זמן קצר לפני הניתוח החשוב בחייה נקראה בר ספיר למילואים. מי שהייתה מדריך חילוץ ואחר כך קמב"ץ בלשכתו של אלוף פיקוד העורף כבר חיה באותה עת מספר שנים כאישה, אבל טרם שינתה את שמה באופן רשמי ועל הזימון הופיע השם הקודם, כשעוד הייתה זכר. "אמרתי לעצמי, 'את לא בורחת, לא מבקשת שום הנחות, את בן אדם רגיל'", מספרת ספיר השבוע, ממרחק שש שנים. "כשהגעתי וקראו בשמ, קמתי לדבר. האחראי אמר לי 'שבי, שבי', ואני אמרתי לו, 'הוא יענה לך רק דרכי. עשיתי שינוי מין. הייתי ככה ועכשיו אני ככה'. הוא שאל אם אני רוצה להשתחרר ואמרתי שלא, שאם צריכים אותי אז אני כאן. היו לי רק כמה כללים: לא ישנה עם גברים או נשים, רק לבד. וברגע הראשון שאני מרגישה חוסר כבוד, אני הולכת. אז נשארתי, ואחר כך אמרו לי שהייתי הקצינה הטרנסג'נדרית הראשונה שעשתה מילואים".
איך היה המפגש עם המילואימניקים?
"התחיל האימון, עשו היכרות. אני צריכה לראות עכשיו אנשים מתלחששים? אז אמרתי 'אהלן, נעים מאוד, קוראים לי בר ספיר', כמה פרטים על עצמי, ואז 'דרך אגב, עשיתי שינוי מין מזכר לנקבה'".
איך אנשים הגיבו?
"הקשיבו. אחר כך ניגשו, אמרו 'איזה אומץ'. אמרתי 'תודה רבה'. ברגע שאת מצהירה 'אני קוקסינל', מה הם יגידו לך? שאת קוקסינל? כבר אמרתי את זה בעצמי, כפרה, מה אתם רוצים. לקחתי לכם את כל הכוח מהידיים. כל הזמן עשיתי את זה".
אז המילואים עברו חלק?
"היו כמה סדירניקים שבאו להריץ עליי דחקות, אז אני קודם כל שלחתי אזהרה: חברים, נפלתם על הבחורה הלא נכונה. היה אחד שהציק במיוחד, אז אמרתי לו, 'מאמי, אני לא מספרת לכולם שאתה הומו, אני מכבדת אותך, אז למה אתה לא מכבד אותי?'. מאז לא ראיתי אותו יותר. כי בואו, חמודים, זה מפריע למי שזה נוגע לו במקום מאוד פרטי. אדם שהוא סטרייט מוחלט, זה לא מפריע ולא מעניין אותו. זה מציק רק למי שחי בשקר".
אנחנו בחרנו בחיים, אל תדחפו אותנו למות
הריאיון עם ספיר מתקיים על רקע מותה הטראגי של מאיה חדד, טרנסג'נדרית שבשנת 2018 נדקרה בביתה על ידי גבר ונהפכה לדמות מזוהה עם מחאת הטרנסים כשימים לאחר התקיפה עמדה ונאמה על קבלת השונה לפני אלפי אנשים. חדד, שנולדה בטייבה, לא ראתה עוד את משפחתה מאז שבחרה להתחיל בתהליך שינוי מין. השבוע הלכה לעולמה בטרם עת.
ספיר, 45, תושבת תל אביב, מכירה היטב את המסלול שנאלצות לעבור טרנסג'נדריות. במקרים רבים המשפחה מתנכרת להן, הן מפוטרות או לא מועסקות בתפקידים שמילאו כשהיו זכרים. רבות מהן מתחילות לעבוד בזנות, וממצב פגיע ממילא, נפשן חווה מכות קשות מנשוא. רבות בוחרות לסיים את חייהן.
