מאז פרסמתי את הטור שלי, בו סיפרתי על הדרך של אלירן ושלי במסע אל עבר החלום להפוך להורים, קיבלתי אינספור הודעות מאנשים שמבקשים לשאול מה שלומנו ואם הכל מסתדר לטובה. אנחנו כבר יותר משנה בתוך התהליך הזה, אבל עדיין רק בתחילתו. 

כבר בחרנו סוכנות שהולכת איתנו יד ביד, עברנו בדיקות גנטיות, שקענו במשך שבועות ארוכים במאגרים של תורמות ביציות ואפילו בחרנו את התורמת המושלמת עבורנו, אבל אז גילינו שבגלל גן הטייזקס לא נוכל להמשיך איתה וחזרנו שוב לשקוע במאגרים. הפעם, המשימה היא למצוא תורמת בלי גנים זהים לשלי. 

זה מדהים איך לקח לנו חודשים ארוכים למצוא את תורמת הביציות הראשונה שנפסלה, אבל ברגע שהיא ירדה מהפרק מצאנו את השנייה תוך יומיים בלבד. אולי זה נבע מתוך לחץ וייאוש, אבל אני רוצה להאמין שבשלב הזה כבר היינו מנוסים למדי וידענו לזהות מהר מאוד תכונות אופי שאנחנו מעוניינים בהן, ולזהות נורות אזהרה בריאותיות, אם יש כאלה.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Eliran Zino (@eliranzin02)

סוזנה הייתה מתחת לאף שלנו כל הזמן. בת 25, נשואה, בת לאמא איטלקייה ואבא אירי ועובדת בתחום הפיטנס, מה שניכר בהחלט מהתמונות שלה. היא מקדיש בין 4-6 שעות ביום לספורט, דוגלת באורח חיים בריא, אוהבת בעלי חיים, טיולים בעולם ובילויים עם חברים. התיקים הרפואיים של סוזנה, הוריה ואחיה היו ללא דופי - בלי מחלות תורשתיות, שיניים וראייה במצב מעולה ואפילו הסבים והסבתות חיו עד גיל מבוגר. 

היא חייכה חיוך מלא שיניים לבנות בכל התמונות ועיני השקד שלה הקרינו טוב לב. התמונות שלה עושה ספורט על הדשא סיפרו לנו שמדובר באישה שאוהבת להתעורר מוקדם בבוקר, לשתות מים עם לימון, לאכול ארוחת בוקר מזינה ולצאת לנשום אוויר צח תוך כדי מתיחות יוגה מול הזריחה. הדברים האלה כמובן לא היו כתובים בשום מקום, אבל זה הסיפור שסיפרנו לעצמנו. פשוט אהבנו אותה.

הפעם לא מיהרנו לפתוח בקבוק שמפניה והחלטנו לחגוג רק אחרי שההתאמה תהיה בטוחה. בשלב הזה אנחנו כבר יודעים שהתהליך מלא עליות ומורדות וידענו שהסגירה לא תהיה כל כך מהירה. סוזנה הייתה בחירה פופולרית ומיועדת לתרום ביציות לשני זוגות בארצות הברית לפני שתוכל לתרום בשבילנו, מה שאמר שנאלץ להמתין מספר חודשים.

ביציות מוקפאות או לחכות?

בנקודה הזאת בזמן היינו בטוחים שנהיה בשלב מתקדם הרבה יותר, והידיעה שנצטרך להמתין חודשים עד שנוכל להתקדם הייתה בשורה קשה. הרגשנו שכל יום שעובר החלום לחבק את פרי חלצינו הולך ומתרחק, ואת התסכול הזה הבענו בפני גיא טצה, אב הסוכנות שלנו, שבזכות היד המכוונות שלו יצאנו בכלל לתהליך. 

