ההיסטוריון הבריטי פרופסור רוג'ר לוקייר ובן זוגו, פרסי סטיבנס, חיו יחד כזוג עוד מהתקופה בה הומוסקסואליות לא הייתה מוכרת בחוק. הם עברו זה לצד זה את המשברים האישיים, תמכו זה בזה בזמן שאיבדו כמה מחבריהם הקרובים במהלך משבר האיידס בשנות השמונים, חתמו על איחוד אזרחי ומאוחר יותר המירו אותו בנישואים. בסוף אוקטובר האחרון, רוג'ר הלך לעולמו בגיל 89, ושותפו לחיים מזה 51 שנים נותר לבדו.
השניים נפגשו בלונדון בשנת 1966, בארוחה אצל חבר משותף. באותה תקופה פרסי עבד כשחקן ורוג'ר היה מרצה באוניברסיטה, מקצועות סובלניים שעזרו להם לשמור על רשת חברים, להט"בים והטרוסקסואלים כאחד, שאפשרו להם לחיות את אורח החיים שבחרו. "זאת לא הייתה אהבה במבט ראשון, לפחות לא אצלי", משתף פרסי בראיון הזוגי האחרון שלהם שהתפרסם במגזין הגאה Attitude, "אבל רוג'ר ידע מהרגע הראשון שאני האיש שאיתו הוא יחיה את שארית חייו".
"בדיוק התאוששתי ממערכת יחסים אומללה, ולא רציתי להיכנס לאחת אחרת", מסביר פרסי, "למעשה, שקלתי לחזור לדרום אפריקה באותה תקופה". פרסי שנולד וגדל בדרום אפריקה, שקל לעזוב את לונדון אך מסע השכנוע של רוג'ר הוביל אותו לשקול מחדש את צעדיו. "רוג'ר היה בן הזוג המשמעותי הראשון בחיי", הוא מעיד, "ולמרות שעלו בעיות מדי פעם, אנחנו ביחד כבר 51 שנים מאושרות".
רוג'ר מספר בראיון על רגע משבר צורם במיוחד ביחסים: "למעשה פרסי עזב אותי, וזה שבר אותי. אבל למרבה המזל הוא נעלם רק לכמה שבועות, שבסופם החליט שהוא בכלל לא אוהב את הבחור האחר כפי שהוא אוהב אותי. הוא חזר, ומאותו רגע והלאה הכל היה מושלם".
בשנת 1967 הפרלמנט הבריטי ביטל את האיסור על יחסי מין הומוסקסואלים, אך הותיר את האיסור על יחסי מין מרובי משתתפים. פשיטות המשטרה על מקומות בילוי של הקהילה נמשכו באמתלה שונה, וכמה מחבריהם אף נכלאו על כך. איכשהו, השניים לא הרגישו מאוימים. "פרסי ואני היינו המומים לגלות שלשכנים שלנו זה מובן מאליו. הם בפירוש ידעו שאנחנו זוג, אבל לא דיברו על כך".
"כשהייתי נער, הומוסקסואליות הייתה טאבו", מוסיף רוג'ר, "מעולם לא דיברתי על זה עם ההורים, ואני לא חושב שהם ידעו איך לפתוח את הנושא. בלונדון, לפני שהכרתי את פרסי, הדבר הראשון שהייתי עושה כשנכנסתי למקום של הומואים הוא לבדוק איפה יציאת החירום, למקרה שהמשטרה תפשוט על המקום. היום זה נראה לי די מרגש – לברוח מהמשטרה ולעבור על החוק".
אצל פרסי המצב לא היה שונה, החוק בדרום אפריקה היה זהה לחוק האנגלי, והוא נאלץ לפקוח עיניים מחשש להתערבות משטרתית. "בחיים לא חשבתי שהטאבו הזה ייחשף לאור היום, ושדעת הקהל תשתנה", הוא מעיד.
"באותה תקופה אנשים שהכרנו מתו כמו זבובים"
את המכה הקשה ביותר הזוג לא קיבל מהשלטון, אלא דווקא ממגפת האיידס שהתפרצה בשנות השמונים, וגבתה את חייהם של רבים. הצמד נותרו בטוחים, משום שהיו מונוגמיים, אולם רבים מחבריהם נפלו קורבן. "באותה תקופה אנשים שהכרנו מתו כמו זבובים. התעוררת בבוקר והשאלה הראשונה ששאלת את עצמך היא: כמה חברים מתו ב-24 השעות האחרונות?", נזכר רוג'ר.
"אני חושב שזו ככל הנראה התקופה הכי נוראה בחיינו", הוא מדגיש, "לאט ובהדרגה, אנשים החלו להסביר פנים לקהילה הגאה, ואז הכיוון התהפך. לפני כן היינו די אופטימיים בנוגע להתקדמות שעשינו, אולם האיידס כאילו מימש את כל הדעות הקדומות והפחדים של אנשים מסביב".
פרסי ורוג'ר הצליחו לחמוק ממכות הגורל שניחתו על הקהילה: הם עבדו בעבודות שהיוו סביבה מקבלת, גרו בשכונה הנכונה בלונדון וזכו לשכנים אדישים עד חביבים, והמשיכו לאהוב זה את זה לאורך עשורים. "יש לנו הרבה מזל, לא נתקלנו בעימותים מצד החוק, מצד גזענים או הומופובים. אבל בוודאי שלונדון היא מקום נוח יותר להומואים מהפרובינציות, ובהחלט יותר נוח מהכפר, שם צו השעה הוא לשמור על כך בסודיות מוחלטת, עד היום", מסביר פרסי.
רוג'ר ופרסי תיארו את התדהמה שהכתה בהם, כשהותר "איחוד אזרחי" לזוגות מאותו המין בשנת 2005, סטטוס הדומה לסטטוס "ידועים בציבור" בישראל. השניים שמחו לקבל הכרה שהזוגיות שלהם היא בדיוק כפי של כל אחד אחר, ומרגע שנישואים גאים התאפשרו, הם המירו את האיחוד שלהם לנישואים לכל דבר.
>> "קרא לי בשמך" הוא הסרט הגאה החשוב של העשור
>> יניב ביטון: "המסע חזרה לארץ היה מבצע צבאי לכל דבר"
בסוף הראיון רוג'ר השחיל עצה משלו לקשר מאריך ימים: "למדתי בשלב די מוקדם שאם אתה רוצה שמערכת היחסים שלך תחזיק לאורך זמן, אסור לך להחזיק כל עלבון שנקרה בדרכך. שנינו היינו רעים זה לזה מדי פעם, וכל אותו זמן חשבתי לעצמי שזה לא שווה לאבד את מערכת היחסים הנהדרת הזו בשביל דברים שלא באמת נחשבים. הזוטות הן הזוטות, ומה שחשוב הוא מערכת היחסים. כל עוד היא שלמה ובריאה, שיילכו הפרטים הקטנים לעזאזל!".