הלב נשרף

כד האפר המונח בביתם של אלכס וחיים בפתח תקווה הוא העדות המוחשית היחידה שנותרה להם ממסכת הייסורים שעברו בתאילנד, מאז טסו לחזות בלידת בנם דוריאן דוד ולהביא אותו הביתה לישראל בתום תהליך פונדקאות ארוך.

"כשאתה עובר את התהליך ברור לך שבסופו של דבר אתה תחזור הביתה עם ילד", אומר חיים, "ייקח כמה זמן שייקח ויעלה כמה שיעלה, אבל בסוף תחזור הביתה עם ילד. אף אחד לא מכין אותך לאופציה אחרת".

"אני עדיין לא מעכל שאנחנו בארץ", כתב אלכס בעמוד הפייסבוק שלו לפני כחודש, "זה היה אמור להיות כל כך אחרת... פשוט לא מאמין שכל זה קרה. במקום שנחזור עם הנסיך שלנו הביתה, חזרנו עם כד חרסינה מלא באפר של התינוק שלנו. אני אוהב אותך מלאך שלי, תשמור עלינו מלמעלה... ובבקשה תיתן לנו את הכוחות שאנחנו צריכים לעתיד הקשה בלעדיך".

חודשיים לאחר המקרה הטרגי, חיים ואלכס מספרים את הסיפור המלא, סיפור כואב ומלא האשמות – כלפי הצוות הרפואי בתאילנד, כלפי סוכנות הפונדקאות וכלפי עצמם, והכול מתוך מטרה אחת - לאפשר לזוגות אחרים ללמוד מהמקרה שלהם, ואולי גם כדי למצוא מעט נחמה לעצמם.

"הלידה הוקדמה, בואו מהר"

לידתו של דוריאן דוד, בנם של אלכס וחיים עבאדה-ריין, נקבעה לתאריך 29.9.14.

שבועיים לפני התאריך המיועד, לאחר שנפרדו מהמשפחה והחברים במסיבת Baby shower מושקעת שנערכה לכבודם, טסו השניים לתאילנד. הם עצרו למספר ימים באיים ותכננו להגיע לבנגקוק בזמן לתאריך שנקבע ללידה.

"החלטנו להתחיל את החופשה שלנו עשרה ימים לפני התאריך המיועד ולנסוע למספר ימים לאיים כדי לנוח לפני שאנחנו הופכים להיות הורים במשרה מלאה", מספר אלכס, "אחרי יום אחד בלבד באיים יצרו עמנו קשר מסוכנות הפונדקאות והודיעו לנו שהלידה הוקדמה בשבוע, מה שהשאיר לנו יום אחד בלבד להגיע לבנגקוק. ארזנו את כל דברים והגענו בדיוק בבוקר הלידה".

בני הזוג הגיעו היישר משדה התעופה אל בית החולים בבנגקוק, שם נאמר לפי דבריהם נאמר להם כי הלידה הוקדמה מפני שהתינוק הגיע למשקל של 3.5 קילו והוא מוכן לצאת. הצוות הרפואי איפשר לאחד מהם להיכנס לחדר הניתוח, ואלכס נכנס לצפות בלידה. "זו הרגשה הזויה", הוא נזכר בהתרגשות, "באותו רגע אתה מרגיש שאתה הופך להיות הורה. אתה מרגיש כאילו התבגרת בעשור".

בסיום הלידה הועבר התינוק לחדר הילודים, והזוג המאושר ממהר לשלוח את סרטון הלידה והתמונות למשפחה ולחברים הנרגשים בישראל.