חשבת על אותן טרנסיות בזנות כשהתחלת בתהליך השינוי? עבר לך בראש שלא תהיה לך פרנסה, שאולי תיאלצי לשקול את האפשרות למכור את הגוף?
"חששתי מזה, אבל כל הזמן דיברתי עם עצמי שאני לא אעשה את זה. שאני אלחם ואעשה הכל כדי שהגורל שלי יהיה אחר. זה כמו סמי הזיה, שאני בחיים לא אקח. אני מעדיפה למות ולא להשתבש, לכן זה לא יקרה. הייתה לי חברה טובה שתמכה בי בתהליך והיא התאבדה. הייתה אישה מדהימה ויפה, רגישה מאוד, שעבדה בזנות ולא הצליחה להכיל את החיים האלה. הם הכאיבו לה מדי".
מה חשבת כשנודע לך מה קרה למאיה חדד?
"הייתי עם דמעות בעיניים. כי זאת לא אחת ולא שתיים, זה הרבה וזה מיותר. אלה אנשים צעירים ויפים עם כל החיים לפניהם, שיכולים לתרום לחברה, שרק מבקשים שיתייחסו אליהם כמו שבני אדם מתייחסים לעצמם. אני דוגמה לכך שהחברה הישראלית על גווניה כן מוכנה לקבל את השונה, היא פשוט צריכה להפסיק לתת משקל לאנשים קטנים שצוברים כוח משנאה והסתה. אנחנו בחרנו בחיים, אל תדחפו אותנו למות".
לפני השינוי היא הייתה בן בכור למשפחה דתית בעיר במרכז הארץ, אחת מחמישה אחים. מילדות ידעה שהיא ילדה בגוף של ילד, אבל קרוביה ומכריה לא ידעו ולא ניחשו דבר. "אפילו החברים הגייז", היא אומרת, "כל הזמן אמרו שאני סטרייט".
לפני 12 שנים, בגיל 33, היא עוד הייתה גבר חסון – וגבוה, 1.80 מ' - שמתאמן בחדר כושר. אין לה הרבה תמונות מהשנים ההן; היא לא אהבה להצטלם, גם לא להביט במראה. "פעם אני יושבת עם חבר מול המחשב, צצה איזו תמונה והוא שואל מי זה. אני עונה שזה אחי, אבל אז קולטת שזאת החולצה שלי, שזה אני. החבר שאל מה אני מרגישה אליו, ואמרתי 'כלום. אני מבינה שזאת אני, אבל לא מרגישה כלום לאדם הזה בתמונה'. זאת תחושת ניכור מטורפת. אני עוד צריכה לפתור את זה עם עצמי".
מה קדם לניכור, חיים כפולים?
"עם החברים הגייז אני מדברת בנקבה מגיל 18, אבל עם המשפחה ובעבודה המשכתי להיות גבר. כשהייתי באה הביתה וטורקת מאחוריי את הדלת זה היה בשבילי כמו יציאה מהכלא. הייתי מיד מענטזת, נושמת. פחדתי לישון בטיולים שנתיים או בנסיעה באוטו עם ההורים, שלא אדבר לעצמי בנקבה מתוך שינה, כי מאז ומתמיד אני חולמת וחושבת בנקבה. זה מתח תמידי, סבל מטורף, ואת שונאת את עצמך ומרגישה לא ראויה. לפני שהחלטתי שאני עוברת שינוי, הייתי נוסעת באוטו ומחפשת מקום לביים תאונת דרכים. ידעתי שברגע שאני מספרת שאני אישה ורוצה לעשות שינוי מין, המשפחה תוקיע אותי, החברה תוקיע אותי, אני אאבד פרנסה, אף אחד לא יתייחס אליי ברצינות. אז גם אני אמרתי לעצמי, 'תתאבדי, בגלגול הבא תבואי מתוקנת, לא חצויה'. אבל הבנתי שאם אמות זה יכאב למשפחה, ואמרתי לעצמי, 'תני להם אפשרות להיות חכמים, להתבגר".
