לתלמיד הישיבה שחר הדר היה נוהל קבוע בימי חמישי. הוא היה מודיע להוריו שעליו להישאר בישיבה לאורך כל הלילה, מספר בישיבה שהוא יוצא לסוף שבוע אצל הוריו בראשון לציון, ואז נוסע לתל אביב. במסלול הקבוע שלו בעיר היה חולף תחילה על פני מועדון "אוויטה" המיתולוגי, שבמשך 12 שנות פעילותו ועד לסגירתו בשנת 2016 היה אחד ממקומות הבילוי המזוהים ביותר עם הקהילה הלהט"בית, בדגש על מופעי דראג. בפעם הראשונה שהדר הציץ לעבר המקום, בתחילת העשור שעבר, הוא לא העלה בדעתו שבתוך מספר שנים יופיע שם בעצמו כדראג קווין.
מ"אוויטה" היה הדר ממשיך למקומות אחרים שקרא עליהם ברשת, לא מעז להתקרב, לחצות את המדרכה. "אף אחד לא ידע, רק הקדוש ברוך הוא. הייתי עובר שם רק כדי לראות הומואים. זה עשה לי טוב, אבל קינאתי בהם ותמיד שאלתי את עצמי 'מתי אני?", הוא אומר השבוע. "להיות חרדי והומו לא הסתדר לי אז, אבל זה היה מחזיק אותי. לראות אנשים כמוני נתן לי כוח להמשיך".
כשלוש שנים לאחר שהחל בסיורים הליליים שלו עמד הדר מתחת לחופה עם צעירה שהכיר בשידוך, אז בת 17 וחצי, חרדית גם היא. בתוך חודש היא עזבה את בית הוריה ונכנסה להריון, אבל הזוגיות שלהם לא שרדה את הקונפליקט של הדר עם המיניות של עצמו. את בתו ראה רק פעם אחת, כשהייתה תינוקת. על עצם בואה לעולם נודע לו כשמישהי – עד היום הוא לא יודע מי – הודיעה לו שאשתו כורעת ללדת.
בשנת 2009 סערה הארץ סביב הרצח ב"בר נוער". זה קרה במוצאי שבת והדר היה באוטובוס בדרכו לישיבה בירושלים כשהרדיו דיווח על האירוע והתפתח ויכוח בין הנוסעים. הדר הבין ששניים מהם, בחור ובחורה, הם מהקהילה הגאה. "הרגשתי צורך להגיד משהו, להזדהות איתם", הוא מספר על הרגע המכונן. "ניגשתי אליהם רועד ואמרתי להם, 'אני מצטער על מה שקרה, זה נורא'. הם היו בשוק, לא הבינו איך בחור חרדי מדבר ככה, ואז התקרבתי ולחשתי 'אני כמוכם'. הייתי מאושר. זאת הייתה היציאה שלי מהארון". אבל האושר החזיק בדיוק עד שחזר לישיבה. "חבל שלא רצחו את כולם", אמרו חלק מחבריו.
סיפורו המלא של הדר תועד על ידי הבמאי רועי גולדמן, שעקב אחר מסע החיפושים שלו בעקבות בתו. במסע שזורה כל המורכבות של הדר: הומו חרדי, אב שיצא מהארון ולא ראה את בתו 14 שנה, וגם דראג קווין ששם הבמה שלו הוא כשמו של הסרט. "הרבנית פאלש".
עשיתי לעצמי סוג של טיפול המרה
הוא בן 40, עדיין תושב ראשון לציון, עובד כמדריך בצהרון. לריאיון הוא מגיע בגופייה, מכנסיים קצרים וכיפה סרוגה. העיניים הן הדמיון היחיד שאני רואה בין בחור הישיבה מהסרט לגבר שהוא היום.
הוא נולד בראשון לציון למשפחה חילונית והיה חילוני בעצמו עד גיל 18, אז פגש אישה דתייה שדיברה איתו לעומק על עניינים שבין האדם למקום והמליצה לו לשלוח שאלות לרב שלה. התשובות שקיבל הפתיעו אותו. הן דיברו אליו, הוא התחיל להתעניין. בתוך חצי שנה אימץ אורח חיים חרדי ולמד בישיבה של חוזרים בתשובה בירושלים. בעקבותיו חזרו גם הוריו בתשובה.
