דני עמוס החליט שנמאס לו. נמאס לשמוע "יא הומו" על תקן קללה, נמאס להתכווץ במחשבה על צופים להט"בים ששומעים את זה, נמאס אפילו לדבר על זה. אז שוער מכבי נתניה החליט לעשות, ועלה למשחק מול מכבי תל אביב בנעליים לבנות מעוטרות בדגלי גאווה עם הכיתוב "כולנו שווים" באנגלית. הוא כבר עשה מחווה דומה - למשחק מול מכבי חיפה הוא עלה עם סרט קפטן בצבעי הגאווה - אבל הנעליים משכו תשומת לב רבה יותר, ובחודשיים שעברו מאז אותו משחק התקבע מעמדו של עמוס כשחקן הכדורגל הישראלי הראשון שפועל במוצהר נגד הומופוביה.
כמה ימים לפני ההצהרה מול מכבי תל אביב, במשחק מול קריית שמונה, עמוס טען שהקשר איסמעיל ריאן קרא לו הומו. ריאן הודה שכעס על עמוס, אבל הכחיש את הקללה ההומופובית. "הומו זה לא קללה. יש לי חברים טובים שהם הומואים ומי שמכיר אותי יודע שאני מכבד כל אדם באשר הוא", מסר אז ריאן בתגובה.
"סטטיסטית אין סיכוי שאין שחקנים הומואים בכדורגל. היו שחקנים שיצאו בפניי. הם סיפרו לי על המצוקה הנפשית שלהם, על החיים הכפולים, על הצורך להתנהג ולהתלבש כמו כולם, לדבר כמו כולם"
"ראיתי שאף אחד לא מגיב לתלונה שלי והבנתי שאני צריך לעשות משהו", אומר עמוס השבוע. "בחרתי בנעליים כי נעליים מותר לי. כשיצאתי עם סרט קפטן, למרות שאני לא הקפטן של הקבוצה, אמרו לי שזה גבולי. גם חולצות אסור. עם נעליים מותר לי לעשות מה שאני רוצה".
אבל לא קללות הומופוביות של אחרים גרמו לעמוס לפעול נגד השנאה המושרשת עמוק כל כך בספורט בכלל, ובכדורגל בפרט, שהיא נראית כמו חלק בלתי נפרד מהם. זה קרה בשנת 2014, כששיחק בהפועל תל אביב ובמהלך ריב עם שני מאמני הכושר של הקבוצה כינה אותם עמוס "קוקסינלים מסריחים". הדברים צוטטו בתקשורת, ועמוס - מי שכבר אז נודע בקרבה וסימפטיה לקהילה הגאה בזכות אחיו הצעיר, הרקדן ההומו מיכה עמוס - פרסם התנצלות נרגשת.
"זאת לא הייתה פליטת הפה הראשונה שלי, אבל היא הייתה הראשונה שהגיעה לעיתונות וזאת הייתה כאפה לפנים", הוא אומר ממרחק שש שנים. "לפני כן לא חשבתי על זה, הרי זה היה וזה עדיין הדיבור המקובל. לא עלה בראש שלי שאני פוגע במישהו. גם אחי לא עלה בראש שלי. אבל כשזה התפרסם, זה היה כמו משקפת שניתנה לי ודרכה ראיתי את כל הרע שזה עושה. אז הבנתי את ההשלכות של מילים שאנחנו זורקים בלי לחשוב".
אבל לא כולם הבינו. בסוף פברואר, במשחק של מכבי נתניה נגד מכבי תל אביב, האוהדים צעקו "דני עמוס ההומו". מולם הדביקו אוהדי מכבי נתניה לשחקן אחר את הסיומת "ההומו". את עמוס זה הטריף. "באמצע המשחק הסתובבתי לאוהדים שלנו ואמרתי להם 'מה אתם עושים?', והם הפסיקו. התנהגות כזאת מעוררת אצלי גועל. לא בשביל זה אני משחק כדורגל. אוהדים אמורים לעודד את הקבוצה שלהם, לא לשנוא את השחקנים של הקבוצה היריבה".