בני הזוג התבשרו שהתינוק במצב טוב, והצוות הרפואי הציע להם לגשת למלון ולנוח מספר שעות. "שאלנו אם אנחנו יכולים להישאר ואמרו לנו שבכל מקרה צריכים לנקות אותו ולהעביר אותו לחדר הילדים ושזה לוקח כמה שעות, ושאנחנו יכולים בינתיים לנצל את הזמן וללכת לקנות לו את כל מה שצריך לקראת השחרור שלו בעוד יומיים", מסביר חיים, "רצינו להיכנס לראות אותו לפני שאנחנו הולכים, אבל הסבירו לנו שרק אמהות יכולות להיכנס לחדר הילודים. כנראה שמפני שמדובר בבית חולים שלא מורגל בלידות פונדקאות, לא הייתה שום נכונות לאפשר לגברים להיכנס, ולכן ויתרנו בשלב הזה".

הסיבה שלידת בנם של אלכס וחיים מתבצעת בבית חולים פרטי, נעוצה בהחלטה של ממשלת תאילנד לעצור את הליכי הפונדקאות במדינה, שניתנה כחודש וחצי לפני הלידה. בעקבות ההחלטה הודיעה סוכנות הפונדקאות הישראלית לזוג כי הלידה מועברת לבית חולים אחר, לאחר שהסבירו לזוג כי בית החולים אליו הופנו תחילה לא מוכן לקבל פונדקאיות, ולכן יועברו לבית חולים אחר הממוקם מרחק שעה נסיעה ממרכז העיר.

"אחד הדברים שמאוד רצינו לבדוק זה האזורים שנהיה בהם, כדי לכוון את עצמנו נכון. אחרי שקיבלנו את כתובת בית החולים והזמנו מלונות בסמוך, הודיעו לנו שמעבירים אותנו לבי"ח אחר. כך נאלצנו לנסוע שעה הלוך ושוב בכל פעם".

בני הזוג הזמינו מונית ונסעו לשים את המזוודות במלון ומשם המשיכו לקנות מתנה לרך הנולד. בדרך חזרה למלון התקבלה שיחת טלפון מבית החולים, בה התבקשו לחזור לבית החולים כי לתינוק יש "בעיה עם האוכל".

"היינו בטוחים שהוא לא אוהב את האוכל שהבאנו, אז קנינו עוד כמה סוגי אוכל וחזרנו לבית החולים. כשהגענו, שוב לא נתנו לנו להיכנס ולראות אותו, ואז כבר ממש התעצבנו. לא הבנו איך קורה מצב שקוראים לנו כי יש בעיה ואז לא נותנים לנו לראות את הילד".

בסופו של ויכוח הורשו בני הזוג להיכנס לראות את הילד, ורק אז גילו כי הוא לא נמצא בחדר הילודים, אלא בפגיה. "הוא שכב בתוך אינקובטור ענק, מחובר לכל מיני צינורות ומונשם. דבר נוסף ששמנו לב היה שהרגל שלו שבורה ומעוקמת פנימה".

בני הזוג ניסו לקבל הסברים מהצוות הרפואי לגבי מצבו של התינוק אך אף אחד לא יכול היה להסביר להם. "התחלנו להכנס ללחץ, לנסות להבין מה קרה לו לרגל ולמה לא אמרו לנו כבר אחרי הלידה שקרה לו משהו. התחלנו לפרש את העובדה שלא נתנו לנו לראות אותו כניסיון שלהם למנוע מאיתנו לראות את מה שקרה לרגל".

"המכונה הפכה את הילד שלנו לבובה"

המראה של רגלו השבורה של התינוק הלחיץ את בני הזוג, שעדיין לא חשבו על הנורא מכל. רק לאחר שיחה עם רופאת הילדים, הובהר להם כי הרגל היא אינה הבעיה היחידה.

"הרגל זה ממש לא מה שמדאיג אותי עכשיו", אמרה הרופאה והמשיכה והסבירה כי התינוק חובר למכונת הנשמה מפני שהריאות שלו אינן מפותחות מספיק והוא זקוק לעזרה בנשימה.