מה יהיה אם יום אחד ארצה להיות צפרדע
אנחנו נפגשות באזור התעשייה הקלה של כפר קאסם. כאן נמצא העסק של ספיר, מחסן עצום וחדר תצוגה של אקססוריז לבית שהיא מייבאת מסין ומשווקת לחנויות רהיטים ולמעצבי פנים בארץ. היא מעסיקה אך ורק נשים, מלבד עובד מחסן תושב העיר. יותר מעשור היא עוסקת בתחום ורבים מלקוחותיה הכירו אותה בשני שלבי חייה. "אני עובדת עם כל המגזרים, גם ערבים, גם חרדים הכי קשים. יש מקומות שלפעמים אני אומרת 'וואי בר, אם הם היו יודעים מי את, הם היו סוקלים אותך באבנים ולא היית יוצאת מפה חיה".
הם יודעים?
"אני חושבת שהלקוחות בעסק שלי יודעים. אני לא מסתירה את זה ואין לי במה להתבייש. אני גם גבר וגם אישה, אבל גם לא אישה ולא גבר. יש בי הכל ואין בי כלום. נעים מאד, בר ספיר".
כבר בגיל 17 החלה להתעניין בניתוח לשינוי מין, תהליך שביצועו בישראל החל רק חמש שנים קודם לכן, ב-1986. "התחברתי אז עם קוקסינליות והן אמרו לי 'בואי, נלווה לך כסף, תעשי ציצים, תבואי איתנו לתל ברוך ויהיה לך כסף לעשות מה שאת רוצה'. אמרתי לעצמי שאם זאת הדרך, זה לא מתאים לי".
את בית הספר סיימה בהצטיינות ועם פרופיל 97 התגייסה לפיקוד העורף. היא שירתה בבה"ד 16 כמדריך חילוץ והצלה, יצאה לקורס קצינים ושובצה במטה פיקוד העורף. כששוחררה למדה מדעי המחשב בבינתחומי, אבל פרשה ("שנאתי את זה") ופתחה חנות פרחים. "בגיל 33, כשהחלטתי שאני הולכת לעבור את השינוי, סגרתי את החנות. הרבה מהלקוחות היו מכרים ולא רציתי לכפות על המשפחה שלי את ההתמודדות הזאת. העדפתי להתרחק".
היא העדיפה גם להרחיק את הרגע שבו תספר למשפחתה על הזהות המגדרית שלה ועל העתיד לבוא. חודשים הייתה מגיעה לבית הוריה מדי סוף שבוע, בוכה ולא יכולה להסביר להם למה. "כל הזמן דמיינתי שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותם, כי היה ברור לי שזה מה שיקרה אחרי שאספר. באותה תקופה כבר לקחתי הורמונים וגדלו לי הציצים. יום אחד אמא שלי מביאה לי חולצה שהיא קנתה בשבילי. אני מתוך הרגל מרימה את החולצה כדי להתפשט ופתאום היא אומרת, 'יש לך ציצים'. הורדתי את החולצה מהר ואמרתי לה 'אין כלום, שקט', אבל הבנתי שאי אפשר לברוח מזה. תקופה ארוכה אספתי כתבות מעיתונים, הדפסתי מידע מהאינטרנט, ביררתי על קבוצות תמיכה למשפחות. את הכל תייקתי בקלסר ובסוף באתי לאמא שלי כשידעתי שהיא לבד וסיפרתי לה".
במשפחתה המורחבת יש קרובה שעברה תהליך דומה ושהוריה הביעו בה תמיכה. ספיר טיפחה תקווה זעירה שאולי יתמכו גם בה. "התגובה הראשונה של אמא שלי באמת הייתה מקסימה. היא אמרה, 'אתה הבן שלי ואני אוהבת אותך', אבל אז היא הוסיפה: 'אבל למה להיות אישה? תהיי הומו'".