כבר ביום למחרת בישר לנו גיא כי אחרי בירור מעמיק יותר, התברר לו כי סוזנה היא "סופר דונרית", סלנג שמשתמשים בו בתחום, שמשמעותו תורמת שמספקת הרבה ביציות בשאיבה אחת. הוא סיפר שיש להם 20 ביציות מוקפאות שלה משאיבה קודמת, ואם נרצה נוכל להשתמש בהן ממש עכשיו. הדילמה הייתה אמיתית - האם להיכנע לתחושה שאנחנו באיחור עצום ולהתקדם עם אופציה בעלת סיכויים נמוכים יותר, או להמתין תקופה ממושכת אבל לקבל את התמורה הטובה ביותר לכסף שלנו? 

כדי לקבל את הבחירה הטובה ביותר נפגשנו עם ד"ר לביא, מנהל המרפאה בקונטיקט, כדי שיסביר לנו את ההבדלים בין ביציות "טריות" לביציות מוקפאות, ולשם ריבוי הדעות התייעצנו עם רופאים מקומיים נוספים בנוגע לסוגייה. אחרי סבב בירורים, הבנו שהטכנולוגיה של הפריית ביציות בימינו כל כך מפותחת ויעילה, שאין באמת יתרון משמעותי לביציות טריות על פני ביציות מוקפאות וכי סיכויי ההצלחה זהים כך או כך. עכשיו התשובה כבר הייתה ברורה - חתמנו על חוזה, העברנו את התשלום בסך עשרות אלפי דולרים ונקבע לנו תאריך ליצירת עוברים. 

"אני כבר לא דואגת לך - אלא לנכדים שלנו"

כשיוצאים לדרך בתהליך פונדקאות, ההתמודדות לא מסתכמת רק במתח נפשי והשקעה כספית עצומה, אלא גם בהתמודדות עם תגובות הסביבה. באחד מסופי השבוע, חזר אלירן מביקור אצל ההורים וסיפר לי איך כולם התרגשו אחרי ששיתף אותם שבקרוב נפרה עוברים. תוך כדי שהקשבתי לו, פתאום הבנתי שאני לא משתף את ההורים שלי בתהליך, מהרגע שיצאנו אליו. הם ידעו שיצאנו לדרך, אבל כאן זה הסתיים. 

הסיבה לכך הייתה שהם קיבלו את זה מאוד קשה, מה שהפתיע אותי בתור הצד "הליברלי" של הזוגיות. ההורים של אלירן דתיים אדוקים, הוא תלמיד ישיבה לשעבר שחווה לא מעט קשיים אחרי שיצא מהארון, אבל עם השנים הם למדו לקבל ולהכיל אותו - וגם אותנו. אצלי המצב היה הפוך. היציאה מהארון עברה חלק, אמא שלי אהבה אותי תמיד כמו שאני, וגם אבא שלי הפתיע אותי בדרך הקלילה בה הוא חיבק וקיבל אותי, למרות שקיבל את הידיעה בגיל מבוגר. "העיקר שתהיה מאושר", הייתה ברכת הדרך שלו. 

אבל דווקא כשסיפרתי להם שאנחנו הולכים להרחיב את המשפחה בתהליך פונדקאות הם ננעלו ואף הפצירו בי שלא לעשות את הטעות הזאת. "ילד צריך אמא", אמר לי אבא בטלפון בקול רועד, ממש מתחנן, כאילו הוא מציל אותי מאיזו טעות איומה. "אני כבר לא דואגת לך, אלא לנכדים שלנו", נאמה אמא שלי יותר מפעם אחת. 

הבנתי אותם. הם נלחמו על עתיד הנכדים שעוד לא נולדו והרגישו שהם קו ההגנה האחרון שלהם מפני "הגורל המר" שאנו עומדים לגזור עליהם לנצח נצחים. ומי אני בכלל? מבחינתם, אני עדיין ילד שעוד לא חווה את החיים מספיק ולא מבין ש"ילד צריך אמא". 

