הכותבת לאורה דורווארט פרסמה מאמר מרגש ועוצמתי למגזין הגאה NewNowNext של ערוץ Logo, בו היא מספרת על האונס שעברה בידי מי שאז הייתה החברה שלה, וכיצד היותה אישה שנאנסה בידי אישה הסיט את כל מי שהיה סביבה להתרכז בהרגלי המין שלה מאשר בהחלמתה. התרגום הבא מביא את הסיפור במלואו, והושמטו ממנו רק סטטיסטיקות והסברים על היות נשים וגברים ביסקסואלים בסיכון גבוה במיוחד לתקיפה מינית ואונס, בהשוואה לסיסג’נדרים בעלי נטיות הומוסקסואליות והטרוסקסואליות.
הגעתי לעבודה יום אחרי שנאנסתי. השיער שלי היה עדיין מבולגן, אבל איכשהו הצלחתי לצאת מהפיג’מה. אמרת לחברי לעבודה שאני חולה.
וככה זה הרגיש. הכל נהיה חולני – כבד ומתכתי. החללים שננטשו בי הפכו לבדידות, ריקבון וקלקול. העליתי בעיני רוחי את תחושת צמחי הבית לאחר שנגעת בהם באצבעות פולשניות. האוכל במזנון היה מתוק להחליא. כלום לא היה אמיתי, אפילו לא אני.
הרגשתי במאניה ותפסתי את אחד העובדים שיש לי בו אמון. הוא כבר התוודה בפני פעם או פעמיים. סיפרתי לו מה קרה בשטף מילים. הסברתי לו איך היא ריתקה אותי לספה, איך היא תלשה את הפיג’מה הוורודה המגוחכת שלי, ואיך היא הכאיבה לי שוב ושוב. איך צרחתי "לא!", וכאילו לא אמרתי דבר.
בהתחלה הוא היה שקט, אך לשם ההגינות הוא נראה מזועזע כנאות לסיפור. כשדיבר לבסוף נרתעתי מהשאלה שלו. “רגע. אז את לסבית?”.
למעשה, אני לא. החברה שלי – מי שלימים הייתה התוקפת שלי – התרברבה בזה שהיא גרמה לי להחליף צד, אך האמינה שאני עדיין "בקטע של בנים". היא צדקה, זה נכון, אבל היה קשה לשכנע אותה שאני ממש לא סטרייטית. הנטייה הביסקסואלית שלי כלל לא הייתה עמומה או מעורערת בעיניי, אבל אותה זה טלטל.
בכוך הלסבי המקומי, שם הייתי שותה בקבוק מים בין בירה לבירה רק כדי לעמוד בקצב שלה, היא שכנעה אותי שבהיתי בגבר זר. זכור לי שהבטתי בכובע שלו כדי לנסות לקרוא מה כתוב עליו, והיא פירשה את זה כפלירטוט. כשהיינו במכונית היא אמרה לי "אני יודעת מה חשבת לעצמך כשהסתכלת על הבחור הזה”. אמרתי לה שהיא טועה, ובתגובה היא לחצה על הגז. כשהגענו לדירתי, הוויכוח נהיה גופני.
השבר שאחרי תקיפה מינית הוא מעורפל, והרבה פחות ישר ממה שאנו נוטים לחשוב. עזבתי אותה ברגשת סייג שאין ברצוני להודות בה, זה לא מנע ממני את הסיוטים שהשאירו אותי ללא נשימה. גיששתי באפלה של הטראומה וניסיתי להיאחז במשהו, לעקוב אחרי תסריט שכבר למדתי; ספרי למישהו, לכי לטיפול, התקשר למחסה לנשים מוכות. מצאתי שכל זה לא תקף במקרה שלי, קורבן אונס בידי החברה שלה.
מוזר, התקיפה התרחשה בגלל שבת הזוג שלי ידעה שאני עדיין מחבבת גברים, ולמרות זאת לא יכולתי לקבל עזרה בגלל שאישה היא מי שתקפה אותי. המטפלת שמצאתי, ממש כמו החבר בעבודה, הייתה מעוניינת יותר במיניות שלי מאשר באלימות המינית עצמה. “אז לדעתך התחלת לצאת עם נשים בגלל חוויות עבר אלימות עם גברים?”, היא שאלה בעודה משרבטת בקדחתנות, “האם גברים התייחסו אליך רע כשהיית צעירה?”.
התקשרתי למקלט לנשים מוכות וענתה לי נציגה אמפתית אך עצבנית. “בכל הכנות”, היא אמרה לי, “אני לא יודעת מה לומר לך”. הן מציעות שירות לנשים שהותקפו בידי גברים. בעודי מספרת את הסיפור שלי, הבנתי שהם לא רואים בי מקור מהימן. בסופו של דבר הפסקתי לספר. אין טעם, חשבתי לעצמי, בסיפור שאף אחד לא מאמין לו.
כאישה ביסקסואלית שהייתה במערכת יחסים עם מישהי, חוויתי את הסטיגמה המוכרת המיוחסת לנזילות מינית. מה שג’ונסון וגרוב קוראות לו "הטרדה ביסקסואלית" יכול להגיע מכל הכיוונים באחת. בשביל הקהילה ההטרוסקסואלית השלטת הייתי בחורה ש"רק מתנסה" או מחפשת תשומת לב. בשביל לסביות מסוימות כמו בת הזוג שלי לשעבר, הייתי איום שעומד עליהם, אישה שאינה ראויה לאמון ושיכולה לבגוד בכל רגע. בינתיים, גברים סיסג’נדרים סברו שאני תגלית מינית, עם נטייה לחוסר יציבות נפשית וסטוצים היפר-סקסואלים שכל כולם, לטובתם הם.
גברים, נשים ואנשים על הקשת המגדרית נמחקים או לחלופין מיוצגים כ"אובדי עצות" בסטראוטיפים תקשורתיים ובדימוי התרבותי. לעיתים נדירות הייתי מבולבלת בנוגע לנטייה המינית שלי, אבל אחרי שנאנסתי, אכן הייתי אבודה. למי אני יכולה לברוח, ואיפה רשת הביטחון שלי?
בסופו של דבר מה שאנחנו מחפשות יותר מכל לאחר הטראומה הוא בית או מחסה, אפילו זמני: זרוע מושטת לחיבוק, חמלה ודאגה מהאחראים להחלמתנו, או החום שמציעה קהילה תומכת. לחלק מהאוכלוסיות תחת מטריית הלהט"ב, המקלט המטפורי קשה יותר להשגה. ואני עדיין מחפשת אותו.