בסוף שנות התשעים הכל פרץ. אלה היו ימי מצעדי הגאווה הראשונים בתל אביב, דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון, המדינה זינקה לבריכה בכיכר, ולכמה רגעים כמעט הכל הרגיש נאור. אחרי עשורים של בעבוע פנימי, הומואים ולסביות ישראלים סוף סוף הרשו לעצמם לדרוש את מה שמגיע להם: הכרה ציבורית לאהוב ולהיות נאהבים, על ידי מי שהם רוצים. בכל מקום. וזה עבד. החוק עדיין לא התיישר, וגם לרבים במיינסטרים הישראלי זה עדיין נתקע בגרון, אבל הסכר נפרץ. כבר אי אפשר היה ללכת אחורה, המהפכה החלה. ומהר מאוד הגיע הבייביבום. הדור הראשון של תינוקות לאבא ואבא או אמא ואמא, זוגות מאוהבים שהקימו משפחות קטנות שהלכו והתרחבו עם השנים. אלה היו העגלות הראשונות במצעדי הגאווה, ילדים שגדלו עם הורים בני אותו מין, בהתחלה בתל אביב, איפה שהיה פשוט יותר להסביר לסביבה את המבנה המשפחתי החדש, ובהמשך גם רחוק יותר מהמרכז. תינוקות שהפכו לפעוטות שהפכו לילדים שהפכו לטינאייג'רים חכמים שלא מפחדים להגיד את דעתם, שלא מתביישים בסיפור שלהם, במשפחות שלהם, בהורים שלהם. שלא מבינים על מה לעזאזל הם אמורים להתנצל.
יובל, רואי, נועה, אריאל וניקיטה הם בני הדור הזה. כולם גדלו בבתים רגילים. אוהבים, מקבלים, תומכים. אבא ואבא ואמא; אמא ואמא ואח קטן; אבא, הבן זוג שלו ואמא והבת זוג שלה; ועוד מבנים ומודלים וצורות מורכבות שהחוק היחיד שהם נשמעים לו הוא האהבה. בהתחלה היו צריכים להסביר בגן, אחר כך בבית ספר ולחברים, ובסוף כבר לא היו צריכים להסביר דבר לאיש. כולם התרגלו. להם זה טבעי, אלה הבתים שגדלו לתוכם. עד שהגיעו מתמודדי הבית היהודי.
"הביטויים ההומופובים של הבית היהודי זעזעו אותי", אומר יובל פרייברג רחמים, 18, בן לשתי אימהות לסביות, "אין לי מושג מאיפה הם לוקחים את הרעיונות האלה. זה לא מגיע מהדת, למרות שהם כל הזמן חוזרים על זה. היהדות לא אומרת לשנוא אנשים ולא טוענת שלהיות הומו או לסבית זה מחלה שמצריכה טיפול, זה מה שאנשים אומרים. המחאה שלנו היא לא נגד הדת אלא נגד הומופוביה". למפגש שנערך בבית הספר שלו עם יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט הגיע יובל עם חולצה שעליה נכתב "יש לי שתי אימהות, ואני לא מתנצל". המחאה של יובל גררה תגובות רבות והפכה למחאה של דור של נערים ונערות דעתניים, אקטיביסטיים ולא מבולבלים, ששומעים את מה שאומרים על ההורים שלהם ויש להם מה לומר.
איך אתה מרגיש עם גל המחאה שנוצר בעקבותיך?
"שמחתי שהמחאה תפסה, ושעוד ילדים עושים כאלה חולצות", אומר יובל, "כמובן שאני חושב שלזוגות כמו האימהות שלי מגיע להתחתן ולקבל את כל הזכויות כמו לזוגות הטרוסקסואלים, אבל זה לא העניין. בעיני מה שהכי קשה הן ההתבטאויות ההומופוביות של חברי המפלגה".
מי שלקח את המחאה צעד קדימה היה רואי מימרן, 16, שבנוסף לחולצה שלבש התעקש לעמת את מועמד הבית היהודי ינון מגל עם הדעות של חבריו למפלגה. "ראיתי את התמונה של יובל וממנו הגיעה ההשראה, אז פניתי אל ינון מגל", מסביר רואי, "אני יודע שלפי היהדות נישואים חד מיניים לא יכולים להתקיים, אבל אני חושב שבמציאות שלנו, במאה ה-21, הדברים קצת השתנו".
גם ניקיטה סטיוארט, 12, בת לשתי אימהות לסביות, הצטרפה למחאה והעלתה לפייסבוק תמונה שלה עם חולצת המחאה. "עשיתי את החולצה בגלל שאני חושבת שלכולם יש את הזכות לאהוב את מי שהם רוצים, להתחתן עם מי שהם רוצים, ולהקים משפחה".
