השעה הייתה שמונה בערב ואני המתנתי לדייט במסעדה לבנונית בטיילת הכי צפונית של אי הדקל, האי המלאכותי של דובאי באמירויות הערביות המאוחדות. אנשים רבים טיילו מסביב, מוזיקת הרקע עצרה לפתע והכרוז הודיע בערבית ובאנגלית כי מופע המים עומד להתחיל.
עברו כמה דקות והלב שלי התחיל לפעום חזק, מה לעזאזל אני עושה? אני נמצא במקום הומה אדם, אין אפשרות שמישהו יתקוף אותי באלימות מבלי שמישהו ישים לב ויושיט עזרה, אבל את חששתי. בכל זאת, הומוסקסואליות אינה חוקית באמירויות. זה יכול להסתיים בקנס, מעצר או גרוע מכך.
מופע המים החל לצלילי השיר "Let it Go" מהסרט פרוזן. התחלתי לצלם מהמקום בו ישבתי, המים החלו לרקוד לצלילי המנגינה ולפתע ניגש אליי בחור. "ג'ונתן?" הוא שאל, אני הסתובבתי אליו וחייכתי מבעד למסכה. "כן. נעים להכיר"" עניתי והושטתי את ידי לשלום.
"זה נוח להיות הומו באמירויות, אבל זה לא קל" אמר לי ג'ורג' (שם בדוי), בשיחה שפתחנו בנושא תוך כדי שאנחנו מזמינים מתפריט המקום. הוא חי כבר 5 שנים באמירויות עם ויזת עבודה, שקיבל אחרי שסיים את לימודיו בניהול עסקים בלבנון. את ג'ורג' הכרתי דרך אפליקציית ההיכרויות גריינדר, ובניגוד למה שסופר - היא עובדת מצויין באמירויות ללא הצורך בשירותי VPN, שעובדים על בסיס שינוי מיקום כדי לעקוף את רשתות האבטחה של המקום. האמת היא שחבילת גלישה מקומית מארץ המוצא תעבוד, ובכל מקרה האפליקציה לא תעבוד על הרשת האלחוטית המקומית.
"לא קיים שום חשש להיפגש עם גברים דרך האפליקציות", סיפר ג'ורג' בזמן שחיכינו למנות. מסתבר שבדובאי גם אין שום סיבה לדאוג מפני אלימות פיזית או מילולית, גם אם במידה אתה נראה, מדבר או מתנהג קצת שונה, "גם בפומבי לא נשקפת סכנה לאדם שנראה ומתנהג לעין חיצונית כמו הומוסקסואל, זאת בגלל חוקים נוקשים נגד אלימות", הסביר לי ג'ורג'. "אסור לקלל, להרביץ, לזלזל באדם או אפילו סתם לזרוק הערה פוגענית. העונש על דבר כזה יכול להגיע ל-500 אלף דרהם (סכום זהה בשקלים) וגם למאסר ממושך, לכן התיירים והמקומיים כאן חוששים מזה".
במהלך השיחה עם ג'ורג' התחלתי להבין כמה חוסר ידע יש לי בכל הקשור ל"כללי ההתנהגות" או מה באמת קורה באמירויות. זה עדיין לא נוח, אין אפשרות להתנשק בפומבי או להחזיק ידיים בחיבה יתרה, גם לזוגות סטרייטים, אבל דברים התחילו להתבהר קצת יותר. על הנייר, מבחינה חוקית, הדברים נראים מאוד ברורים, יש איסור מוחלט. אבל בין החוקים הכתובים לחיים האמיתיים, המציאות נראית טיפה יותר מטושטשת והיא מתחלקת לגוונים ייחודיים ששברו, עבורי לפחות, את הסטיגמות והסטריאוטיפים שהיו לי על איחוד האמירויות.