אבל האמת היא שגם להורות משותפת נתנו צ'אנס. עוד הרבה לפני ה"טינדר" של תורמות הביציות, ניסינו את מזלנו במאגרים של אמהות פוטנציאליות להורות משותפת. גם שם עברנו רכבת הרים לא קטנה, אבל אחרי לא מעט "דייטים" הבנו שאנחנו פשוט לא מוכנים להכניס אישה זרה למערכת היחסים שלנו, לתוך הבית שלנו. מבחינתנו, זה היה לגזור על הילד או הילדה לחיות לנצח בשני בתים שונים. אבל אנחנו רצינו שהם יגדלו בבית שנוצר מאהבה, לא מעסקים. זוג הורים. בית אחד.

בוויכוח מול ההורים הפסדתי. אני לא אצליח להוכיח להם אחרת וקיבלתי את העובדה שהם נולדו, גדלו וגידלו ילדים במציאות שונה לחלוטין מהמציאות שלי. למדתי להבין שהם בסך הכל רוצים בטובת הנכדים שלהם, שעוד לא נולדו, אז הפסקתי לשתף אותם בתהליך, אבל אני יודע שיגיע היום שבו לא יהיה לדבר לומר - אלא רק לחייך חיוך גדול. 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Eliran Zino (@eliranzin02)

יש לנו עוברים! 

הצליל המוכר שבוקע מפתיחת בקבוק שמפניה נשמע בקול רועם בחלל החדר. הפעם, הוא סימל את הצעד הראשון המשמעותי בתהליך המורכב שלנו - יש לנו עוברים. 

את 20 הביציות המוקפאות חילקנו לשניים: עשר יועדו להפריה איתי ועשר עם אלירן. יומיים אחרי ההפרייה כבר קיבלנו מייל עם בשורות לא פחות ממדהימות: לאלירן נקלטו תשעה עוברים ולי חמש. אבל גם ברגע הזה ההתרגשות הייתה חייבת להיות מאופקת, משום שהמספרים אינם סופיים. עברו עוד שבועיים עד שקיבלנו את התוצאות הסופיות של כמות העוברים אשר התפתחו בצורה תקינה ובריאה. אבל עכשיו אפשר כבר למזוג את הכוסות, כי בימים אלו ממש, לי יש שלושה עוברים תקינים ובריאים, ואלירן שלי, בעל המפרט הגנטי המושלם, יש חמישה עוברים בריאים. 

בשעה שהכתבה הזו מתפרסת, אני כבר אהיה בדרכי לארוחת שישי אצל ההורים שלי ברעננה, אז אספר להם שיש להם נכדים במבחנות אי שם בקונטיקט. אני מצפה בקוצר רוח להפתיע את ההורים שלי ויודע שהם עוד יהיו גאים בנו ובדרך שבה הנכדים שלהם יגדלו. אין לי ספק שהם ישמחו בשבילנו, כי בדיוק כמו שהם תמיד קיבלו אותי איך שאני, אני יודע בתוכי שגם לרעיון הזה הם כבר התרגלו. 

אבל אם חשבנו עד עכשיו שעברנו לא מעט, מסתבר שאנחנו עוד בחיתולים והשלב החשוב ביותר בתהליך עוד לפנינו - בחירת הפונדקאית. מהרגע הראשון, המושכות היו בידיים שלנו, אבל עכשיו אנחנו מתבקשים לשחרר. אין מאגרים, אין התלבטויות ואין יכולת בחירה - רק להמתין עד שהסוכנות תמצא פונדקאית שיכולה להתאים לנו. אנחנו יכולים רק להגיד "כן" או "לא". 

ודווקא הבחירה הזו היא המשמעותית והחשובה ביותר מכולן, כי בסופו של דבר מדובר במלאך מיוחד, שמסכים להיכנס איתנו לתוך הסירה הזאת למסע משותף. עכשיו, עיננו נשואות לאישה המדהימה שתעשה את הנס הזה בשבילנו, וכל מה שאפשר לעשות כרגע הוא לאחל לנו בהצלחה.