"היינו בשוק. לא הבנו בכלל מה היא אומרת לנו. איך קורה שמקדימים את הלידה בשבוע, ואז מגלים שהריאות לא מספיק מפותחות? למה לא נתנו זריקה להבשלת ריאות לפני הלידה? ולמה אמרו לנו שהוא בסדר כשבעצם הוא עם רגל שבורה וריאות לא מפותחות?  הצענו לה להעביר את התינוק לבית החולים אליו היינו אמורים להגיע לפני ההחלפה, שמבין יותר בדברים האלה וערוך יותר לטפל במקרים כאלה, אבל הרופאה נראתה בטוחה בעצמה והסבירה לנו שמדובר בבעיה שכיחה והם יודעים כיצד לטפל בה. היא גם הראתה לנו תינוקות השוהים במחלקה שעברו לטענתה טיפול דומה ואמרה שאנחנו צריכים לתת לזמן לעשות את שלו ושהכול יהיה בסדר".

בשלב הזה מתחיל בית החולים לדרוש תשלום עבור הטיפולים, שאינם כלולים בחבילת הלידה. הצוות הרפואי מתחיל להחתים את בני הזוג על התחייבויות תשלום על כל תרופה שניתנת לתינוק ועל כל התייעצות עם מומחה. בני הזוג לא חושבים על דבר מלבד טובתו של הילד וחותמים על כל מסמך שמוגש להם, העיקר שיעניקו לו את הטיפול הטוב ביותר.

במקביל פונים בני הזוג לסוכנות בארץ ומיידעים אותם במצב, מתוך ניסיון להבין כיצד מתמודדים עם סכומי הכסף שיצטרכו לשלם לבית החולים על שהייה ארוכת ימים בפגיה. נציגי הסוכנות מסכימים לעזור לחיים ואלכס ולכסות חלק מהתשלומים הלא מתוכננים. "הדבר היחיד שאנחנו חושבים עליו הוא שבעוד חודש, שיגיע תאריך החזרה לארץ, אנחנו עדיין נהיה כאן בתאילנד. עם התינוק, אבל בתאילנד. יהיה לנו מאוד קשה לצאת בגלל שמתחילה תקופת החגים, תעודת הלידה לא תהיה מוכנה. כל הזמן חושבים על כל מה שיכול להשתבש, אבל לא מודאגים מהנשימה כי הרופאה אמרה שזה שכיח".

הצוות הרפואי ממשיך לבקש מבני הזוג לשהות בבית החולים כמה שפחות, ולא מאפשר להם להרים את התינוק או להחזיק אותו. בני הזוג מחליטים שלא להודיע דבר למשפחות בארץ, שחוגגות באותה שעה את ערב ראש השנה בישראל, כדי לא לעורר פניקה מיותרת. ובעוד המשפחות בארץ חוגגות את הלידה המוצלחת, מצבו של התינוק ממשיך להידרדר.

בני הזוג חוזרים למלון למשך הלילה ומגיעים שוב לבית החולים למחרת בבוקר. המפגש המחודש עם התינוק מבהיר להם שהמצב רחוק מלהסתיים.

"כשראינו אותו בבוקר, זה היה הרגע בו הפסקנו לדאוג בגלל הרגל", מספר אלכס, "הוא נראה אחרת לגמרי והיה מחובר למכונת הנשמה שניפחה לו את כל בית החזה".

"הוא נראה כמו עלה נידף ברוח", מוסיף חיים, "כל פעולה של מכונת ההנשמה פשוט העיפה אותו באוויר. ההבדל בין הילד שראינו אתמול בלידה לבין הבובה שאנחנו רואים עכשיו היה בלתי נתפס. ועדיין כל הזמן הזה ניסינו להיות אופטימיים כמה שאפשר. חשבנו שאולי הוא ייצא בריא פחות, חלש יותר, רגיש יותר, אבל לא חשבנו שנצא משם בלעדיו".