ספיר ביקשה מאמה לספר לשאר בני המשפחה. הם לא קיבלו היטב את הבשורות. "יש לי אח אחד דתי ושני אחים חילונים. הכי קטן תמך בי מהתחלה, והאחרים ניהלו איתי מלחמה לצד ההורים שלי במשך שלוש שנים. אמא שלי הרגישה שהיא צריכה להגן על המשפחה שלה, כנראה שבגלל זה היא התהפכה. הם קראו לי חולת נפש ולא נורמלית, שאלו מה יהיה אם יום אחד ארצה להיות צפרדע, הציעו לממן לי טיפול, עד שיום אחד לא יכולתי יותר. ההורים שלי איימו שיעשו עליי קריעה, ישבו עליי שבעה, אז אמרתי להם: 'יודעים מה? אני לא רוצה אתכם, אתם לא ההורים שלי. אם הייתי רוצחת, הייתם לוקחים עורך דין ובאים לבקר אותי בבית הסוהר. אם הייתי שודדת זקנה, הייתם נלחמים עליי. ומה אני עשיתי?'".
אם אלוהים ברא אותך ככה, אז גם אנחנו מקבלים אותך
שנה שלמה נמשך הנתק מהמשפחה. רק האח הצעיר ביותר שמר על קשר; כיום הוא היחיד מבין הגברים במשפחה שפונה אליה בלשון נקבה. "זה לא מרוע, זה מבורות כמו אצל רוב האוכלוסייה", היא אומרת. "אין מה לכעוס, לא לימדו אותם להתמודד עם הסיטואציה".
לאחר שסגרה את חנות הפרחים שלה, ספיר הכירה אדם שנתן לה הזדמנות. "הוא יבואן רהיטים שעיצבתי בשבילו תערוכות. כשהוא שמע שסגרתי הוא ניסה לשכנע אותי לעבוד אצלו, אבל אני כבר הייתי בתוך התהליך ואמרתי לו, 'אתה לא רוצה שאני אעבוד אצלך. אנשים לא ירצו לעבוד איתך בגלל השינוי שאני עוברת'. על זה הוא אמר 'אני אוהב אוֹתָךְ, אני אוהב אוֹתְךָ ואני הגב שלך". אבל היו כאלה שבאמת צלצלו אליו וביקשו לא לשלוח אותי יותר".
מה הוא עשה?
"אמר להם שיש רק אותי, ושאם לא מתאים להם אז לא צריך. אני חייבת לו הרבה. באותה תקופה לקחתי הורמונים, וכשאת לוקחת אותם את נראית כמו מוטציה, כאילו הכניסו את הפרצוף שלך לבלנדר. כולך עקומה וצריך לצאת ככה כל יום לעבודה, לנסוע בכל הארץ, לפגוש אנשים, וכולם מסתכלים עלייך. אז המשכתי להתלבש כמו גבר כדי לא למשוך עוד יותר תשומת לב. לא רציתי להיות מאלה ששמות טונה מייק אפ להסתיר את הזיפים. העדפתי להיות סתם גבר מכוער".
אמה חידשה איתה את הקשר לאחר כשנה וספיר חזרה לפגוש את הוריה, שיותר לא קראו לה משוגעת. "בשלב הזה אני בת 35 ויש לי חזה קטן. בהתחלה כשהייתי באה להורים ומישהו היה דופק בדלת, הם היו מבקשים ממני להתחבא. אחרי כמה פעמים אמרתי להם שאני מעדיפה להיפגש איתם בבית קפה ולא לעבור את ההשפלה הזאת. זה עדיין קשה להם, אבל אמא שלי התחילה לקרוא לי בשמי החדש לפני כמה חודשים והיא כבר פונה בנקבה לאחים שלי מרוב שזה נכנס לה למוח. אנחנו הולכות ביחד לקניות".