"בזכות התהליך שעברתי עם מיכה מאז שהוא יצא מהארון, הבנתי שכולנו שווים. לא משנה מה הדת, צבע העור, המגדר או ההעדפה המינית שלך"
למחרת פרסמה ההתאחדות לכדורגל מכתב שבו הבהירה כי "התופעה הבזויה של קריאות על רקע העדפה מינית מהווה עבירה משמעתית לכל דבר ועניין… ההתאחדות לכדורגל אינה מוכנה לקבל קריאות על רקע הומופובי ביציעים". מותר לפקפק באפקטיביות של הצהרות כאלו, אבל עמוס מזהה כאן צעד בכיוון הנכון. "כמו שמצליחים למגר את הקריאות הגזעניות בשנים האחרונות, ככה אפשר לעשות גם את זה".
איך?
"אולי קנסות יגרמו לאנשים לחשוב פעמיים מה הם אומרים. אנחנו לא ילדים ואנשים צריכים לשלוט בעצמם. יש ילדים במגרש, יש לסביות והומואים. חלק מהאנשים בארון וחלק מהם במצב לא טוב בגלל זה".
אתה מדבר על שחקנים בארון?
"אני קודם כל מדבר על הקהל. שחקנים זה נושא אחר וגדול, כי אין אפשרות לדעת מי בארון, אבל סטטיסטית אין סיכוי שאין שחקנים הומואים בכדורגל. היו שחקנים שיצאו בפניי. הם סיפרו לי על המצוקה הנפשית שלהם, על החיים הכפולים, על הצורך להתנהג ולהתלבש כמו כולם, לדבר כמו כולם. יש שחקנים הומואים שיוצאים עם דוגמניות או נמצאים בזוגיות עם אישה כדי לא לעורר חשד. שחקן בארון צריך לבחור בין כדורגל לבין מי שהוא, או מי שהוא רוצה להיות ויכול להיות. אני מקווה שהמחאה הזאת תוביל לכך שהם יוכלו לפרוץ את החומה הזאת ולפרוח ולזרוח ולעסוק במה שהם אוהבים. אבל זה ייקח זמן".
איך אתה מסביר את זה שהם הרגישו בנוח להיחשף בפניך?
"אולי כי אני לא שיפוטי, מקבל את האחר. למדתי את זה ממיכה. בזכות התהליך שעברתי איתו מאז שהוא יצא מהארון, הבנתי שכולנו שווים וזה לא משנה מה הדת, צבע העור, המגדר או ההעדפה המינית שלך כל עוד אתה אדם טוב. ואח שלי הפך אותי לאדם טוב יותר".
בית שבו גבר הוא גבר וגיי זה אוי ואבוי
דני עמוס (33) נולד בדרום אפריקה, משם עלה בילדותו לישראל עם הוריו ואחיו הבכור נתן (39), שחקן נבחרת ישראל ברוגבי. המשפחה התיישבה בקיבוץ כפר בלום, שם נולד בן הזקונים מיכה (30).
"אני לא מאמין במשפט 'הניצחון הוא הכל'. הוא התאים לתקופות אחרות בחיים, ועם הזמן הבנתי שזה לא הכל. להיות בן אדם יותר חשוב מזה"
כשמיכה היה בן 11, לאחר שהתנסה בכל חוג ספורט אפשרי, נפתח חוג ריקוד באזור ואמא מיהרה לרשום את הילד ההיפראקטיבי שתמיד רקד עם הרדיו. "מהשיעור הראשון הבנתי שזה שלי", נזכר מיכה, כיום חבר בלהקת המחול "ורטיגו". "לא חשבתי שזה משהו מוזר עד שהחברה לא הצביעה על זה. אנשים ירדו עליי, אמרו שריקוד זה של בנות, של הומואים. בפעם הראשונה שעליתי על הבמה זאת הייתה הופעה מול בתי ספר וכל הקהל צחק. הייתי הבן היחיד בצפון שרקד אז. זה היה רגע קשה בחיי, אבל אמרתי לעצמי שאוכיח להם שלא משנה מה הם חושבים, אני אצליח".
האחים לא היו תמיד קרובים. "היינו הולכים מכות כמעט כל יום והרגשתי שהוא שונא אותי", אומר מיכה, "הוא היה יורד עליי ומרביץ לי, אבל אם מישהו אחר היה מציק – אז דני היה מגן עליי".