הרופאה מסבירה לבני הזוג שהיא מעוניינת לקרוא לרופא מומחה מבית חולים אחר להתייעצות ושולחת שוב את הזוג אל מחוץ לבית החולים, לקנות את הציוד הדרוש לתינוק. בני הזוג נוסעים שעה בגשם השוטף אל מרכז העיר, וכשהם מגיעים למרכז העיר הם מקבלים שיחת טלפון נוספת בה הם מתבקשים לחזור לבית החולים בדחיפות.

בהגיעם, הם פוגשים את הרופא המומחה שהוזעק מבית החולים המקורי אליו היו אמורים להגיע מלכתחילה, שמסביר להם שהתינוק במצב קריטי, ואם לא יעבירו אותו בית חולים הוא ימות, עוד מוסיף הרופא שבמצב בו הוא נמצא כרגע אי אפשר להעביר אותו וממליץ להמתין שמכונת ההנשמה תייצב את מצבו.

המעבר הטראומטי לבית החולים המרכזי

בעוד בני הזוג ממתינים לייצוב מצבו של בנם, מגיעה האחות ומזמינה אותם להיכנס פנימה למשרד שלה. "היא הושיבה אותנו במשרד והודיעה לנו שמכונת ההנשמה שהייתה אמורה לעזור בהתפתחות הריאות,  גרמה לחור בריאה ושיש צורך בניתוח כדי לייצב את מצבו",  מספר אלכס, בני הזוג מסכימים לניתוח הדחוף, חותמים על התחייבות תשלום והתינוק מוכנס לחדר הניתוח.

"הרגשנו קריסת מערכות מוחלטת. ברור לנו שהם גרמו לו נזק, ייתכן שאף נזק בלתי הפיך, אבל אין לנו עם מי לדבר. הם ממשיכים בטיפול אחרי טיפול, טלאי אחר טלאי, בלי לדעת באמת מה הסיבה שבגללה הוא לא נושם כמו שצריך. הרגשנו שאנחנו לא יכולים לעמוד ולהסתכל על הניתוח, אבל מצד שני היה לנו חשוב לראות כל שנייה כי כבר לא סמכנו על אף אחד. כל פעם שראינו את סכין המנתחים נוגעת בגופו הקטן, הרגשנו כאילו היא ננעצת בנו".

עם סיום הניתוח מגיע צוות של בית החולים המרכזי שנערך יחד עם הצוות המקומי להעברת התינוק. התינוק מנותק מהמכשירים ומחובר למכונת הנשמה ידנית. לאחר שהתינוק מועבר לאינקובטור החדש, הצוות יוצא עם האינקובטור אל מזג האוויר הסוער שבחוץ לעבר האמבולנס. גם כאן נתקל הצוות בקשיים בהכנסת האינקובטור אל האמבולנס. האמבולנס קטן מלהכיל את האינקובטור והוא נחבט ונדפק במשך דקות ארוכות עד שבסופו של דבר מוכנס אל האמבולנס והם נוסעים אל בית החולים הגדול.

"איך שהגענו ישר קופצים עלינו ומחתימים אותנו על התחייבויות כספיות", נזכר חיים, "התינוק מועבר לתוך בית החולים ואותנו משאירים בחדר המתנה נעול, שלא מאפשר גישה לתוך בית החולים. ישבנו שם וחיכינו במצב של זומבי. בלי אפשרות לעשות שום דבר ובחוסר אונים מוחלט. בשלב הזה עולות כל המחשבות בראש. איך לא עלו על הבעיה בבדיקות? אולי הם חסכו ולא עשו את הבדיקות עליהן שילמנו? אולי הם ידעו על זה קודם והמשיכו את ההיריון כדי להמשיך לקבל את הכסף?".

