אבות גאים (צילום: Creatas, Thinkstock)
ילדים להורים גאים (אילוסטרציה). חייבים אבא ואמא?|צילום: Creatas, Thinkstock

אומרים שאמא יש רק אחת, אבל לאראל ירוס-חקק, סטודנט ישראלי בן 22 המתגורר בקנדה, יש שתי אמהות, ונמאס לו שעושים מזה סיפור. רגע לפני 2014 הוא ציפה שאנשים מסביב כבר יפסיקו להתרגש מזה ששתי נשים התאהבו והקימו משפחה – אבל מיבשת אמריקה הרחוקה הוא מלווה את כל ההתרחשות הפוליטית של השבועות האחרונים בארץ, ומבין שאנחנו בעצם לא כל כך מתקדמים כמו שחשבנו.
מברית הזוגיות, דרך שוויון מס לזוגות חד מיניים ועד לאפשרות שזוג חד מיני יוכל לאמץ ילד או לבצע הליך פונדקאות בארץ – כל הצעות החוק האחרונות מנסות להביא לשוויון, אבל גם מוציאות מהחורים את אלה שלא מתביישים מספיק בהומופוביה. כאלה שמוכנים להתעקש שלאראל יש אמא אחת יותר מדי.

"מעליב אותי שאומרים שהמשפחה שלי לא לגיטימית", הוא אומר. "אני לא מרגיש שונה, אף פעם לא הייתה לי שיחה עם ההורים בקטע של 'איפה אבא' וכל זה. מהתחלה המשפחה שלי נראתה לי נורמלית, לא איזה משהו חריג לדבר עליו. אנחנו משפחה מאושרת, מאוד אוהבים אחד את השני. זה מה שחשוב".

אראל הוא הבן של טל ואביטל ירוס-חקק, בנות הזוג שחוללו מהפכה היסטורית בכל הקשור לזכויות הקהילה הלהט"בית בארץ; בשנת 2005 נעתר בית המשפט העליון לבקשתן לאמץ זו את ילדיה של זו, בתקדים משפטי שמשמעותו הכרה של המדינה בזכותה של האם הלא ביולוגית לאמץ את ילדיה של זוגתה. עד אז, כאשר זוג לסביות הביאו ילד לעולם מתרומת זרע, המדינה לא אפשרה לאם הלא ביולוגית לאמץ את הילד ובכך להכיר באימהותה. במשך שמונה שנים ניהלו בנות הזוג ירוס-חקק מאבק עיקש וחסר פשרות, עד לתוצאה המדהימה.

בשבע השנים האחרונות המשפחה מתגוררת בקנדה, "בגלל המצב הפוליטי ובגלל שכנראה נמאס לנו להילחם", מודה טל. "את מרגישה שדי, כמה אפשר להתווכח על כל דבר? כמה אפשר לשמוע רב או פקיד ממשלתי שאומר לך – 'כך צריך להיות וכך לא צריך להיות'? זה כוחני כל כך. בארץ עבדנו קשה לעשות שינויים ולהגיע להישגים משפטים למען הקהילה, ואחרי כל כך הרבה שנים של פעילות אינטנסיבית, אולי היינו צריכות מנוחה. מה שמצחיק, שבארץ היינו מאוד מחוברות לקהילה הלסבית, ודווקא כאן רוב החברים שלנו הם סטרייטים. כי פה בקנדה העובדה שאנחנו זוג לסביות לא כל כך מזיזה לאף אחד".

וגם לילדים טוב שם: "בקנדה זה לא אישיו בכלל", אומר אראל. "לא שכילד בארץ חוויתי טראומות, אבל ברור שכאן המצב אחר - נישואים חד מיניים הם חוקיים, אין שום סטיגמות ויש לי חברה קנדית שמאוד מתלהבת מזה שאני מהילדים הראשונים בישראל שנולדו מתרומת זרע. בארץ, הטענה העיקרית של כל מיני אנשים היא ש'טובת הילד היא לגדול עם אבא ואמא', וזה כל כך מרגיז. כי הם כאילו מנסים לעזור ולדאוג לילדים כמונו, אבל אנחנו לא צריכים שום עזרה. אני מעריך ומוקיר את האמהות שלי וגאה בהן, ואני אסיר תודה על זה שאני חלק מהמשפחה הזאת. לכבוד הוא לי".