האנשים איתם דיברתי על הסוגיה הלהט"בית שמחו לחלוק מניסיונם ולהאיר על מצב הקהילה הגאה במדינה. לא נתקלתי בבעיה או חשש להעלות את הסוגיה הלהט"בית ולדבר עליה, אך משום שהדבר עדיין נחשב לרגיש, כל המרואיינים, בלי יוצא מן הכלל, ביקשו שלא לחשוף את שמם האמיתי.
אל לאס וגאס של המזרח התיכון הגעתי כחלק ממשלחת שתוכננה מיד לאחר חתימת הסכמי השלום, על מנת לקחת את הסכם השלום צעד אחד קדימה, מידי ההנהגה והסכמי הסחר והביטחון, אל תוך הרחוב הישראלי והאמרתי. שלום אמיתי שיכלול חיבורים חמים וכנים בין האזרחים ושיתופי פעולה תרבותיים. זכיתי להיות מבין הישראלים הראשונים שמגיעים לשם במסגרת כזאת, עם קבוצה מגוונת של מוסלמים, נוצרים, דרוזים, יהודים ובדואים.
במהלך הטיול נפגשנו עם אישים בולטים, אנשי ונשות האקדמיה, סטודנטים, עיתונאים ופעילים חברתיים מקומיים. כל זאת כדי ליצור שיח ישיר בין האזרחים, להיחשף לאורח החיים האמירתי ולדרך בה הם רואים את העולם ותופסים את כינון היחסים בין שתי המדינות. המנהיגים אמנם חתמו על ההסכמים, אבל אנחנו נהיה אלה שאחראים לכך שהשלום הזה לא יהיה צונן כמו זה עם ירדן או מצרים.
"באמירויות יש 200 לאומים שונים מכל רחבי העולם", סיפר לי במהלך הביקור פרופסור בכיר מאוניברסיטת דובאי. "התושבים המקומיים, קצת יותר ממיליון, הם רק 13 אחוז מכלל התושבים. יש 6 וחצי מיליון עובדים זרים שגרים כאן. הדבר הוביל את הרשויות לאמץ דרכים בהם יוכלו להקל מצד אחד על המבקרים ולשמר את התרבות והמסורת מנגד". הגיוון האתני והתרבותי הוביל את הרשויות והמקומיים להסתגל למצב הקיים ולקבוע כללי התנהגות ברורים בציבור.
"נקבע סטטוס-קוו שכולם חייבים לו - התושבים, העובדים הזרים וגם התיירים", סיפר חאלד (שם בדוי), הומו מצרי שחי באמירויות בשנים האחרונות. "מה שאתה עושה בבית שלך הוא הבחירה האישית שלך, אתה חופשי לעשות הכל, אבל במרחב הציבורי ישנם חוקים ברורים".
כשזה מגיע ללינה, בדובאי לא תהיה בעיה לזוג גברים או זוג נשים להזמין חדר עם מיטה זוגית. לתפיסתם, שני האנשים יכולים להיות חברים או בני משפחה מרוחקים שפשוט חולקים מיטה. הדבר היה בעייתי בעיקר עבור זוגות לא נשואים, אבל רפורמה רחבה שנעשתה בשבועות האחרונים בדובאי, שמטרתה לקרוץ לקהל המערבי, ביטלה גם את האיסור הזה, יחד עם איסורים נוספים על צריכת אלכוהול במקומות נרחבים ברחבי האמירויות.
הסצנה הגאה של דובאי, או של האמירויות בכלל, כולה מתרחשת במחתרת. "לא תמצאו כאן מקום גיי פרנדלי בהגדרתו. אתם תראו זוגות חד מיניים בדייטים במסעדות, אין התנגדות לכך, אבל אין מסיבות גאות ומה שיש מתנהל במחתרת, בבתים פרטיים של אנשים", סיפר ג'ורג'. "הדרך היחידה להגיע לאירועים האלה היא דרך מכרים או צד שלישי באפליקציות, אז אתה חייב להיות מוזמן".