התורה לא בדיוק מקבלת הומואים. איך אתה מתייחס אליה היום?
"בשבילי היא הייתה דבר יפה, והיא עדיין כזאת. התורה מלמדת אותנו לאהוב ולקבל אחד את השני. רק בישיבה לימדו אותנו לשנוא כל מי שלא כמונו - את החילונים, את הגויים, את ההומואים".
באחד מסופי השבוע נשאר הדר בישיבה עם אחד משותפיו לחדר, אלא שבשלב מסוים הם התבקשו לפנות את החדר ולישון על מזרנים בעזרת הנשים. בלילה החל השותף לנשק את הדר ולגעת בו. "באיזשהו מקום ידעתי שאני הומו כבר בגיל 16, אבל לא רציתי לקבל את זה", הוא אומר. "אני זוכר שחשבתי תוך כדי מה שקורה, הנה, ברחתי מזה עד לישיבה וזה מצא אותי כאן. אולי זה סימן, אולי מאותתים לי משהו מהשמיים".
למחרת בבוקר הוזמן למשרד הרב המשגיח של הישיבה, שדרש ממנו לעזוב את המקום רק שלושה חודשים לאחר שהחל ללמוד בו. הרב לא רצה להסביר מדוע, הדר אמר שלא יזוז ללא הסבר, והרב אמר שהשותף האשים את הדר בכך שנגע בו.
איך הגבת כשהבנת שהוא הפך את המצב על הראש?
"הכחשתי הכל, אבל הרב אמר שהוא לא מוכן שבגללי ייצא לישיבה שם רע. הוא הסכים לתת לי מכתב המלצה כדי שאמצא ישיבה אחרת, וזהו. סולקתי".
הוא מצא ישיבה אחרת, אבל כעבור יומיים הרגיש שזה לא זה וחזר לבית הוריו. מאוחר יותר שמע על ישיבת ברסלב בבת ים, החל ללמוד בה והרגיש שמצא את מקומו, אבל כעת חש הצעיר שכבר נהג לחלוף על פני מועדוני גייז בלחץ מסוג חדש.
"כל החברים בישיבה התחתנו והיה מובן שגם אני צריך, אבל לא רציתי. היו קובעים לי פגישות עם בחורות והייתי מתחמק בכל מיני תירוצים, או אומר שהן לא לטעמי. אבל חשבתי שאין לי ברירה. אמרתי לעצמי שאולי לא אהנה מזה, אבל אתרגל לחיות עם אישה. בשידוכים ממילא לא נוגעים אחד בשנייה, זה כמו פגישה עם ידידה על כוס קפה. לא כזה נורא. הדחקתי את החלקים של איך זה להיות עם אישה. עשיתי לעצמי סוג של טיפול המרה, כל פעם שצצה מחשבה כזאת עשיתי הכל כדי שהיא תלך. כל אדם בארון מדחיק את הדברים האלה כל הזמן".
מזל טוב, נולדה לך בת
אחד מניסיונות השידוך היה עם מי שאכן הפכה להיות אשתו. היא הייתה בת 17, הוא בן 22. "כשראיתי אותה בפעם הראשונה שמתי לב שהיא דומה מאוד למישהי שהכרתי ומתה מסרטן, אז חשבתי שאולי זה סימן. התחלנו לדבר, להיפגש".
והחלטתם להתחתן.
"לי זה לא שינה עם מי אני מתחתן, כי לא רציתי את זה, אבל מצאתי חן בעיניה. אחרי הפגישה היא אמרה לחברה משותפת שהיא כל הזמן רצתה בחור עדין, ואני כזה".
אבל זאת הונאה במובן מסוים. התחתנת בידיעה שאתה לא באמת מעוניין בה.
"קיוויתי שאצליח בנישואים, אבל זה שפגעתי בה יושב לי על הלב עד היום. תמיד רציתי ללכת ולבקש ממנה סליחה".