ילדים להורים גאים (צילום: תומר ושחר צלמים)
האחים יובל ואראל ירוס-חקק. "מעליב שאומרים שהמשפחה לא לגיטימית"|צילום: תומר ושחר צלמים

"המחשבה שילד חייב אבא ואמא היא כל כך מטומטמת", מוסיף אחיו יובל בן ה- 16. "כדאי ללמוד מההיסטוריה ולהבין שהומופוביה לא שונה מהגזענות שהופנתה כלפי יהודים בשואה, או מגזענות נגד שחורים ואינדיאנים. אני עצמי מרגיש מאוד נוח עם זה שאני לא חייב להיות הגבר שהחברה רוצה שאהיה. דווקא בגלל שיש לי הורים שהם לא בנורמה, אני מרגיש שאני יכול להיות מה שבא לי, לא משנה מה ואיזה מין אני. אני סטרייט, אבל שכל אחד יהיה מי שהוא".

לדבר בחופשיות כבר מגיל חמש

 גם למאיה ניר-שמחן, בת 17 וחצי מקריית אונו, יש שתי אמהות, "ואני מאוד מרוצה מהמשפחה שלי", היא מבהירה. "משפחה זה מקום שמקבל אותך, מקום שבו יש חום ואהבה וחינוך, ולא משנה מה מין ההורים. אני מקבלת מהאמהות שלי מה שכל ילד מקבל מההורים שלו ואפילו יותר, כי אני מכירה ילדים שיש להם איזה ניתוק מאבא, ולי יש קשר מאוד טוב ורגיש עם שתי האמהות שלי".

"הכל עניין של חינוך", מוסיף ירון פורת – גיבש, בן 14 וחצי מתל אביב. "נכון, יש לי שני אבות, אבל אם המשפחה שלי נחשבת פה ללא נורמלית - הבעיה היא לא שלי אלא של החברה, כי החברה מחליטה מה נורמלי ומה לא. אני חושב שאם אנשים היו מכירים יותר ילדים כמוני, המצב היה משתנה".

ירון נולד בקמבודיה ואומץ בגיל חמישה חודשים; מאיה ואראל, כמו גם שאר הצעירים המופיעים בכתבה, נולדו בארץ מתרומת זרע. כולם שמחים בחלקם, אינטליגנטיים מאוד, דעתנים. נדמה כאילו מצבם המשפחתי השונה אילץ אותם להתבגר מהר יותר, לנקוט עמדה; בכל זאת, השיח הציבורי הסוער בנושא זכויות ההומואים והלסביות נוגע לחייהם באופן הכי אישי שאפשר. קשה להם להישאר אדישים אל מול הצעות החוק השונות, הספינים הפוליטיים והדיונים התקשורתיים האחרונים, ובכל זאת, אל תצפו כאן להצהרות סוחפות ולקריאות מחאה אקטיביסטיות. את החבר'ה האלה מעניין בסך הכל איך הדברים ישפיעו על המשפחה הקטנה שלהם, והם פה קודם כל כי חשוב להם להראות שאין דבר יותר נורמלי מההורים שלהם.

ילדים להורים גאים (צילום: תומר ושחר צלמים)
מאיה ניר שמחן. "בלי האמהות שלי לא הייתי קיימת"|צילום: תומר ושחר צלמים

ילדים להורים גאים (צילום: תומר ושחר צלמים)
ירון פורת-גיבש. "הבעיה לא שלי - הבעיה של החברה"|צילום: תומר ושחר צלמים

"טענות של הומופובים מגיעות אך ורק מתוך בורות, פשוט כי אנשים לא מכירים משפחות כאלה", אומרת שירה ספיר חן, בת 15 מקריית אונו, בת לשתי אמהות. "כמו שאני לא אתחיל עכשיו לדבר על אסטרופיזיקה כי אני לא מבינה בזה, ככה אני מצפה שמי שלא מכיר ילדים להורים חד מיניים – שלא ירוץ לטעון שזה לא טוב. תבדוק, תחקור, תבין על מה אתה מדבר ואז תחזור אליי. אגב, אנשים מוזמנים לשאול כי אני ממש אוהבת להסביר, לדעת שגרמתי למישהו להבין יותר, ואולי בזכותי הוא לא יסתכל באור שלילי על הומואים ולסביות.
"אם למשל אני מסתובבת בקניון עם האמא הלא ביולוגית שלי, והמוכרת שואלת 'את אמא שלה? אחותה? איך זה שאתן לא דומות?' תמיד אני אספר את הסיפור שלי, אין מצב שלא. אני אומרת שאני מבנק הזרע, ואם שואלים מה זאת אומרת אני מסבירה שזה מקום שבו אנשים תורמים זרע שמשמש לכל מיני מטרות, כדי שלסביות יוכלו להקים משפחה, וגם אמהות יחידניות וזוגות עם בעיות פוריות. זה המעט שאני יכולה לעשות".

