זה פסטיבל הגייז הכי מטורף בעולם – עשרות אלפי בליינים צעירים, מסיבות ומופעי עירום. אבל כבר במטוס לשם נכונה לנו הפתעה גדולה. מהרגע שהתיישבנו במטוס הבנו, אנחנו מוקפים בחמישה ערבים, לבנונים לשם דיוק. "רק שלא יידעו שאנחנו מישראל", היא המחשבה הראשונה בראש, ועולה התהייה האם להכניס את הספר בעברית חזרה לתיק.

אבל אז קורה עוד משהו, אנחנו מסתכלים עליהם ומיד מבינים – הם הומואים בדיוק כמונו. תוך שניות החלו מבטים הדדיים, חיוכים ביישניים ובהזדמנות הראשונה אחד מהם אוזר אומץ ושואל "אתם לפסטיבל?", בלי לנקוב בשם המפורש וכך להסגיר שהם גייז. כשהבנו שכולנו נוסעים לאותו המקום, פסטיבל "סירקט" בברצלונה, שאלנו מאיפה כל אחד. "החשיפה" שאנחנו מתל אביב והם מביירות לא יצרה רתיעה, להיפך, היא עוררה קרבה וסקרנות שנמשכה עד לנחיתה, והם קראו לחברים נוספים שיבואו לפגוש את "המכרים החדשים מתל אביב". "תכירו זה אמיר", הציג לנו אחד מהם את חברו, "אבל כולנו קוראים לו אמירה", אז התברר כי הדיבור בנש (בלשון נקבה) המוכר לנו השתלט היטב גם על לבנון.

לבנון הגאה (צילום: circuit festival)
"אוהבים את די.ג'יי עופר ניסים". מסיבת ענק בפסטיבל|צילום: circuit festival

במהלך ימי הפסטיבל אנחנו נפגשים מפעם לפעם, מחליפים חיוך או נשיקה, ומצליחים גם לדבר קצת ברצינות. הקשר לשני הצדדים טבעי, עם הבדל אחד - הם מבקשים שבכתבה הם יישארו אנונימיים. לא רק בגלל שהם כולם בארון, אלא כי הם חוששים שיאשימו אותם בקשר עם "המוסד הישראלי" לאחר שובם ללבנון.

יש להומואים לאן צאת בביירות?

"למרות הדעה הרווחת שיש על ביירות, כאילו זו עיר עם חיי לילה מפוארים לגייז - זה לא ממש ככה. יש ליין אחד של מסיבות שהוא חצי בסתר. אין ברים או מקומות מוצהרים. יש מקומות שהקהילה יודעת שהולכים לשם, אבל אין שם כמעט בכלל נגיעות או דברים מפורשים וברורים - הכול בסתר/ברמיזה". 

האם יציאה לילית שכזו מלווה בחשש, או שאתם יודעים שהממשל מעלים עין מהנושא?

"אנחנו יודעים שמצבנו טוב יותר ממדינות ערביות אחרות, אבל זה לא רק ביחס לגייז, יש משהו יותר משוחרר או חילוני בלבנון. גם מבחינת הקולנוע והמוזיקה, כל מה שקורה במובן התרבותי - לבנון היא בחזית ולכן היא נחשבת למשוחררת יותר. ומנגד, אף אחד לא מנסה להתגרות יותר מדי או חושב שהדרך לשוויון זכויות/יציאה מהארון/מצעד גאווה קצרה. אנחנו רחוקים מאוד משם". 

ובכל זאת, אנחנו נפגשים בפסטיבל גייז בינלאומי, אתם חיים חיי חופש, נהנים איתנו במסיבות ענק מלאות אלכוהול, ואז חוזרים הביתה לארון?

"הדרך היחידה שלנו  לחגוג באמת את המיניות שלנו שלא בסתר היא בפסטיבלים ובנסיעות לחו"ל, ואנחנו אוהבים את זה מאוד. החזרה הביתה היא קשה אבל עושים את ההפרדה בין הבית, ומה שאפשר בו, לבין החופש והשחרור שמציעות מדינות המערב".

לבנון הגאה (צילום: ap)
טדי, רקדן בטן ביסקסואל במועדון בביירות|צילום: ap

מה יקרה אם תצאו מהארון בפני המשפחה?