אחרי כארבע שעות נכנס הרופא הראשי ומנסה לברר עם בני הזוג מה קרה וכיצד התינוק הגיע למצב הזה. הוא שואל מתי הייתה אמורה להיות הלידה ומדוע היא הוקדמה. בני הזוג לא יודעים לספק את התשובה ונציגת הסוכנות טוענת שזו החלטה של בית החולים. הרופא עוזב ולאחר זמן מה מגיע שוב עם רופאה נוספת.

"הפעם הוא היה רגוע יותר ופחות לחוץ", נזכר חיים, "הוא התיישב לידינו והשאלה הראשונה שאני שואל אותו היא: 'הוא מת?' והוא עונה לי: 'כן, הוא מת'.

בני הזוג ניגשים להיפרד מהתינוק. "זו הייתה הפעם הראשונה שהחזקנו אותו. בהתחלה הוא היה כמו גחל רותח בגלל המכונה ואז הרגשתי על הגוף שלי איך הטמפרטורה שלו צונחת בצורה דרסטית והוא הופך לכחול".

"האם אתם רוצים לשמור את השיער והציפורניים?"

השלב הבא עימו נאלצים בני הזוג להתמודד הוא השאלה מה לעשות עם הגופה. כאשר הרופאה פונה אליהם ומסבירה כי הם הולכים לשרוף את הגופה ושואלת האם הם רוצים לשמור את השיער ואת הציפורניים. "הסברנו לה שאנחנו יהודים ואצלנו נהוג לקבור את הגופה. אז הם הסבירו שעד שניקח את הגופה מבית החולים הם ישמרו אותה בהקפאה, ומיד הגישו לנו חשבון גם עבור הימים הללו".

בני הזוג, שמעוניינים לקבור את בנם בארץ, מבררים כיצד להעביר את הגופה לארץ. אך מהבירור עולה כי על פי היהדות תינוק שנפטר בתוך 30 הימים הראשונים לאחר לידתו אינו נחשב כמי שהגיע למעמד של 'בר קיימא' (בעל יכולת קיום) ולכן מנהגי הקבורה והאבלות לגביו במסורת היהודית שונים והקבורה מתבצעת ללא טקס וללא נוכחות ההורים, והתינוק נקבר בחלקת קבר אישית באזור מיוחד המיועד לשם כך, ללא מצבה.

בני הזוג מחליטים להלחם על הבאתו לקבורה בארץ, ובמקרה הצורך גם לקבור אותו בבית קברות פרטי, על מנת שתהיה להם חלקת קבר להגיע אליה. אך הביורוקרטיה מקשה עליהם - חברת אלעל לא מתחייבת להטיס גופת תינוק, וכמו כן מתברר להם שעם הבאת הגופה לארץ יצטרכו הם לדאוג לאמבולנס שיקח את הגופה מהמטוס, ולשמירת הגופה בקירור עד הלוויה, שכלל לא בטוח שתתקיים.

ניסיון לבירור נוסף עם רב בית חב"ד המקומי, מעלה רעיון נוסף - לקבור את התינוק בתאילנד קבורה פרטית, אך עלותה של זו גבוהה מדי עבור הזוג, וגם העובדה שקברו של בנם יהיה כל כך רחוק מהם לא מרגיעה את בני הזוג.

בניסיון אחרון פונים בני הזוג לשגרירות ישראל בבנגקוק. השגרירה המופתעת מספרת לזוג כי בכל שנותיה הרבות בתפקיד, זו פעם ראשונה שהיא שומעת על לידת פונדקאות שמתבצעת בבית החולים הזה, ולא מבינה מדוע לקחו אותם לשם.

בשיחה עם השגרירה עולה האופציה של שריפת הגופה בתאילנד ולקיחת האפר לישראל. בני הזוג מבינים שאין להם ברירה אחרת ומשתכנעים שזו האופציה ההגיונית ביותר עבורם והשגרירה מפנה אותם לקרימטוריום שמטפל בהליך שריפת הגופה.