בשנת 2013 פתחה עם שותפה את העסק העצמאי שלה. בין לקוחותיה היו ונותרו לא מעט חרדים וערבים, מגזרים שלא ידועים בסובלנות כלפי קהילת הלהט"ב. "עוד כשהתלבשתי כגבר, אבל כבר הייתי בתהליך, לקוחה חרדית אמרה לי פתאום: 'למה אתה לא עושה ניתוח לשינוי מין? אתה אישה'. אמרתי לה, 'יו, אני בתהליך', והיא נתנה לי את הפוּש להתחיל לצאת מהבית כאישה. אחר כך עבדנו יחד באולמות של חרדים, הם רואים אישה יפה חסודה, מתחילים איתי, ואני מתה מפחד אם יגלו".
סיפרת ללקוחות?
"לחרדים ולערבים אני לא מספרת כי יותר קשה להם עם זה, אבל הלקוחות החרדים שלי ממילא יודעים כי היה איזה מתחרה מהמגזר שהפיץ את זה עליי. הוא אמר שמי שעושה איתי עסקים כאילו תומך בזה, וזה נגד הדת".
מה קרה עם זה?
"היו כאלה שהפסיקו לעבוד איתי, אחרים אמרו שהם עובדים עם השותפה שלי. אבל אחר כך נשארתי לבד בעסק ורבים מהם עובדים איתי. את יודעת מה אמרו לי חרדים קשים ממאה שערים? 'אם אלוהים ברא אותך ככה, אז גם אנחנו מקבלים אותך'. יש לי לקוחות חרדים שאני באה אליהם הביתה והם מקסימים. גם אם הייתה מבוכה בהתחלה כי הם לא יודעים איך להתנהג בסיטואציה, בסופו של דבר הם התגברו על זה והיחסים בינינו מצוינים".
והלקוחות הערבים?
"חלק אני יודעת שיודעים, מי ששואל אני לא מכחישה. פעם באה אליי לקוחה ערבייה, אמרה לי 'את יודעת, אמרו לי עלייך דברים רעים ואני לא מאמינה. אמרו שהיית פעם גבר'. אמרתי לה, 'נכון, פעם הייתי זכר'. היא אמרה 'אבל אני לא רואה', אז עניתי לה: 'לא צריך לראות ומה שאמרו לך הוא אמת ולא דבר רע. הכל בסדר'. פעם עיצבתי חנות בנצרת ושאלו אותי אם יש לי בן זוג. אמרתי כן והראיתי תמונה של עצמי כזכר. אמרו 'חמוד', אמרתי להם שזאת הייתי אני. ככה יצאתי בפניהם. הם היו בהלם, אבל זה עבר".
זה דורש אומץ.
"אין לי במה להתבייש. כמה אנשים מסירים את המסכות ומתעמתים עם העולם? אני מגיעה לדימונה, ירוחם, מקומות שכוחי אל. אנשים שם סגורים, לא יודעים בכלל שהשמש זורחת, לא סיפרו להם, ויש שם דור קודם של גברים ונשים שכל החיים שלהם חיים בשקר. אני באה עם הפתיחות שלי, מתייחסת לעצמי בגאון כאישה רגילה. כשהסיפור שלי יוצא בשיחה, התגובות הן של סקרנות אנושית בסיסית, בלי רוע. כשבני אדם הם אחד על אחד, כולנו מסתדרים ומקבלים אחד את השני".
שלא יתעסקו איתי, אני חזקה יותר מ-99 אחוז מהגברים
עברו חמש שנים מאז שעברת את הניתוח. כמה מהר אנשים התרגלו לפנות אלייך בנקבה?
"יש כאלה שמבקשים ממני לתקן אותם. אני אומרת להם, 'אין לי מה לתקן. אתם רוצים לפנות אליי? תסתכלו עליי. אתם רואים אישה, תפנו אליי כאל אישה'. יש לי מלא לקוחות שראו אותו, ולמחרת באתי אני. הם לא רגילים ואני מבינה את זה. אז בחיים לא תיקנתי. יש גם את אלה שמתריסים בכוונה, כולל לקוחות, ולא נעים לי להגיד – אבל בסוף מסתבר שהם הומואים".