איזה תגובות קיבלתם?
"פנו אליי הרבה בני נוער להט"בים וילדים למשפחות חד-מיניות שהודו לי", אומר יובל, "וגם זוגות להט"בים שאמרו לי שכאשר הילד או הילדה שלהם יגדלו הם יספרו להם עליי. כמובן שהיו גם לא מעט תגובות רעות כמו 'אימהות שרוטות', 'ילד הומו' וקללות". "אני מרגיש שממש הצלחנו לקדם את המחאה נגד ההומופוביה", אומר רואי, "לא חשבתי שזה יגיע לממדים כאלה ויעשה כזה רעש". וניקי מוסיפה: "הילדים בכיתה התלהבו ואמרו לי שאני מודל לחיקוי".
בני הנוער החלוצים פתחו את הדלת בשביל רבים רבים אחרים. "בזכות הנערים והנערות אני מרגישה שיש תקווה", אומרת נעה שידלו, 21, שנולדה לשתי אימהות לסביות, "יש להם את הכוח לבוא ולהגיד 'זה מי שאני, אלה ההורים שלי ואני לעולם לא אתנצל על זה'. זה שיש אנשים עם דעות חשוכות זה לא דבר חדש, אבל לא הגיוני שבישראל 2015 יש פוליטיקאים שאומרים דברים כאלה והם עדיין שם. אלו דעות פרימיטיביות וחשוכות, שנועדו כדי למשוך קולות".
מבולבל? תשאלו את החברה שלי
ויש שאלה אחת שמסרבת לדעוך, לכל אורך הדרך. שאלה שמתעקשת לעלות שוב ושוב, גם אחרי שכבר הבנו ששני אבות יכולים להיות הורים מעולים, וששתי אמהות לא חוסכות מהילד דבר. מה קורה לילד שגדל עם שני הורים מאותו מין, מה זה עושה למיניות שלו? עכשיו בני הדור הראשון של ילדי הלהט"בים יכולים לענות גם על השאלה הזאת. הבוגרים שבהם כבר לקראת גיל 20, וגם הצעירים יותר כבר מבינים מה הסיפור.
בסיום המפגש בבית הספר שאל ינון מגל את רואי מימרן 'איך זה לגדול עם שני הורים מאותו המין?' ואם זה בלבל אותו מינית. על כך השיב רואי בפשטות שהוא יכול לשאול את החברה שלו.
איך אתם מרגישים כשמפנים אליכם שאלות כמו 'איך זה לחיות במשפחה גאה', או 'האם זה בלבל אתכם מינית'?
"כששואלים אותי איך זה לגדול עם שתי אימהות, אני שואלת בחזרה איך זה לגדול עם אבא ואמא?", אומרת נועה, "לגבי הבלבול המיני, מאז שהייתי ילדה קטנה אהבתי בנים ורדפתי אחרי בנים, היה לי מאוד ברור מי אני ומה אני. הדבר היחיד שזה נתן לי זה להבין שהאהבה היא בכל מקום ואין לה חוקים או גבולות".
"השאלות האלו מובנות לי כי אני יודע שהן נובעות מבורות", מוסיף יובל, "אני גם לא חושש מהן כי אני יכול לענות בלב שלם שמבחינה מינית זה לא השפיע עליי ולא בלבל אותי. אני גדלתי לזה ותמיד הרגשתי שזו המשפחה שלי, ואף פעם לא הרגשתי שיש משהו יוצא מהכלל".
"אני פשוט אומרת שיש לי שתי אימהות שאוהבות אחת את השנייה", אומרת ניקי, שנתקלת בשאלות האלו בעיקר מצד ילדים בני גילה, "לילדים המבולבלים שלא מבינים איך שתי נשים יכולות להוליד, אני מסבירה שנולדתי מתרומת זרע".
ולכל אותם הספקנים, ספרו לנו 'איך זה לחיות במשפחה גאה'?
"מבחינתי זה דבר רגיל לחלוטין", אומר יובל, "אני קורא להן אמא דקלה ואמא ליאורה, ורואה בנו משפחה לכל דבר, ולא מרגיש שחסר לי משהו. זה משהו טבעי שנולדתי אליו. בניגוד להרבה אנשים שכתבו בתגובות שחסרה לי דמות גברית, אז אני אומר להם שלא חסר לי כלום, הנה אני חי היום והכול בסדר גמור איתי".