"אמא ואמא זאת המציאות שלי, אז בשבילי מה שמוזר זה דווקא אמא ואבא", מוסיף אוהד אושרי-גילרמן, בן 17 מתל אביב. "אני לא חושב שיש נוסחה למשפחה נכונה, יש ילד שמגדלים כמו שצריך, ויש ילד שלא מגדלים כמו שצריך. החינוך שלך זה מה שחשוב, לא מה המין של ההורים שלך".

מעליבה אותך הטענה שמשפחה של שתי אמהות זה לא נורמלי?
"לא. אנשים שאומרים את זה – הערך שלהם יורד בעיניי, כי זה מעיד המון על הבנאדם. אני אומר: תחשבו קצת מחוץ לקופסה, מחוץ למה שלימדו אתכם. בכל אופן, ביומיום לא יוצא לי להיתקל בטענות כאלה".

"אין מה להיעלב, יש אנשים פרימיטיבים שחינכו אותם לא לקבל את השונה, או שהם מפחדים מהשונים מהם", מסכימה אחותו, נועה אושרי-גילרמן, בת 13 וחצי. "כל החשיבה הזאת מקובעת  - אני אוהבת את המשפחה שלי כמו שכל ילד אוהב את המשפחה שלו, ואין לי במה להתבייש. כל החברות שלי יודעות את הסיפור שלי, מגיל חמש אני מספרת אותו בלי בעיה".

ספרי לי.
"האמהות שלי הכירו לפני 20 שנה, וכשאמא שלי הביולוגית רצתה ילדים, אז שתי האמהות הלכו לבנק הזרע. הן בחרו תורם ועשו את כל התהליך. ואז ראו שאח שלי יצא טוב ובריא ויפה וחכם, ואמא שלי ביקשה שישמרו זרע מאותו תורם. ואז, אחרי שלוש שנים וחצי, אני נולדתי. מה הבעיה בזה?"

אל תקראו לי סטרייט

לאנשים מבחוץ נדמה שהשלב הכי קשה בלהיות ילד לזוג חד מיני מגיע בגיל ההתבגרות – כשחוסר הביטחון נמצא שם גם ככה, הזהות המינית מתעצבת ואתה עסוק רוב הזמן בלרצות להיות בדיוק כמו כולם. אלא שהמרואיינים בכתבה הזו, רובם נערים ונערות בגיל הזה בדיוק, מסרבים לעשות דרמה. גם כשהם רבים עם ההורים לפעמים, הם לעולם לא יתלוננו על המשפחה השונה שלתוכה נולדו, גם לא בלהט הוויכוח. לא עניין של נימוס; זו פשוט לא בעיה מבחינתם.

"זה לא בלקסיקון שלי בכלל, לא בתודעה שלי", אומר אראל. "במריבות אמרתי דברים אחרים וקשים, כמו כל בן נוער, אבל לא את זה. יש לי שתי אמהות, וזו משפחה שלמה מבחינתי. יש בחיי דמויות גבריות, יש לי מורים ויש לי את דוד שלי, אבל לדעתי אני לא צריך דמות אבהית בשביל להיות גבר או בשביל להיות בן אדם".

"זאת לא מחשבה שעוברת לי בראש כי אני יודעת שבלי האמהות שלי לא הייתי קיימת", מוסיפה מאיה. יש לה עוד אח בן 13 וחצי ואחות בת תשע – "שלושתנו מתרומות זרע אבל לא מאותו תורם", היא מסבירה. "האמהות שלנו הכירו בצבא ומאז הן יחד".