תסבירי.
"לקוח אחד שינה את היחס שלו כלפיי באופן קיצוני שאחרי שעברתי את השינוי. תמיד פרצוף של גועל, מדבר אליי נורא. לפני הפגישות איתו הייתי יושבת באוטו, מרגיעה את עצמי. יום אחד אני מגיעה לחנות שלו, אשתו לא נמצאת ואני זוכה לקבלת פנים חמה - 'יו, איזה כיף שבאת, מה נשמע'. הוא לוחץ לי את היד, עושה תנועה גסה עם האצבע ואומר לי, 'בואי נלך אלייך הביתה לקפה'. ואני אומרת לעצמי, 'יא מטומטמת, כמה סבל הוא גרם לך ותראי מה הקטע שלו. הוא פשוט הומו'. ואת רואה איך הוא מתנהג לאשתו, מתעלל בה כי הוא אומלל. למה אתה מאמלל אחרים?
"פעם באתי לחבר שהיה לו דוכן בקניון ועשינו צחוקים ושמח. הייתה שם אחת, בעלת חנות מבוגרת שלא באתי לה בטוב, אמרה לי שאני מגעילה אותה והלכה. אחרי שבוע אני מקבלת טלפון מאותו חבר והוא אומר לי, 'שומעת? ראינו את הבן שלה עכשיו. הוא הומו נשי מאוד'. מי שצועק, זה כי כואב לו. היא מסכנה, מדברת מהכאב שלה, אלוהים שם אותי מולה ואמר לה 'בואי תראי מה ייצא מהבן שלך'. היה לה קשה עם זה, אבל זה עניין שלה. לא שלי".
נשים טרנסיות חוות המון אלימות. קרה לך?
"היה מקרה שאחד מטינדר לא היה הטעם שלי, והבן אדם ניסה בכוח. מה אתה, מפגר? אתה רוצה לאנוס אותי? התחלתי לצחוק. אמרתי לו, 'אני אפרק אותך מכות, אתה לא רוצה לראות את זה'. אחד בדרום תל אביב נגע בי ברחוב, תפסתי אותו ואמרתי לו, 'אני אקרע אותך, אסור לגעת'. נשים שהיו שם אמרו לי כל הכבוד על האומץ, ואני אמרתי 'מה אומץ? זה שלי ושלא יגעו'.
"היו לא מעט סיטואציות נוראיות. לקוח ששמע שעברתי שינוי מין התקשר אליי, שאל אם אני נמצאת, אמר שהוא רוצה לבוא לראות כמה דברים. בחדר התצוגה הוא אמר לי 'איזו יפה את' ודחף לי יד לחזה. הרגשתי מאוימת, אז העפתי אותו באגרסיביות וצעקתי לו: 'אתה מסתכל על אישה, אבל אני אראה לך עכשיו איפה הגבר נמצא'. הוא ברח ויותר לא ראיתי אותו.
"אני חזקה יותר מ-99 אחוז מהגברים, שלא יתעסקו איתי. אם אני מוציאה את הקול השני שלי, הגברי, הבן אדם מתאבד. בכלל, כאישה את מגלה שגברים רואים את הגוף שלך כחפץ. את הולכת למועדון, הוא מרשה לעצמו לגעת בך. על זה ישר אגרוף לביצים. אבל להיות אישה זה יותר כיף. יש סיטואציות שנתקע לי האוטו ותמיד מישהו עוצר ועוזר. לגבר אף אחד לא יעצור ויעזור. גם תשומת הלב הגברית כיפית אם היא לא עוברת את הגבול. בהתחלה לא האמנתי שגברים יתחילו איתי. היום אני רגילה לזה, ונהנית מזה מאוד".
צילום: עופר חן | סטיילינג: קרן נקים