כמה דחיות, בעוד כשבועיים, 23.6, אמורה המדינה סוף סוף להשיב ולהסביר את שיקוליה.

פאדי אמון הוא עיתונאי חוקר ב"שומרים", גוף תקשורת ללא כוונת רווח וללא שיוך פוליטי ששם לו למטרה לחזק את יסודות הדמוקרטיה באמצעות פרויקטים תקשורתיים ושיתופי פעולה עם גופי המדיה הישראלית.