ילדים להורים גאים (צילום: תומר ושחר צלמים)
שירה ספיר חן. אמא לסבית ובת לסבית? זה חריג|צילום: תומר ושחר צלמים

ילדים להורים גאים (צילום: ענבל מרמרי)
האחים אוהד ונועה אושרי-גילרמן. "אין נוסחה למשפחה נכונה"|צילום: ענבל מרמרי

הטיעון הרווח כי זוגות הומואים ולסביות מגדלים בהכרח ילדים הומואים ולסביות, מצחיק אותם מאוד: "איזה שטויות", אומרת מאיה, "כל אדם הוא בפני עצמו. אני לא הולכת בעקבות האמהות שלי. הדבר היחיד שאני לוקחת מהן הוא שאפשר לאהוב כל אדם בגלל מי שהוא ולא בגלל מה שהוא".

"העובדה היא שהרבה הורים של הומואים ולסביות הם סטרייטים, כך שמדובר בטענה מופרכת לגמרי", אומר אראל. "אני סטרייט, יש לי בת זוג, ואני מכיר עוד הרבה ילדים של הומואים ולסביות שהם סטרייטים".

"אני לא אוהב את המילה 'סטרייט' כי זה כאילו להגיד שהומואים ולסביות הם עקומים", אומר אוהד. "במקום סטרייט, אני מעדיף להגיד שאני הטרוסקסואל. ולכל מי שחושש שהומואים ולסביות מגדלים ילדים הומואים ולסביות, אני רק יכול להגיד שזה לא עניין של חינוך, כי אי אפשר לחנך ילד להיות הומו. נכון שזה עניין גנטי בחלקו, אבל לאו דווקא שעובר מדור לדור, אין פה שום חוקיות".

"גם אם זה היה נכון זה לא היה רע, אבל זה לא", מסכמת שירה. "אני לא מכירה אפילו ילד אחד של הומואים שהוא הומו בעצמו, או ילדה אחת לאמהות לסביות שהיא לסבית. רגע, בעצם פעם שמעתי על אמא ובת לסביות ואמרתי 'מה? איך זה יכול להיות?' זה חריג".

רוב זוגות ההורים של המרואיינים בכתבה פיצחו את המונוגמיה, וחיים יחד באושר כבר 20 שנה. לעומתם, נדב הכט, 24, גדל רק עם אמו הביולוגית (פרידה מ"האח הגדול", זוכרים?). הוא מסעדן, מסאז'יסט ומוזיקאי; גר בתל אביב, בזוגיות עם חברה. כשאמו הייתה בהריון היא נפרדה מבן זוגה ועברה לחיות עם בת זוג. "הם אף פעם לא הסתדרו, ואני מבין למה", הוא אומר. "בתור ילד הוא היה בתמונה, בשנים האחרונות קצת פחות. הוא גר בלונדון, ובקרוב אני טס לפגוש אותו אחרי שלוש שנים שלא ראיתי אותו. לאורך השנים אהבתי את רוב בנות הזוג של אמא שלי, עם אחת מהן אני בקשר עד היום, ולאמא שלה אני קורא סבתא. אפילו כילד הייתי מתגאה בבנות הזוג של אמא שלי. אני זוכר שפעם, בכיתה ד' או ה', הצקתי קצת לשתי בנות בכיתה והן איימו שיגלו עליי משהו סודי לכולם. אמרתי להן – 'מה תגידו, שאמא שלי לסבית? תגידו'. אמא שלי לסבית מגניבה, כל החברים שלי אהבו אותה כי היא הייתה משחקת איתנו כדורגל, נתנה לי חופש, סמכה עליי".

ילדים להורים גאים (צילום: תומר ושחר צלמים)
נדב הכט. "הילדים האחרים קינאו בי"|צילום: תומר ושחר צלמים

עם השנים, הכט פיתח אדישות מוחלטת להומופובים; מבחינתו, שיחשבו מה שהם רוצים. "לדעתי אלה בעיקר חרדים שלא מכירים הומואים ולסביות מקרוב", הוא אומר. "אני לא מרגיש שנדפקתי בחיים, ואני מאוד אוהב את איך שיצאתי, לדעתי גדלתי טוב. נכון שגדלתי שונה, אבל טוב. אמא שלי היא גם סוג של אבא בשבילי: נותנת לי בראש כשצריך, מחבקת כשצריך".