חאלד הוסיף כי המשטרה וכוחות הביטחון מודעים לאותן מסיבות, אבל לא יעשו דבר כדי למנוע או לעצור אותן, בניגוד למדינות ערביות אחרות. "במצרים המשטרה משתמשת בפרופילים מזויפים באפליקציות כדי לתפוס הומואים ופושטים על מסיבות לא חוקיות", אמר. קצת התבאסתי שבביקורי לא יצא לי לחקור קצת יותר אודות המסיבות המתרחשות, אך לדובאי בטוח אגיע בשנית, נחוש יותר.
הדברים שסיפרו לי חאלד וג'ורג' מקבלים אישור מאישיות בכירה במשטרה האמרתית, שזכיתי לפגוש במהלך הביקור. הוא סיפר כי המשטרה בדובאי מנסה לתת לאנשים את החופש שלהם, כל עוד הם לא פוגעים ברגשות הציבור. "חשוב לנו לעשות הפרדה בין המרחב הציבורי הכללי לבין ביתו הפרטי ובחירתו של כל אדם", הוא אמר לי בשיחה פרטית. גם לא הייתה בעיה כאשר השר לביטחון פנים אמיר אוחנה ערך שיחה גלויה עם מקבילו האמרתי זאיד אל נהיאן, סגן ראש הממשלה ושר הפנים.
אולי באופן מפתיע ואולי לא, הרגשתי מאוד בטוח להסתובב בדובאי כישראלי נוצרי, וגם כהומו. דיברתי עברית והנפתי את דגל ישראל במקומות מרכזיים ברחבי דובאי, פעולה שזכתה יותר מפעם אחת לתגובות עוינות במקומות מסוימים באירופה ובארצות הברית. אבל בדובאי, לאן שלא הלכתי, זכיתי בקבלת פנים חמה ואוהבת.
"מה שרואים מכאן, לא רואים משם" הוא המשפט שליווה אותי לאורך כל המסע בדובאי. מרבית החששות התבטלו, ובסיומה של משלחת בת שבוע ימים התחושות קצת יותר אופטימיות, מבחינת הקשרים הכנים והאמיתיים שאנו יוצרים עם האמירויות וגם לחופש שקיים למבקרים הישראלים והגאים במקום.
בסופו של יום, איחוד האמירויות הערביות הינה מדינה עצמאית, לא ממקומנו להשפיע על התרבות ודרך החיים שלהם, זאת כל עוד זכויות אדם נשמרות והמקומיים עצמם לא מעוניינים או לא מקדמים שינוי. זאת לדוגמה, בניגוד לקריאה של הקהילה הגאה הערבית בישראל, הדורשת מחברי הכנסת הערביים לעמוד אל מול ההסתה הגואה כנגד חבריה הלהט"בים, שהגיעה לידי הכרזת מלחמה של ממש בידי ח"כ מנסור עבאס בשבוע האחרון.
"חיכינו לרגע שבו השלום יגיע", סיפרו לנו סטודנטים אמירתיים שפגשנו. כמה גאווה הייתה בהם כלפי המנהיגים של שתי המדינות, שפתחו סכר לשאר העולם הערבי במזרח התיכון לשנות את גישתם כלפי ישראל. הם היו שמחים לא רק בגלל ההזדמנויות הכלכליות האפשריות, אלא מכיוון שגדלו בתוך תרבות מחבקת ומקבלת, שרוצה שלום, מדברת על כך ופועלת כל הזמן על מנת להשיג אותו.
כל מי שיבחר להגיע לדובאי, יחווה חוויה של פעם בחיים. עם זאת, אנחנו הישראלים רגילים לקחת את החוקים ולנסות לפעמים להגמיש אותם, ולא כדאי לאף אחד לנסות את רשויות החוק של דובאי. אם מקומי אומר לכם שלא כדאי לכם לעשות דבר מה מסוים, כדאי לכם להקשיב לו. גם עבור הלהט"ב הישראלי דובאי תהיה בטוחה, אבל כדאי מאוד לקרוא קצת על התרבות המקומית לפני שממהרים לקנות כרטיס טיסה.