"לא יוצאים, אין על מה לדבר. המשפחות לוחצות על משפחה וילדים ושנעשה 'את מה שצריך לעשות', ומשלימים עם זה שלפעמים לא עושים את זה, ולא שואלים שאלות או פותחים את זה כדי לא להתעמת עם זה. עדיף לא לדעת כדי שלא יהיה בלאגן מסביב לנושא. מדיניות ברורה לשני הצדדים של 'לא לשאול, ולא לספר', כדי להמשיך בחיים בלי עימותים".

לחלקכם יש פה בני זוג של למעלה משנה, לשניים מכם יש אפילו מזוודות תואמות שקניתם יחד כזוג, אבל אפשר בכלל לגור יחד? אתם לא חולמים לגור במדינה בלי צורך להסתתר?

"אנחנו לא חולקים את אותו הבית. חולמים על זה או על לעבור למקום אחר אבל חיי השגרה, הבית, העבודה, השפה והמשפחה כובלים אותנו אל לבנון".

איך בכלל מתחילים עם בחורים בסיטואציה כזו, איפה נפגשים? כמה השימוש באפליקציות להיכרויות נפוץ?

"לא כולם משתמשים באפליקציות, יש חשש מסוים. יש מקומות ידועים שהם מקומות של הקהילה, מקומות מפגש ציבוריים, ברים אחדים. הבעת חיבה בציבור מסתכמת בטפיחה על הברך או הכתף, טפיחה שהיא בסופו של דבר מלאת משמעות. ליין מסיבות אחד מפורסם אבל מאוד קטן, ולא משהו שדומה למסיבת גייז בעולם המערבי. בעיקר מכירים באמצעות מסיבות פרטיות בבתים או דרך חברים.

כשאתם מביטים לעברנו, לעבר תל אביב שנחשבת פתוחה, מה זה עושה לכם?

"אנחנו מתים לבקר בתל-אביב. שומעים את הסיפורים על העיר הפתוחה והמקבלת. חולמים שביירות תהיה תל-אביב. היינו שמחים לבקר ולראות מקרוב את חיי הלילה שלכם. אנחנו מתים, למשל, על די.ג'יי עופר ניסים הישראלי, שומעים אותו בלבנון והולכים למסיבות שלו כשאפשר בפסטיבלים באירופה. אנחנו מבינים גם את המתח הדתי-חילוני שיש בישראל, ונדהמים מהיכולת של צעירים לצאת בגיל מוקדם מהארון וללכת יד ביד ברחוב בתל-אביב למרות זאת".

כשאתם רואים כיצד דאע"ש מוציאים להורג הומואים בעירק ובסוריה, וכיצד תולים הומואים באיראן, מה זה עושה לכם?

"מפחדים. שמחים שהתמזל מזלנו לחיות בביירות ולא בבירות ערב מסוכנות יותר".

ומה אתם חושבים על הסכסוך הישראלי ונסראללה?

"אין מה לעשות, המציאות והמנהיגים הקיצוניים חזקים מתהליכים חברתיים אחרים. כרגע אנחנו לא רואים שיש סיכוי לשינוי, אבל חולמים על היום שבו נוכל לבקר בישראל".  

כשאנחנו נפגשים בפסטיבל בברצלונה, ברור שתוך שנייה נהיה חברים. למה המדינות עדיין אויבות?

"כי אנחנו בנינו בני-אדם, החיבור הוא מידי ואנחנו שופטים אחד את השני במבט ובחיוך. האיסור וזה שמגדירים אותנו כאויבים דווקא הוא זה שמיד מושך להפיל את המחסום להראות שבינינו אנחנו חזקים יותר מהמנהיגים הפחדנים שלנו. המצב באזור כרגע מוקצן, ולא נראה שיש סיבה לאופטימיות, אבל בינינו, במקום אחר ומנותק, החוקים של המזרח התיכון לא חלים עלינו.

"ועדיין, אחרי שאנחנו מכירים ויש חיבור אז עולות בנו השאלות האם יבדקו אותנו/ירגלו אחרינו/ יגלו שהחלפנו טלפון או פייסבוק עם מישהו מישראל, והאם יהיו לנו בעיות בגלל זה כשנחזור הביתה. אז גם ברגעים כאלה החיבור עם המציאות מנפץ את החלום האוטופי, והפחד מ'האח הגדול' משתק אותנו ומחזיר כל אחד מאתנו למקומו ולשמור על מרחק או חשד מהצד השני".

* הכותב היה אורח circuit festival