"זה נשמע כמו תירוץ, אבל באמת שזה לא - פרשתי בקיץ שעבר ומאז פעם אחת לא זרקתי לסל", פותחת חברת נבחרת ישראל לשעבר בדיסקליימר, כשהיא עולה על המגרש כדי לשחק לראשונה מזה שנה. "עכשיו נהיה לי קצת לא נעים לקרוע אותך", זוהר צוחק, והיא עוקצת, "אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו, גבר, היה אומר לי, 'בואי אני אנצח אותך בכדורסל כי אני גבר ואת אישה', סביר להניח שהייתי היום מיליונרית".
עד לפני שנה, ספורט היה החיים של מיכל אפשטיין. "שיחקתי שבע שנים טניס", היא מספרת, "התחלתי לשחק כדורסל מאוד מאוחר, בגיל 15. מאוד אהבתי ספורט ולא היתה לי בעיה להתמסר לזה. זה מה שרציתי לעשות. זה היה מאוד ברור שבכיתה ד' כשמתחילים ללכת לצופים, אני צריכה לבחור. כשיש מסיבות כיתה ביום שישי ולי יש תחרות, אני צריכה לבחור".
עם הבחירה באו גם הסטריאוטיפים הנלווים, אבל למיכל אין בעיה להתעמת איתם: "אני חושבת שזה שאני חיה עם אישה היום זה לאו דווקא בגלל שאני כדורסלנית לשעבר", היא אומרת, "אני חיה עם אישה היום כי זה סגנון החיים שבחרתי. יש הרבה לסביות בספורט, אבל אתה יודע, יש הרבה לסביות באופן כללי. ויש הרבה הומואים באופן כללי. זה לא שהומואים יש רק רקדנים, שזה גם סטריאוטיפ. אתה לא מבין כמה כדורגלנים הומואים יש, ואתה לא מבין כמה כדורסלנים, וכמה ספורטאים בכלל. אבל זה לא בגלל שהם ספורטאים. זה בגלל שהם בני אדם".
עוד משהו שקל להניח הוא שמי שחיה עם אישה אוהבת רק נשים. אבל גם ההנחה הזאת שגויה לא פעם, וכך גם במקרה של מיכל. כשהיא נשאלת על דייטינג עם גברים היא עונה בשעשוע, "תמיד היה לי חשוב שהם יהיו יותר גבוהים ממני, וזה היה קצת קשה", אבל במקרה שלה גם היה לזה פיתרון סביר: "פשוט הייתי הרבה סביב כדורסלנים".
"מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי גם וגם", מיכל מספרת ומודה, "מאוד קשה לי עם המילה לסבית. לא בגלל שחלילה, אתה יודע, אתה רואה את החיים שלי ושל אפי, אתה פה בבית... אבל אני לא הרגשתי לרגע מיעוט, אאוטסיידרית. הייתי בת מזל, כל הזמן חיבקו אותי. לא נתקלתי בבן אדם שלא קיבל את ההחלטות שלי. המשפחה אמרה, 'תעשי מה שטוב לך, אנחנו איתך, העיקר תביאי לנו נכדים'. ואני אוהבת את החיים שלנו ביחד. אבל אני לא לא-אוהבת גברים".
אחרי שש שנים מאושרות עם בת הזוג, אפרת אחימאיר, יש כבר מחשבות קדימה. "בתיאוריה אני הייתי שמחה לשלושה ילדים", אומרת מיכל וצוחקת, "היתרון שלנו זה שאפשר לתקתק את זה. ביני לבינה, אפשר להגיע לשלושה ילדים בשלוש שנים".
במטבח הקומפקטי של מיכל - בכל זאת, תל אביב - היא מכינה סלט תפוחי אדמה בתנור, עם חצילים קלויים ועדשים. מעל לכל מניחה פילה של דג ביוגורט ואומרת בחיוך, "אני מקווה שאתה אוהב חריף". היא חולמת לפתוח מקום קטן, סטייל ברלין או לונדון, שבו תגיש אוכל בסגנון שמיוחד לה - ובינתיים, כבר ביום שני הקרוב, היא תגיש ממטעמיה לכמה ברי מזל, שיתארחו בביתה לארוחת ערב מיוחדת בשיתוף עם EatWith, המחברת בין סועדים לשפים ברחבי העולם. מיכל היא רק אחת מששת הפיינליסטים של "מאסטר שף" שיארחו סועדים לארוחות כאלה בביתם, בפרוייקט ראשון מסוגו.
לעומת מיכל של המגרש, זו עם הקצב המהיר והאדרנלין, כשנכנסים איתה למטבח מתגלה מישהי אחרת לגמרי. "אני רגילה לספורט, שהוא מאוד מאוד דינאמי", היא מספרת, "אבל כשאני נכנסת למטבח משהו קורה לי. כאילו, פתאום הקצב שלי נהיה הרבה יותר איטי. אגב, אני מאוד אוהבת לאפות, ושם זה בכלל - זה לחכות, וזה לפי הספר. לפעמים כשאני עושה קינוחים, ואני צריכה לחתוך הכל בצורה מאוד מדוייקת, ולסדר, וזה לוקח שעות לסדר, אני אומרת לעצמי, 'מי זאת?', אני כל כך לא רגילה להיות כזאת. אז לא רק שאני לא מזהה קווים מקבילים בין המגרש למטבח, דווקא גיליתי איזה צד אחר שבי מאז שהתחלתי לבשל".
כשאת הופכת למתמודדת "מאסטר שף", זה לא מגיע רק עם בישול - יש גם זמן מסך. "האמת שקשה לי לראות את עצמי בטלוויזיה", מיכל מודה כשהיא מתיישבת מול הפרק, "וכשאני אומרת את זה אנשים אומרים לי, 'מה, 18 שנה ראית את עצמך בטלוויזיה, כל המשחקים שלך היו בטלוויזיה'. אבל זה לא אותו דבר בכלל. פתאום הציפיות נורא גבוהות". אבל כשהיא לא בצד של הצופה, היא דווקא נהנת מהחוויה: "אם יש משהו שהתכנית הזאת פתחה לי את העיניים לגביו, זה דווקא הקטע התקשורתי. הייתי מאוד שמחה לנסות למנף את הדבר הזה. אני אוהבת את המצלמות ואני אוהבת להיות בפרונט. יש לי דברים להגיד".
צילום: נופר יורן
עריכת וידאו: שחר זלצמן
"מאסטר שף", ראשון ושלישי ב-21:00