לרואי יש שני אבות הומואים ואמא לסבית. רוב הזמן הוא נמצא אצל אמא שלו ובת הזוג שלה, אבל חופשי להחליט איפה הוא רוצה להיות. לטענתו ריבוי ההורים לא מבלבל, אלא דווקא תורם. "האהבה והחום שאני מקבל יותר גדולים. זה כמו משפחה ענקית כזו, שלא משנה באיזה מצב אני נמצא, אני יודע שאני יכול ללכת לכל אחד מהם והוא יקשיב לי ויתמוך בי, וזה הרבה יותר נעים. שלושתם מעורבים בכל תחומי החיים. הם היו חברים הכי טובים עוד לפני שהם החליטו להביא ילדים, ומתייעצים אחד עם השני על הכול. המשפחה שלי דאגה לי לכל, ועשתה בשבילי הכול, ואף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו".
גם אצל אריאל שורק, 13, בת לאימהות לסביות, אין הבדל בחלוקת התפקידים בבית. "ההבדל היחיד הוא שאם רוצים לאכול אז יודעים לא לבקש מאמא זהורית, כי היא יכולה לשרוף אפילו קורנפלקס. אבל בכל שאר הדברים אני משתפת את שתיהן ומתייעצת עם שתיהן במידה שווה".
אם כבר יש איזו השפעה לכך שגדלים אצל זוג הורים מאותו המין, היא בעיקר חינוכית: ילדי הלהט"בים מספרים שלימדו אותם לקבל את מי ששונה מהם. "בגלל שההורים שלי סבלו מאפליה בגלל שהם להט"בים, בבית לימדו אותי לנהוג בכל אדם בכבוד ולדעת לאהוב כל אדם באשר הוא", אומר רואי, ויובל מוסיף: "זה עזר לי להבין שכל בני האדם שווים ולא צריך לשפוט אנשים. לסביות הומואים וסטרייטים - כולם אותו הדבר".
"זה לימד אותי לכבד ילדים שהם לא בדיוק כמוני או שמגיעים מסביבה שונה", מסבירה ניקי ונועה מוסיפה: "האימהות שלי נתנו לי את האומץ להיות מי שאני, ואף פעם לא להתנצל על זה".
מתי סיפרתם לחברים שאתם ממשפחה גאה?
"אף פעם", אומר רואי, "תמיד ידעו שיש לי שני אבות ואמא לסבית, והם תמיד באו איתי בתור המשפחה שלי. לאסיפת הורים למשל מגיע מי שיש לו זמן, ואם שלושתם פנויים אז שלושתם באים יחד".
"כשיוצא לי להכיר חברים חדשים אני מספרת להם סיפור שקרה לי", מסבירה אריאל, "ומוסיפה לסיפור את ל', שזה שם החיבה של האמא השנייה שלי לימור. ואז כשהם שואלים אותי 'מי זאת ל'', אני עונה שזו האמא השנייה שלי. בהמשך כבר כל הכיתה ידעה על זה, ואם הגיעו תלמידים חדשים אז הם כבר שמעו על זה ממישהו".
איך הילדים בבית הספר מתייחסים לעובדה שאתם ילדים להורים מאותו המין?
"כשהייתי צעיר יותר אז היו לפעמים ירידות והצקות", נזכר יובל, "אבל זה כמו שילדים מציקים על כל דבר. הרוב לא עשו מזה עניין. כשהייתי בא לבית ספר חדש בהתחלה פחדתי לספר, אבל מתרגלים. היום אני כבר מדבר על זה חופשי".
"אני לא נתקלתי בילדים שהיו נגד, אבל אם כן אתקל אני מרגישה שהתפקיד שלי זה להסביר להם את המשפחה שלי ולנסות לגרום להם לשנות את דעתם", מבהירה נועה. "לא צריך לכעוס על מי שלא מקבל את זה, אלא פשוט להסביר לו למה זה כן אפשרי".
אצל רואי המצב היה קצת שונה, לאחר שכבר בגיל צעיר נתקל בגילויי הומופוביה. "בכיתה ד' סבלתי מעלבונות והצקות מילדים בגלל ההורים שלי. דיברתי על זה בבית וההורים נתנו לי את התחושה שהכול בסדר, ושאני אראה איך כשאגדל הכול ישתנה, וזה באמת היה נכון. היום אני מוקף בחברים מקבלים ואנשים אוהבים, יש לי בת זוג כבר שנה, ואם אתה שואל את החברים שלי, אז ההורים הכי אהובים עליהם בכיתה אלו ההורים שלי".
רואי חושב שפעילות על משפחות חדשות בבתי הספר יכולה למנוע את החרם וההצקות שילדים חווים. "אחותי בכיתה ב', ואני חושב שזה בסדר שגם בגילאים כאלו ידברו על זה. אם ילד בכיתה א' ילמד שגם משפחה של שני הורים חד מיניים זה לגיטימי, הוא יגדל ויבין שהם שווים כמו כולם". גם ניקי סבורה שיש יותר מקום לנושא הזה בבית הספר. "מדברים על זה אבל לא מספיק", היא אומרת, "אני בבית הספר חצי מהיום, ושם אני מפתחת את הדעה שלי על הרבה נושאים חשובים, ואני חושבת שמאוד חשוב שמורים ידברו על זה בכיתות, כי היום ילדים עדיין משתמשים במילה הומו בתור קללה".
