אני לא חובב מסעדות גדול. לכן, במעט הפעמים שרציתי לאכול בחוץ, השתדלתי תמיד לחזור לאותה מסעדה ספרדית שאני כה אוהב, כן נו, זאת שבפינת הרצל ולילינבלום. ידעתי בדיוק איפה אשב, איזה שירות אקבל, מה אקח לי לקינוח וכמה אשלם. עד שיום שמשי אחד, חבר הציע לי לפתוח קצת את הראש ורצה שאתלווה אליו למסעדה אסייתית. "אסייתית?! אני לא סובל סושי, וכל צלצולי המצלתיים של בודהה וחבריו ממש לא יבואו לי טוב", רטנתי באוזניו. תחנוניי להישאר בזוגיות מונוגמית עם ספרד לא עזרו, והוא הצליח לגרום לי לפתוח את הקשר (או לבגוד, יותר נכון) ומצאתי את עצמי במסעדה אסייתית. גבירותיי וגבירותיי התמכרתי!
כמו שניחשתם נכון, לא התכנסנו כאן היום כדי לדון בחוויות הקולינריה שלי, אבל לא יכולתי לחשוב על דוגמא טובה יותר בכדי להוביל אתכם למקום הבא שהגעתי אליו אחרי המסעדה האסייתית – מסיבה אסייתית! ולא סתם מסיבה – פסטיבל! ולא סתם אסיה – תאילנד!
במשך שנים אני וחבריי היינו חסידיה הנאמנים של "איבריה" שהנחיתה אותנו היישר לתוך ההמולה של פסטיבל ה-Circuit שמתקיים מדי שנה באוגוסט בברצלונה. ידענו תמיד איפה נגור (לה רמבלה כמובן), אילו מסיבות נקבל (הרמות בע"מ מבוקר עד לילה), את מי ניקח לחדר לקינוח (קוביות בצבע מוקה), וכמה נשלם (ביי ביי לקניית דירה בת"א). "שמעת פעם על פסטיבל ה-Gcircuit?", פנה אליי אסף, חברי הקבוע לטיולי המסיבות. חשבתי שהוא ציני. "לא, לא שמעתי", עניתי בגלגול עיניים, "מרוב אלכוהול נמחק לי הזיכרון שהיינו שם 5 פעמים ברציפות בערך!".
"לא לא", התעקש אסף, "לא סירקיט בברצלונה. Gcircuit בבנגקוק, תאילנד! קיבלתי המלצה רותחת לטוס לשם." היה רגע קטן של דממת "מה הקשר?" בחדר. בשלב זה נזכרתי במשל המסעדה הספרדית מול האסייתית, והחלטתי שאני לא עושה את אותה טעות שוב. הפעם אני פותח את הראש בשקט לרעיון חדש. מה גם, שעד היום אסף מעולם לא אכזב בהובלת טיולי מסיבות בעולם. לשנינו היה ברור שאחרי 5 ביקורים רצופים בברצלונה, הגיע זמן לשינוי.
ביקור קצר באפליקציית הזמנת טיסות ומלונות, גילה לנו שהשינוי הזה לא הולך להיות יקר יותר מאשר עוד טיול ב"עוד אירופה". להיפך, אולי אחרי הפסטיבל נצליח אפילו לדחוף ביקור באיזה אי או ג'ונגל תאילנדי – ובאותו מחיר שהיה עולה לנו שבוע בברצלונה, נהנה משבועיים בתאילנד.
לא הספקתי להגיד "יאחתי תזמיני", ובאפריל 2017 כבר נחתנו אחרי 9 שעות טיסה בבירת אסיה – בנגקוק, היישר לתוך ההמולה המפתיעה של פסטיבל ה-Gcircuit ולהופעה חלומית של מאיה סימנטוב! ההנאה האסייתית היתה כה גדולה עד שהחלטנו לשחזר את החוויה עם טיסה לפסטיבל נוסף, WHITE PARTY, שמתקיים בחגיגות הסילבסטר בבנגקוק, וכיכבו בו השנה הסטארים המקומיים שלנו, עופר ניסים ושגיא קריב.
טריפאדוויזר אאוט – גריינדר אדוויזר אין!
היום, אחרי שני ביקורים בממלכת סיאם, אני יכול לומר בוודאות למה אחזור לשם שוב – ואני אשתף אתכם בשיקולים. הדבר הכי בולט שחווינו היה הכנסת האורחים המעולה של התאילנדים. מדינת עולם שלישית זה כבר מזמן לא תאילנד. אפשר לומר שזאת כבר מדינת דור רביעי, ממש כמו כרטיס הסים המקומי שעלה לנו רבע מחבילת גלישה ישראלית, ושירת אותנו מצוין מרגע נחיתתנו בנמל התעופה הבנגקוקי.