לחיות כמו כל זוג נשוי

עד כמה ילדים שנולדו לשני הורים מאותו מין מרגישים בחוסר בהורה מהמין האחר? בני הנוער שלפנינו מודים שלפעמים זה מדגדג, אבל מתעקשים להסתכל על חצי הכוס המלאה. "יש לי חברה ממש טובה, שתמיד כשאני רואה את היחסים שלה עם אבא שלה אני אומרת – אוי, איזה כיף לה", מודה שירה. "אבל גם לי יש יחסים מעולים עם האמהות שלי, לא חסר לי כלום".

"אף פעם לא הרגשתי חוסר באבא כי אני לא יודעת איך זה שיש אבא", אומרת מאיה. "מה שכן, אני לפעמים מחפשת תשומת לב מסוג שונה, נקודת מבט של אדם בוגר שהוא לא אישה, ובשביל זה יש מורים ויש סבא ודודים. אבא לא חסר לי, אבל כן הייתי רוצה לדעת מי התורם שלי, רק להסתכל עליו מרחוק. אני לא מאוד דומה לאמא שלי, והייתי רוצה לראות למי אני כן דומה".

"אני לא מרגיש שחסרה לי אמא, אלא שאני בר מזל שיש לי שני אבות", מוסיף ירון. "חוץ מזה, גדלתי עם קרובת משפחה שהייתה בשבילי סוג של סבתא, כך שזה לא שאין דמויות נשיות בחיי. נסעתי עם ההורים שלי לראות את בית היתומים בקמבודיה שממנו הם לקחו אותי, אבל התברר שהוא נסגר. וזהו, מעבר לזה אני לא מתעסק בשאלות על מי היו ההורים הביולוגיים שלי".

"אני מעולם לא הרגשתי מצולקת או לא בריאה נפשית בגלל שאין לי אבא", מצהירה נועה, ויותם רכלין פז, בן 15 מתל אביב, מסכים: "מהניסיון שלי אבא זה לא הכרחי. אם אמא חד הורית יכולה לגדל את הילד, למה לא שתי אמהות או שני אבות? יש לי שתי אמהות וממש כיף לי איתן. ניסינו להביא עוד אח אבל לא הלך. יש לנו חתולה וכלבה וטוב לי".

ילדים להורים גאים (צילום: תומר ושחר צלמים)
יותם רכלין פז. "אבא זה לא הכרחי"|צילום: תומר ושחר צלמים

"לא זכור לי שהרגשתי שחסר לי אבא, אבל אמא שלי סיפרה לי שכשהייתי בגן, בגיל שנתיים וחצי בערך, יום אחד שאלתי אותה איפה אבא שלי", אומר אוהד, "כנראה שראיתי ילדים אחרים בגן שיש להם אבא, ולא הבנתי למה לי אין. בכל מקרה, בהמשך, בשנות ההתבגרות שלי, זה לא הפריע לי בכלל".

מעניין אותך מי התורם שלך? אתה חושב על זה לפעמים?
"לפעמים זה עובר לי בראש אבל אני חי טוב מאוד גם בלי לדעת מי זה. זה לא משהו שאני צריך בשביל להגדיר את עצמי".

בואו נסיים במסר לאומה, הבמה לרשותכם: איזה מסר חשוב לכם להעביר?
אוהד:
"לי אישית זה לא רלוונטי, אבל יש לי חברים הומואים ולסביות שחשוב להם נישואים וילדים, ולדעתי זה ממש פרימיטיבי שבמדינה שלנו הומואים ולסביות לא יכולים להתחתן או להביא ילדים או לאמץ. אני מאוד מקווה שזה ישתנה".

יותם: אני רוצה לבקש מאנשים לשים את עצמם בסיטואציה של האמהות שלי. שיחשבו מה היה קורה אם הומואים ולסביות היו הרוב, וגברים ונשים שחיים יחד היו מיעוט – איך הם היו מרגישים?"

מאיה: "לאמהות שלי חשוב להיות נשואות. הן עשו רק מסיבה, אבל הייתי רוצה שהן יוכלו לחיות בארץ כמו כל זוג נשוי, עם כל הזכויות המשפטיות והאחרות. עצם העובדה שהיינו צריכים ללכת לבית משפט כדי שאמא אחת תאמץ את הילדים הביולוגיים של השנייה - זה מביך. לא צריך חוק כדי לקרוא לנו משפחה".  

>> לכל כתבות המגזין