בגיל 18 הוא החליט להפסיק להסתתר. "התיישבתי על הספה כולי רועד, אמרתי להורים שאני הומו והם אמרו 'הגיע הזמן'. הרגשתי שירדה לי אבן גדולה מהלב ופתאום יכולתי לנשום".
"זה לא היה כל כך פשוט", אומר דני, "גדלנו בבית אנגלוסכסי שבו גבר הוא גבר ואסור לו לבכות, אז על אחת כמה וכמה להיות גיי זה אוי ואבוי".
אבא דיבר ככה?
"כן. אבל זה לא אשמתו, זה איך שהוא גדל. וגם הוא עבר תהליך כמו כולנו. כשמיכה יצא מהארון אני כבר הייתי בשלב של לקבל אותו ולאהוב אותו, לא משנה מה, אבל כשהייתי צעיר יותר זה היה אחרת. כשהוא התחיל לרקוד הייתי בן 13 וזה הפריע לי, אבל התבגרתי".
"מגרש כדורגל אמור להיות מקום של אהבה, משחק של כולם, ולכולם מגיע להיות שם. קהלים שלמים לא רוצים לבוא למשחקים כי הם חווים שם מתקפה אישית"
לפני כעשור הם התחילו להתקרב. "דני פגש המון להט"בים וראה שיש עוד המון כמוני", אומר מיכה. "הוא פשוט הבין שאנחנו כמו כולם, רוצים לקום בבוקר, לעבוד ולחיות. אחרי שהוא ישב עם החברים שלי, הכיר אותם, הוא למד גם על האפליה נגדנו כמו חוק הפונדקאות או זה שאנחנו לא יכולים להתחתן בארץ. זה הביא אותו לאקט הזה של המחאה".
דני, לפני שעלית למגרש עם הנעליים המפורסמות והפתעת את הקהל ואת הקבוצה היריבה, איך הגיבו לזה השחקנים בקבוצה שלך?
"בהתחלה זה היה קצת שוק בשבילם, חלק אמרו וואו, חלק שתקו. היום הם איתי בזה, מציעים רעיונות חדשים".
כמו מה?
"שכולנו נעלה עם סרטי קפטן בצבעי גאווה. רצינו להספיק לעשות את זה במשחק מול מכבי תל אביב, אבל זה לא כזה פשוט להשיג 30 סרטי קפטן. הציעו גם לשים דגלי גאווה במקום הדגלים המסמנים את הקרנות של המגרש".
גיבור או לוזר, אין באמצע
לא תמיד הוא רצה להיות שוער או חשב על זה בכלל. כשהיה נער, שחקן בעירוני קריית שמונה, השוער לא הגיע לאחד האימונים והוא התבקש להחליף אותו. "התאהבתי", הוא מסכם במילה.
"התיישבתי על הספה כולי רועד, אמרתי להורים שאני הומו והם אמרו 'הגיע הזמן'. הרגשתי שפתאום יכולתי לנשום"
אני מניחה שאף אחד לא הולך לכדורגל כדי לעמוד בשער. חולמים על גולים, לא?
"זה תפקיד שדורש מנהיגות, אחריות ויכולת לשאת בתפקיד השעיר לעזאזל, כי השוער הוא או גיבור או לוזר. אין באמצע מבחינת האוהדים. זה גם תפקיד הרבה יותר אגרסיבי, כי אתה נופל על רגליים של שחקנים, כל הזמן חוטף מכות. אני לא יודע להגיד כמה פעמים כבר היה לי זעזוע מוח, לפחות עשר. יש לי חור בעור התוף, אתמול חטפתי כדור בראש והיום מתחתי גיד ברגל האחורית באמון".
לא מסוכן להתאמן עם חור בעור התוף?
"אין מה לעשות. יש כאלה שישחקו ויש כאלה שלא. אני בדרך כלל משחק. לשוערים יש אופי אחר, הם פחות נוטים להפסיד משחקים בגלל פציעות, אלא אם כן זה משהו קריטי. היכולת שלי לעמוד בלחצים מאפשרת לי להיות שוער יותר טוב והיא גם זאת שמאפשרת לי לעשות את המחאה או איך שלא נקרא לזה שאני עושה. אני יודע שיש לי מספיק חוסן מנטלי לעמוד בזה".
