יש הרבה דברים טובים בסן פרנסיסקו: הארכיטקטורה המיוחדת והצבעונית בשילוב הבנייה הנמוכה ברוב חלקי העיר; האווירה הנינוחה והמתירנית יחסית; שלל המקומות לבקר ולטייל בהם; אין ספור החנויות לקנות בהן.
יש דבר אחד בעייתי בסן פרנסיסקו: מזג האוויר. גם כשחם בעיר הזו, קריר בה. מארק טווין אמר עליה ש"החורף הכי קר שחוויתי מעודי, היה קיץ בסן פרנסיסקו", ויש הרבה אמת בדברים שלו.
לאור זאת, מזג האוויר ב-2 לאוקטובר האחרון היה מושלם. הטמפרטורה בשיא היום נעה סביב 23 מעלות, השמש זרחה ואפילו חיממה, ואפשר היה להוריד כל בגד מיותר מהגוף למשך מספר שעות לא מבוטל.
התנאים הנכונים לאירועי ה- Castro Street fair של קהילת הגייז בעיר, הנערכים כבר 37 שנה ביום ראשון, הראשון של אוקטובר.
התמהיל הקליפורני במיטבו: אומנים, יוצרים ופעילים
שמעתי על אירועי הרחוב המסורתיים של הקהילה לפני 6 שנים. ליתר דיוק, נתקלתי בהם במקרה. הייתי בביקור בעיר עם חברה טובה, ובאחד הימים מצאנו את עצמנו מגיעים אל אזור ה- Castro, אל לב ליבן של החגיגות. 
אז מה זה Castro Street fair? זהו אירוע רחוב שייסד בשנת 1974 הארווי מילק, הומו תושב סן פרנסיסקו שהפך לאחת הדמויות בידועות ביותר בקהילה, לאחר שהחליט להתמודד על חברות במועצת העיר. 
מילק הצליח לשפר את מעמדם של חברי הקהילה בעיר, והרצח שלו קעקע אותו סופית כסמל, דבר שקיבל ביטוי עולמי בסרט "מילק", שיצא לאקרנים לפני כשנתיים בכיכובו של שון פן.
אירועי הרחוב נמשכים מאז ייסד אותם מילק, במסגרתם נסגר לתנועה חלק מרחוב Castro בהצטלבות המפורסמת עם רחוב Market. במקום בו נוסעים בדרך כלל מכוניות ואוטובוסים חשמליים, עומדים במהלך אותו היום שלל דוכנים לטובת החוגגים. 
בין לבין משתתפים כאן אומנים ויוצרים המציעים את מרכולתם: שטיחים בסגנון אינדיאני, כולל נול אריגה עליו עמל כל היום בחור חמוד במיוחד; תכשיטים ומחזיקי מפתחות הנעשים ממתכת שבעבר היתה חלק מפצצות; בגדים עם מוטיבים קוויריים; מסיכות פנים יצירתיות לטובת המתחפשים; כובעים משוגעים יותר ומשוגעים פחות; ועוד ועוד.
יש גם כמה דוכני אוכל ושתיה, שמשתלבים עם החנויות, המסעדות והברים ברחוב, הדואגים להשאר פתוחים ביום זה.
בצד הדוכנים פועלת בצומת שני הרחובות במה ועליה מופעי מוזיקה ודראג; מגרש חניה קטן הופך לאזור ריקודים חופשי; ומגש חניה אחר משמש כמקום לריקודי שורות. מי שלא ראה חבורה של הומואים, לסביות וכל השאר, בכל הגילאים, הצבעים והצורות, רוקדים ריקודי שורות לצלילי מוזיקת קאנטרי ומוזיקת פופ, לא ראה חגיגה קווירית מימיו.
מרגישים את החופש באוויר: כולם הולכים עם האמת שלהם עד הסוף
כאן, בעצם, טמון סוד הקסם של ה- Castro Street fair בפרט וסן פרנסיסקו בכלל: האנשים. יש הרבה ערים בעולם בהן הומואים מרגישים בנוח, אך מעולם לא ראיתי וחוויתי חופש כה גדול כפי שחוויתי בסן פרנסיסקו.
כולם, כך נדמה, הולכים עם האמת שלהם – או הטירוף, אם תרצו – עד הסוף. גדולים, שעירים וחובבי שמלות? יש. גדולים, שעירים וחובבי עור? גם יש. מלכות דראג בתלבושות מפוארות ומושקעות במיוחד? כמובן שיש. שריריים חתיכים נטולי חולצות? יש בהמוניהם. קוקיצות רזות בצד קאבויים אמיתיים? דייקיות קשוחות בצד פמיות ענוגות? זוגות בגיל השלישי בצד צעירים שעוד לא גמרו לינוק? יש מכולם.
אף אחד לא מתבייש, אף אחד לא מסתיר: את השרירים, את השומן, את הצלוליטיס. אחד ניצל את הסובלנות העירונית לנודיזם והילך ברחוב בעודו לובש נעליים, תיק ומשקפי שמש בלבד. נשיות, גבריות, השילוב שלהם ואלו שנמצאים ביניהם, כולם היו ברחובות, שתו, עישנו, דיברו, קנו וחגגו. הוסיפו לכך את הנינוחות היחסית המאפיינת את תושבי העיר, והרי לכם חגיגת רחוב משובחת.
בהתאם, ככל שהיום הלך ונמשך, החיוך על הפנים שלי התקבע סופית. צילמתי ללא הפסקה, מנסה לספוג ולהנציח את החוויה. מבין כל הערים בהן ביקרתי בעולם, יש רק שתיים בהן הייתי רואה את עצמי גר; סן פרנסיסקו היא אחת מהן. אירועי ה- Castro Street fair הם הוכחה מושלמת לכך.
חוזרים להסתובב עם משרוקיות
שבוע לאחר מכן, בעודי מודד מעיל באחת מהחנויות ברחוב, לא יכולתי שלא להקשיב לשיחה בין המוכרים.
הם דיברו על תקיפה שאירעה ערב קודם לכן באחת השכונות הידידותיות לגייז בעיר. בחור הומו הותקף על ידי שודד, ויצא מזה בזול.
התחלתי לשאול שאלות ושמעתי שלפני 3 שנים ביטלו ב- Castro את אירועי הרחוב בהאלווין, שכן הומופובים הגיעו מחופשים לאירועים, התנכלו להומואים ואף רצחו כמה מהם.
הפחד, מסתבר חוזר, ויותר ויותר מתושבי השכונה חזרו להסתובב עם משרוקיות. בשנות ה-70-80 זה היה האמצעי בעזרתו הזעיקו הומואים עזרה, כשהומופובים תקפו אותם ברחוב. כמו תמיד, מתברר, לא הכל ורוד. גם לא בסן פרנסיסקו, מטרים ספורים מתחת לדגל הקשת בענן.