אפליקציות ההיכרות עבדו מצוין, וגילינו שם עם חברותי, שלא מעניין אותו רק "שלח תמונות" ו"אק/פס" אלא כאלה שהראו נכונות אמיתית לעזור לנו. במילים אחרות, טריפאדוויזר אאוט – גריינדר אדוויזר אין! מקומי שנמצע ברדיוס קילומטר מהמלון שלנו יכול להמליץ לנו באמת על מסעדה בטוב טעם ולא יקרה (30 שקל לארוחת שלוש מנות נשמע לכן טוב, בנות?).
מפסטיבל לפסטיבל השתדרגנו, שוב בזכות המלצות של הגייז המקומיים, לבחור סביבת מגורים שתהיה קרובה מספיק לאולם הפסטיבל כמו גם למועדון המקומי שלהם, ה-GOD. ואכן, oh my GOD, הם יודעים להפיק מסיבות. במועדונים מצאנו קהילה מקומית שמקדמת את פני התייר המערבי בסבר פנים מחויכות, תמיד עם מילה טובה, חיוך מנומס, ואף פעם לא עם אלימות או התנשאות. בזכות הגייז המקומיים הרגשנו כמו מלכות.
להבדיל מברצלונה, הפסטיבלים מתקיימים בקומת הגג של מלון היוקרה ZEN, באולם שיכול להכיל כ-7,000 חוגגים. לפני שנכנסנו לאולם חיכתה לנו מבואה עם דוכנים מכל הסוגים, החל מעמדות צילום עם החתיכים המקומיים (לא, לא התבלבלתי, תתפלאו כמה חתיכים אסייתים קיימים שיכולים לקבור ללירדים הספרדים), דרך עמדת חלוקה של תיקי גב, בשמים ואבקות חלבון, ואף ערכות התנסות ב-PrEP המקומי.
4 מסיבות תחפושות ומסיבת בריכה מושפרצת במיוחד
אז, לאחר שהצטיידנו בכל הנ"ל, אפשר להיכנס בבטחה לאולם הפארטי. המסיבות עצמן דומות כמעט אחד לאחד לפסטיבלי ספרד. המוזיקה הפרוגרסיבית, סגנונות הלבוש וההשקעה בסאונד ובתאורה. יחד עם זה, יש כמה הבדלים שעשו לנו קצת נעים בעין. כמעט לכל מסיבה יש קוד לבוש מומלץ. החל ממסיבת חיילים, דרך לילה של גליטר, וכלה במסיבה שכולה לבוש לבן. עוד שוני שהיה לי נעים (ואולי לחלקכם יהיה פחות נעים) הוא שהאסייתים חלקים ולא מיוזעים, והיה נעים מאוד להתחכך ולטייל ביניהם במהלך המסיבות בלי לחזור הביתה עם ריחות ניחוחות.
ואז, אחרי כל מסיבה מגיע סוף המסיבה – או אפטר פארטי. בדרך כלל המקומיים הזמינו אותנו לבתים שלהם, ולעיתים אירחנו אותם אנו בדירת Airbnb ששכרנו (3 חדרים 120 מ"ר ב-100 דולר ללילה. הזיל של הזול). לא נרחיב כמובן על מסיבות הבית מטעמי צנזורה.
בזכות היחס החם והלבבי של המארחים התאילנדים בכל ביקור שלנו, ידענו בדיוק איפה נגור (רובע סילום כמובן), אילו מסיבות נקבל (4 מסיבות תחפושות מטורפות מלילה עד בוקר בהאנגר עצום ומסיבת בריכה מושפרצת במיוחד), את מי ניקח לחדר (תתפלאו בכמה צבעים מגיעות הקוביות שם!) וכמה נשלם (יישאר לכם אפילו כדי לחסוך לדירה). בעניין המחיר, חשוב לציין שלמרות שנדמה שלטוס לאסיה נשמע יקר יותר, אם מזמינים בזמן וחכם – אפשר לטוס הלוך חזור ב-2,300 ₪ כמו טיסת Aeroflot שמצאנו, וכמו שציינתי, הלינה בתאילנד יכולה להיות זולה מספרד בחצי, ומרווחת ממנה פי שניים.
>> "רצינו לכבד את משפחת ורסצ'ה כמה שיכולנו"
>> "קרא לי בשמך" הוא הסרט הגאה החשוב של העשור
המסקנה הנחרצת שלנו היא: לפתוח את הקשר! גם לחובבי פסטיבלי אירופה המושבעים יש מה לחפש ולמצוא בקרנבלים האסייתיים שמחכים לכם בתאילנד. השנה החלטנו – למה לבחור? קבלו את הלו"ז שלנו ל-2018: אפריל – פאד תאי ב-Gcircuit. אוגוסט – ריזוטו ב-Circuit, דצמבר – נודלס מוקפץ ב-WHITE PARTY.