חודש בלבד הוא חי איתה. במהלך החודש הזה היא נכנסה להיריון, אבל זה היה מקרה נדיר שבו היו ביניהם יחסי אישות. "הייתי אומר שאני עייף או הולך לחברים וחוזר בשתיים בלילה רק כדי לא להיות שם", אומר הדר. "באתי לקדוש ברוך הוא בתלונות, למה כולם מצליחים ואני לא, תעשה אותי אחר. אבל חודש אחרי החתונה היא עזבה את הבית ואנחנו היינו פרודים".
ברבנות לא מיהרו לגרש את הזוג. רצו לחכות עד לאחר הלידה, אולי השניים יתעשתו. בינתיים חלפו החודשים, מועד הלידה התקרב, אבל הנתק בין השניים נעשה מוחלט.
"חודש לפני הלידה התחלתי לצלצל מדי יום, שלוש פעמים ביום, לכל מחלקת יולדות בארץ. הייתי שואל אם הגיעה אישה בשם כך וכך".
לא היה מישהו אחר לשאול?
"המשפחה שלה ניתקה כל קשר איתי באותה תקופה. הם החליפו מספר טלפון ואני לא ידעתי מה קורה. אני לא רוצה להיכנס למה שעברתי איתם".
איך בכל זאת נודע לך על הלידה?
"בוקר אחד חזרתי מהישיבה, רציתי לישון. אחרי עשר דקות אמא העירה אותי, אמרה שמישהי מחפשת אותי בטלפון. היא אמרה 'מזל טוב, נולדה לך בת', והשיחה נותקה. זה לא היה קול של אף אחת שהכרתי".
הדר, אמו ודודתו מיהרו לבית החולים לראות את בתו. "קיוויתי שנצליח לגמור את זה יפה, אבל זה לא קרה. הם נתנו לי לראות את הבת שלי, כי לא היה נעים להם מהמשפחה שלי, אבל זהו. לא ראיתי אותה מאז היום שהיא נולדה".
חודש לאחר הלידה באו הגירושים. הדר ניסה לראות את בתו, פנה לשירותי הרווחה, אבל בד בבד החל לסבול מדיכאון חריף וחש בעצמו כמי שאינו כשיר לפגוש את בתו היחידה. "גם העובדות הסוציאליות אמרו לי שזה לא הזמן, שלמען הבריאות הנפשית שלי עדיף לי לסגת ולחכות להזדמנות הנכונה. זה מה שעשיתי, אבל השנים ההן היו בשבילי כמו מאסר, המתנה לחנינה".
אמרתי שאני לא נמשך לנשים והוא אמר לי, "תמיד ידעתי"
דווקא בשנות הנתק מבתו התקרב הדר אל עצמו, אל האני האמיתי שלו. חלק מהתהליך היה התכתבות עם הומואים חרדים שכמוהו חיו בארון. "הכרתי חרדים נשואים שסיפרו לי שהם ככה עשר שנים, עם עשרה ילדים, חיים בסבל ובוכים כל לילה. הם לבד ואין להם למי לספר והם כבר לא יעזבו. הבנתי שאלוהים הציל אותי מגורל כזה. באותה תקופה מצאתי קבוצה של הומואים בארון שנפגשת מדי שבוע בתל אביב והתחלתי לדבר עם המארגן. הוא ניסה לשכנע אותי להגיע ואני רציתי, אבל פחדתי. חודשים דיברנו עד שאזרתי אומץ והגעתי, אבל כשהתקרבתי לדלת ושמעתי אנשים נבהלתי וברחתי. בפעם הבאה הוא חיכה לי ולקח אותי ביד לפגישה הראשונה שלי".
הפגישה הסתיימה ביציאה משותפת ל"אוויטה". "לקח להם זמן לשכנע אותי, אבל בסוף הלכתי. פעם ראשונה שנכנסתי למקום שעברתי מולו אינספור פעמים. אני זוכר שמישהו ניגש אליי, התחלנו לדבר. סיפרתי לו שאני בארון וכמה קשה לי ופתאום מצאתי את עצמי מוקף ב-50 איש, כולם מדברים איתי ומשכנעים אותי לצאת מהארון".