"רוצים לדעת מה קרה, ואין את מי לשאול"

לפני ביצוע השריפה מבקשים בני הזוג לבצע נתיחה לאחר המוות, על מנת לקבל תשובות לשאלות הרבות שעלו במהלך היומיים הנוראים. בית החולים מושך את ביצוע הנתיחה, וגם לאחר הנתיחה משתהה בהעברת תוצאותיה לבני הזוג. בכל הזמן הזה ממתינים בני הזוג בתאילנד לקבלת תוצאות הנתיחה.

אמו של אלכס, שהגיעה בטיסה בכוונה לעזור להם לטפל ברך הנולד, מוצאת את עצמה תומכת בהם, והם במקביל תומכים בה על אובדן הנכד. הניסיון לדאוג אחד לשני משכיח מהם במעט את המצב.

"בהתחלה היינו כמו זומבים, קמים מהמיטה, הולכים לאכול וחוזרים למיטה. לא דיברנו עם אף אחד ולא אחד עם השני. כשאמא של אלכס הגיעה דאגנו כל הזמן להתעסק ולעשות דברים, העיקר לא לחשוב ולא להתעסק בזה. חדר המלון היה מפוצץ בחבילות של דברים שקנינו לו, אז התחלנו לפזר אותן. חלק החזרנו לחנויות ואת הרוב תרמנו לבתי יתומים בתאילנד. את המזוודה שלו לא יכולנו לראות. סובבנו אותה וכיסינו אותה בשקיות כדי לא לראות אותה, כי בכל פעם שראינו אותה התחלנו לבכות".

בני הזוג פוגשים שוב את נציגת הסוכנות בתאילנד ומתקשים לשלם לה את התשלום האחרון עבור הפונדקאית. הנציגה מבינה אותם ומתנצלת בפניהם על ההחלטה שהובילה לטרגדיה. במקביל מביעה הסוכנות נכונות לשלם חלק מההוצאות, מה שמותיר אצל בני הזוג את הרושם כי הם מבינים את האחריות שלהם לנושא.

מספר ימים לפני החזרה לארץ מוזמנים בני הזוג לוועדה רפואית שמתקיימת בבית החולים בו נולד בנם. "הגענו לפגישה שכללה יועצים משפטיים של בית החולים, שהשגיחו על כל מילה שהרופאה אמרה וסימנו לה מה לומר ומה לא לומר".

בוועדה מציעים, לטענת בני הזוג, נציגי בית החולים לזוג פיצוי כספי על המקרה, בניסיון להשתיק אותם. אך כשהם מגלים כי בני הזוג עוזבים את תאילנד בעוד מספר ימים, הם מושכים את העברת סכום הכסף, ובסופו של דבר מגיע יום הטיסה ובני הזוג עוזבים את תאילנד בלי לקבל את הכסף. "הם רצו להשתיק אותנו שלא נפוצץ את הסיפור שם, כי הפונדקאות כבר לא חוקית", מסביר אלכס, "ברגע שעזבנו אנחנו כבר לא מהווים איום ולהם אין שום אינטרס לשלם לנו".

בטיסה חזרה יושבים בני הזוג ליד זוג נוסף שחזר מתאילנד עם תאומים שרק נולדו. "כל הטיסה ישבנו לידם עם דמעות, מסתכלים עליהם מהצד, איך הם מטפלים בתינוקות שלהם" אומר חיים, "היה לי רצון עז לקום ולהראות להם איך ומה לעשות בכל פעם שאחד מהם בכה. אבל לא הייתי מסוגל. כל הזמן ראיתי את דוריאן דוד מול הפנים".

לא מוותרים עד שיהיו לדוריאן דוד אחים ואחיות

בהגיעם לארץ מעבירים בני הזוג את דו"ח הנתיחה לרופא המשפחה, שמסביר להם כי על פי הדו"ח ככל הנראה במהלך הלידה או לאחריה נכנסו דרך חבל הטבור קריש דם או מי שפיר שסתמו את העורק הראשי. לדברי הרופא מדובר במצב שמוביל כמעט בוודאות למוות.