אבל בכל זאת, כל כך הרבה זעזועי מוח, אתה לא חושב על נזק לטווח רחוק?
"יש הרבה דברים שאנחנו עושים ולא חושבים על ההשלכות לעתיד. אנחנו משחקים כדורגל כי אנחנו אוהבים את זה וכי טבוע בנו הרצון לנצח, אבל אני לא מאמין במשפט 'הניצחון הוא הכל'. הוא התאים לתקופות אחרות בחיים ועם הזמן הבנתי שזה לא הכל. להיות בן אדם יותר חשוב מזה. וכן, אתה רוצה לנצח בכל חלק בגוף שלך וכשאתה מפסיד זה כואב לך כאילו דקרו אותך, אבל זה לא אומר שאתה יכול להפסיק להיות בן אדם טוב".
"אנשים ירדו עליי, אמרו שריקוד זה של בנות, של הומואים. בפעם הראשונה שעליתי על הבמה זאת הייתה הופעה מול בתי ספר וכל הקהל צחק"
מיכה: "אח שלי ילך עם מה שהוא מאמין בו עד הסוף ומאוד כיף לראות אותו מהצד. על פניו הוא עושה את זה בשבילי, אבל זה בשביל כל הקהילה וכל האנשים שרוצים לשחק כדורגל או אוהדים שרוצים לראות משחק ולא לשיר שירים מעליבים על עצמם. לא פשוט לעשות את מה שדני עושה, ולהמשיך לעשות את זה למרות שזה לא תמיד הולך לכיוון טוב והוא קיבל ביקורת שליליות מאוהדים וכל מיני אנשים. אני מאוד גאה בו וחושב שהוא מאוד אמיץ".
דני: "מגרש כדורגל אמור להיות מקום של אהבה, משחק של כולם, ולכולם מגיע להיות שם. קהלים שלמים לא רוצים לבוא למשחקים כי הם חווים שם מתקפה אישית בגלל צורת דיבור בוטה ואגרסיבית".
אני לא מבינה הרבה בכדורגל, אבל הרושם שלי הוא שהוא אף פעם לא היה משחק של אהבה, אלא מלא באוהדים שהשנאה מתדלקת אותם.
"מה שמצחיק הוא שזה קומץ קטן, ומשום מה הרוב השקט נותן לקומץ הזה לקבוע את הטון. אנשים נורמטיביים שמבינים שיפטרו אותם אם הם יגידו מילה כזאת או אחרת במקום העבודה, אבל חושבים שבכדורגל זה מותר. ילד בן 12 ששומע את הקללות האלה ישתמש בהן בעצמו, ופה הבעיה. חייבים לשנות את הדיבור. אני לא אומר שאי אפשר לקלל, אבל לא קללות שפוגעות באוכלוסיות שלמות".
בסופו של דבר לא אכפת להם מהשחקנים
לפני שלוש שנים, בעקבות יוזמה של דני, משפחת עמוס חזרה לשמה המקורי: איימוס. אביהם הוא בריטי שהתגייר למען אשתו, וכשהמשפחה עלתה לישראל רשמה אותם הפקידה ברשות האוכלוסין תחת השם עמוס. "היה לי חשוב לשנות את זה כי אלה השורשים שלנו. עמוס זה שם משפחה עיראקי וכל הזמן שואלים אותי אם אני עיראקי, אבל השם איימוס הוא של שושלת ויקינגים", אומר דני, איש גבוה, בהיר שיער ותכול עיניים שמראה לי הקעקוע על גבו: חבורת גברים מזוקנים בני שבט נורדי. אי אפשר לפספס את הדמיון בינם לבינו. "בבית אנחנו מדברים רק אנגלית, החינוך הוא אנגלוסכסי, מנטליות אחרת. ברור לי שזאת גם סיבה למי שאני".
באיזה מובן?
"אני מתכוון שבסקאלה של החריגים בכדורגל אני נמצא בקצה הכי קיצוני. גם לגדול בקיבוץ מעניק לך מנטליות מסוימת".