איך הרגשת?
"רציתי לברוח, אבל גם חשבתי, טוב לי כאן".
לפני עשר שנים - בגיל 30, זמן קצר לאחר אותה נסיעת אוטובוס ביום הרצח בבר נוער - הוא יצא מהארון מול משפחתו. בינתיים הוריד את הפאות ועבר מבגדים שחורים ללבנים, אבל נשאר אדם דתי שמדקדק בקיום מצוות.
איך יצאת מול המשפחה?
"חשבתי על פסח כמועד טוב. אצל הומואים דתיים זה קורה הרבה, תאריך סמלי של יציאה מעבדות לחירות, אבל בסדר פסח אצלנו יש 50 איש ומפחיד לעשות את זה ככה. אחר כך השתתפתי במצעד הגאווה הראשון בחיי. זה היה יום שישי, דיברתי עם עשרות חברים ואמרתי להם שבשבת אני יוצא מהארון, שזה יהיה היום השחור בחיי ושאני מבקש שיהיו זמינים. הייתי בטוח שאחרי שאני מספר את זה להורים, הם מסלקים אותי מהבית".
הוא התחיל מאחיו הצעיר ממנו בחמש שנים. "אבא שלי זרק אמירות הומופוביות בשיחת סלון ורציתי לקבור את עצמי, להיעלם. פתאום אחי קם ואמר, 'הם בני אדם כמונו, אל תדבר ככה'. נכנסתי לחדר שלו ואמרתי לו שאני לא נמשך לנשים. הוא אמר לי 'זה בסדר, תמיד ידעתי. אני אוהב אותך'. אחריו רציתי לדבר עם אמא, אבל עשר פעמים הלכתי וחזרתי עד שניגשתי אליה. בסוף דיברתי חצי שעה והיא רק הקשיבה".
איך היא הגיבה?
"בהתחלה חייכה מהמבוכה ואז אמרה, 'אני לא יודעת מה לומר. לא חשבתי עליך, לא רואים עליך'. בערך אז אחי נכנס ואמר, 'די, קומי, תביאי לו חיבוק, זה הבן שלך ואת אוהבת אותו', והיא באמת קמה וחיבקה אותי. הכי מרגש".
הדר רצה לספר גם לאביו כשיחזור מבית הכנסת, אבל אמו שכנעה אותו שלא יעשה את זה. זמן קצר לאחר מכן נתקל האב בקלסר עם חומרים מתוך פעילותו ההתנדבותית של בנו באגודה להט"בית. "הוא מעולם לא דיבר איתי על זה", אומר הדר, "רק אמר לאמא שהוא לא מעוניין והתרחקנו. היום אנחנו אומרים שלום, מה נשמע, זהו".
קשה.
"אני מבין אותו. הוא גדל בזמן אחר, כשלהיות הומו לא היה חוקי. אני לא מאשים אותו ומקווה שיום אחד הוא יבין".
זאת הייתה היציאה של אמא מהארון
לפני כשבע שנים פרסם הבמאי רועי גולדמן מודעה בפייסבוק. הוא חיפש משתתפים לסרט תיעודי על דייטים של להט"בים. הדר נענה והשניים נפגשו בבית קפה כשר בשדרות רוטשילד בתל אביב. כשהדר סיפר את סיפורו, גולדמן הבין שזה הסרט שעליו לעשות.
"לקח זמן עד שהסכמתי שהסיפור של הבת שלי יהיה חלק מהסרט", מספר הדר, "אבל אחרי 14 שנה שלא ראיתי אותה חשבתי שאין לי מה להפסיד, שאולי הסרט ייתן לי את הכוח הנפשי להתמודד עם העבר ולנסות לראות אותה שוב".
ארבע שנים ליוו גולדמן והמצלמה שלו את הדר כשנפגש עם רבנים, עובדות סוציאליות וחבר אחד ויחיד מישיבת ברסלב שלא הפנה אליו את גבו. ביחד הם תיעדו את החיפוש אחר הבת - עד לפגישה הטעונה ביניהם, שתוצאותיה והשלכותיה הן השיא הדרמטי של "הרבנית פאלש".