נכון להיות ממתינים בני הזוג לפגישה עם נציגי הסוכנות על מנת לשמוע מהם כיצד הם מתכוונים להגיב למקרה וכיצד הם מוכנים לבוא לקראתם. "ההחלטה שהם לקחו להעביר אותנו לבית חולים אחר, כנראה כדי לחסוך כסף או ביורוקרטיה, עלתה לנו בחיי בננו", תוקף  חיים, "יש לך סוכנות פונדקאות שמשמשת כמתווך שאמור לעשות שיעורי בית על הפונדקאיות ועל בית החולים, ולדעת לאן הוא מפנה אותך. במקרה שלנו כל הדברים האלו לא נבדקו. כהורה אף אחד לא מתייעץ איתך על התהליך. הכול נעשה בשלט רחוק. אתה מקבל מיילים מתורגמים חלקית ותמונות של הפונדקאית כשהיא מחייכת, אבל חוץ מזה אתה לא ממש יכול לדעת כלום".

מה מחזיק אתכם עכשיו?

"אנחנו נאחזים אחד בשני ובמשפחות שלנו. אנחנו אנשים מאוד משפחתיים, כל הזמן יש פה ילדים ואחיינים ואנחנו מאוד מחוברים לכולם". מסביר אלכס, "השלב הבא שלנו בזוגיות היה להיות הורים" מוסיף חיים, "היינו הורים לרגע ולקחו לנו את זה. איבדנו הורים, זה כואב אבל זה לא משאיר לך צלקת כמו לאבד ילד. גם עוד עשרות שנים שיהיו לנו ילדים, זה לא יעבור. אולי הזמן יוכל לטשטש את זה, אבל לא להעביר. הכאב תמיד יהיה שם".

אם הייתם נשארים עוד יום אחד בקוסמוי לא הייתם מכירים אותו. זה היה יותר קל?

"השאלה הזו מהדהדת לי במוח עד היום", אומר אלכס, "אבל אנחנו לעולם לא נוכל לדעת. אני מכיר אותו ולא יכול לחשוב איך זה היה אם לא הייתי מכיר אותו. בפעם הראשונה שהחזקתי אותו זה היה כשהוא כבר היה מת, לא הייתי מסוגל לעזוב אותו, רציתי להישאר שם איתו".

מתי סיפרתם למשפחה ולחברים על מה שקרה?

"ביום הראשון לא פרסמנו שום דבר בפייסבוק. רק ביום השני כשהמצב החל להידרדר פרסמנו בפייסבוק בקשה שיתפללו בשבילו, ואחרי כמה שעות הוא נפטר".

אחרי שהתינוק נפטר, חברה פתחה בארץ חשבון נאמנות על מנת לאסוף כסף לזוג שיעזור להם לכסות את ההוצאות הרבות אליהן נקלעו במהלך השהייה בתאילנד והטיפול בדוריאן דוד, וכן כדי שיאפשר להם לנסות ולעשות שוב ילד.

"דוריאן דוד המלאך אהוב שלנו", כתב חיים לבנו, " הגעת לעולם וכבשת את ליבנו. דמעות של אושר ושל תקווה מילאו אותנו והפכו אותנו למשפחה. אלו היו השעות המאושרות של חיינו. מי היה מאמין שהדמעות של האושר יהפכו כל כך מהר לדמעות של אבל כבד שנפל עלינו ומרגע זה ועד היום נהיה בתוך סיוט שלא נגמר. אנחנו מבטיחים לא לוותר ולעשות הכול כדי שיהיו לך אחים ואחיות".

לתרומה עבור חיים ואלכס, ניתן להעביר כסף לחשבון הנאמנות המנוהל על ידי עו"ד נירית רוזנברג- בנק לאומי סניף 667  מס חשבון 11396/38.