"להט"בים, הילד שלכם יהיה גאה בכם"
ההתעוררות של הדור הצעיר מכוונת בעיקר נגד ההומופובים שמתנגדים להענקת זכויות ללהט"בים, אבל היא רלוונטית מאוד גם עבור זוגות גאים ששוקלים להקים משפחה. הם בטוחים באהבה שיש להם להעניק אבל לא תמיד חזקים מספיק להתעלם מהערות הסביבה. עכשיו הם יכולים להסתכל בגאווה על הנערים והנערות האלו, שמספקים להם הצצה לעתיד, ונותנים להם תשובות לשאלות שמטרידות אותם.
"אני אומר להורים לעתיד שלא יפחדו ויביאו את הילד שלהם לעולם הזה, כי הילד שלהם יהיה גאה בהם", אומר יובל. "לילד לא תהיה שום בעיה עם זה כי כך הוא גדל", מדגישה אריאל, "אם ההורים יחנכו אותו שזה בסדר שיש שני הורים מאותו המין אז גם לילד לא תהיה בעיה עם זה".
"אני חושב שהמשפחה החדשה של שני אבות או שתי אימהות זו משפחה מדהימה שלא נופלת משום משפחה אחרת", אומר רואי, "הרבה חום, אהבה וחיזוקים, והמשפחה הכי טובה שהייתי יכול לבקש".
גם נועה מאמינה שלכל אדם או זוג יש את הזכות להביא ילדים לעולם, אבל מבקשת מההורים העתידיים לשקול גם דרכים נוספות. "שווה להכיר את כל האופציות. בעיניי, תרומות אנונימיות זה לא דבר כל כך פשוט כי אתה מחליט עבור הילד שעוד לא נולד שהוא לא יידע מי ההורה הביולוגי שלו. הייתי רוצה שבגיל 18 תהיה לי האפשרות לדעת מי התורם. הרבה אנשים שואלים אותי מה אכפת לך, את לא מכירה אותו, אבל הוא חלק ממני וזה מעניין אותי להכיר אותו. אני לא הרגשתי אף פעם שחסר לי אבא, האימהות שלי היו עבורי הכול, ועדיין יש איזה שהוא יצר שרוצה לדעת מאיפה באת. זה נושא שרלוונטי לא רק להורים גאים, אלא לכל האימהות היחידניות שבוחרות לעשות ילד באמצעות תרומת זרע אנונימית".
המחאה של הדור הזה רק החלה, ובכל יום מצטרפים אליה עוד ועוד בני נוער, להט"בים, ילדים וילדות של להט"בים וגם כאלו שאינם מגיעים ממשפחות גאות – כמו שכבת י"ב בתיכון שב"צ בגבעתיים שהתייצבו השבוע מול נציגת הבית היהודי שולי מועלם. הם מוכיחים כי הדור הצעיר שגדל בישראל הרבה יותר סובלני, מכיל ומקבל מקודמיו.
גם יובל ורואי מתכוונים להמשיך ולהיאבק בלהט"בופוביה בכל הזדמנות שתהיה להם. "אני מתכונן ללכת להפגנת הנוער של הקהילה ב-26 בפברואר, ואמשיך לתרום כדי להילחם בדעות הומופוביות", אומר יובל.
"יש הרבה שלא לוקחים אותי בחשבון כי אני בסך הכול ילד בן 16, אבל אני ילד בן 16 שרואה את ההומופוביה במדינה, ואצלי זה משהו שלא מתקבל", מוסיף רואי.
"בני נוער להט"בים יכולים לעמוד מול כל ההומופובים כי זה נותן לכולם תקווה", אומר יובל, "הרבה ילדים וילדות שלחו לי הודעות וכתבו לי תודה, וסיפרו לי שהם בארון והמחאה חיזקה אותם ונתנה להם אומץ. אני רוצה להגיד גם לכל הילדים והילדות שבארון שלא יפחדו להיות מי שהם, כי זה לא הם המוזרים, אלא ההומופובים הם אלו שצריכים טיפול. זה לא עניין פוליטי ולא ענין של שמאל או ימין, זו פשוט הומופוביה ושנאה".
"אנחנו הילדים יכולים להשפיע מאוד על המבוגרים", אומרת ניקי, "כשמדברים בכיתה על משפחות תמיד מדברים על אמא ואבא, ואם היה צריך להביא אישור מההורים אומרים להביא אישור מאבא או אמא, אז אני תמיד קמה ואומרת ו'גם מאמא או אמא, ומאבא או אבא'. עצם זה שאני מעירה משנה משהו בסובבים".