אם כבר מדברים, איך בעצם נולדה הדמות של הרבנית מלכה פאלש?
"לפני כמה שנים, כשכבר היינו בצילומים של הסרט, נפתח בית ספר לדראג בתל אביב. הייתי יוצא אז כל שבוע ל'אוויטה' וחוזר מאושר, זה היה מקום שיכולתי להרגיש בו חופשי, לכן מיד נרשמתי ללימודים. חברים בקהילה היו מכנים אותי 'הרבנית' עוד לפני שהתחלתי את הדראג, ואמרתי לעצמי שלהיות דמות דראג של רבנית זה הכי מתבקש, כי חשוב לי להעביר מסר שאפשר להיות להט"ב דתי".
אפשר, אבל בטח לא קל.
"כשיצאתי מהארון ונשארתי דתי עם כיפה, גם בחברה הלהט"בית לא כולם קיבלו אותי. אמרו לי שאני לא יכול להיות גם וגם, היו כאלה שסילקו אותי. הייתי לבד לחלוטין. תחשבי באיזה מצב הייתי, אף אחד לא קיבל אותי בשום מקום. לכן יש לי את האנרגיות האלה לבוא ולהראות שאני לא מפחד מכלום, להיחשף בסרט, כי אם אני יכול לעזור לאדם אחד לפחות שלא ירגיש כמוני, זה כבר היה שווה את זה".
אגב, למה "פאלש"?
"זאת מילה שהמשמעות שלה ביידיש היא 'מזויף' או 'לא אמיתי', אז זה כבר מתאים. חוץ מזה, לפעולה של הסתרת איבר המין קוראים בעולם הדראג 'פאלש'".
הפעם הראשונה של הרבנית מלכה פאלש על במה הייתה במופע סוף הלימודים בבית הספר לדראג. לצד שחקנית מחופשת לילדה חרדית, הרבנית שרה שיר על אהבת אם לבתה.
הרבנית נעשתה דמות קבועה באוויטה, ולפני כחמש שנים נהפכו הדר והאלטר-אגו שלו גם לאקטיביסטים של זכויות להט"ב. "זה קרה כשהיו מהומות סביב אירוע שבו לוחמי מג"ב הואשמו שתקפו טרנסיות בתל אביב", הוא מספר. "הקהילה יצאה להפגנה ואני התלבשתי בצבעי הדגל של הטרנסיות, התאפרתי ויצאתי למחות עם כולם בדמות הרבנית. מאז אני יוצא ככה לאירועים כאלה".
השבוע התקיים פסטיבל הקולנוע הגאה*. במסגרתו הוקרן "הרבנית פאלש" בהקרנת בכורה בסינמטק תל אביב. אמו של הדר נשארה בבית, מה שלא הפתיע אותו ועדיין אכזב אותו מעט. "ככה זה בחברה החרדית, היא אומרת 'בסדר, אז אתה הומו, אבל למה להוציא את זה החוצה?'. אולי אלמלא אבא שלי היא הייתה מגיעה, אבל אני חייב לומר משהו עליה: אחרי הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים היא הלכה לבית הכנסת ודיברו שם על איך ההומואים לא מתביישים לעשות מצעד בירושלים, אמרו שהם סוטים. אמא לא יכלה לעמוד בזה ואמרה בעזרת נשים, 'אתן צריכות להתבייש. הבן שלי הומו, ראיתן אותו, הוא כמו כולנו'. זאת הייתה היציאה של אמא שלי מהארון. זה משהו מטורף, היא עמדה בשבילי בבית הכנסת מול כולם".
"הרבנית פאלש" משודר החל מהשבוע ב-yes דוקו וב-STINGTV
*הפסטיבל הבינלאומי ה-14 לקולנוע גאה בסינמטק תל אביב ינעל בשבת הקרובה (15.6). בפסטיבל הוצגו 63 פיצ'רים עלילתיים ותיעודיים ו-75 סרטים קצרים מ-30 מדינות. בטקס הנעילה יוכרזו הזוכים בתחרויות ובסופו יוקרן "טריקסי מאטל: חלקים נעים" של ניק זייג-אוונס