שני האחים למדו בכיתות ספורט באותו בית הספר. "למזלי", מספר מיכה, "חברי הכיתה שלי תמכו בי מאוד כשהתחלתי לרקוד. הם אמרו לי 'אם זה מה שאתה רוצה אז אנחנו מאחוריך', וזה היופי של כיתה בקיבוץ".
דני: "אני הייתי ילד מאוד בעייתי, אלים, חסר סבלנות. רצו לשים אותי בכיתה מיוחדת ובכיתה ב' היה לי שומר בכיתה, מישהו שכל היום הסתובב איתי, ישב על ידי. כשהגעתי לכיתת ספורט פגשתי מחנך שהיה הראשון שראה אותי ואת הפוטנציאל שלי, וסיימתי עם בגרות מלאה. המשכתי להיות בעייתי גם בצבא, אבל שם התחלתי לקבל על הראש ואז התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג שלי מדהים ומבין גם בספורט, הוא היה שופט כדורסל, אבל העניין הוא שלא דיברנו על ספורט בכלל. ישבתי אצלו גם פעמיים בשבוע ופתרתי את המשקעים שהיו לי, בחנתי אותם לעומק והזזתי הצידה. זה לא שאני לא מתפרץ היום, אבל אני הרבה יותר סבלני ויש לי כלים להתמודד עם המצוקות".
איך מתייחסים לטיפול פסיכולוגי בעולם הכדורגל?
"אני חושב שכל אחד צריך לעשות את זה, אבל לא כולם יסכימו איתי. בעולם שלנו, לפנות לפסיכולוג מצביע על חולשה מנטלית".
זה מאוד פרימיטיבי.
"לא יודע אם פרימיטיבי, אבל בסופו של דבר לא אכפת להם מהשחקנים".
מי זה הם?
"לאף אחד. לקהל לא אכפת ממני ומהבעיות האישיות שלי, הוא רוצה שאני אתפקד על המגרש. הבעלים משלם לי כסף כדי שאני אשחק, לא כדי שאקבל טיפול. יש סיפורים מטורפים על שחקנים שעברו התמוטטות עצבים, בעיות נפשיות, אלכוהוליזם. לא רק בכדורגל, אלא בכל ענף ספורט תחרותי ובמיוחד קבוצתי. זה בגלל המתח, הלחץ. ובסופו של דבר, אם אתה פצוע ולא יעיל לקבוצה אז זוז הצידה. לגוף שלך עוד דואגים, אבל לנפש פחות".
אגב נפש, אתה מאמין שאפשר להפסיק את הקללות ההומופוביות במשחקים?
"יש לי חבר טוב, אמייה טגה, שהיה שחקן כדורגל והיום חלק מעיריית נתניה. ואני זוכר שהיינו איתו בחדר ההלבשה ואם מישהו היה מעליב יוצאי אתיופיה הוא תמיד היה מעיר במקום, נלחם נגד זה. והנה היום זה כמעט הפסיק. פעם המוני אנשים היו מקללים שחקן ערבי שהוא מחבל או עושים חיקויים של קוף לשחקן שחום. היום אנשים מבינים שזה לא סבבה להיות גזען".
או שהם לא מבינים שזה לא סבבה, אבל לא רוצים קנסות.
"במגרשי הכדורגל, אולי בניגוד לפוליטיקה, יש הבנה שזה לא סבבה ולא משנה אם זה בגלל קנסות או בגלל שבאמת מאמינים שאסור להיות גזענים. לכן אני מאמין שבסופו של דבר, אם יתחילו לתת קנסות גם על קריאות הומופוביות, יותר אנשים יבינו שכשאתה פוגע בבן אדם בצורה כזאת אתה פוגע בנפש שלו. איפה המצפון שלך? בסופו של דבר אותו שחקן הולך הביתה, והמילים שלך פגעו בו במקום רגיש ואולי הוא באמת יחשוב 'חלאס, אני לא יכול יותר'. יגידו שזה הכדורגל והוא ככה עשרות שנים, אבל זה שהוא היה ככה לא אומר שהוא חייב להיות כזה".