>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
בהתחלה הייתי בטוח שאני הולך לפוצץ אתכם בקלישאות, אבל אז הבנתי שאין שום צורך - המציאות מספיק חזקה גם בלי מילים גבוהות. בכלל, מילים גבוהות מדי יכולות לגרום לאנשים להרגיש נמוכים.
אבל אם יש קלישאה אחת שעליה אני לא מוכן לוותר זה הכותרת האלמותית "סוף עידן התמימות". עידן שאנחנו מרשים לעצמינו להיות כל כך כריזמאטיים, מלאי בטחון ומרשימים - כל עוד זה מאחורי. המסך.
המסך – ידידו הטוב של האדם, מגן הכבוד מנוטרל הרגש.
האמת המכוערת מאחורי המסך היפה
לפני שבוע ישבנו כמה חברים באיזה בר, ד' לא הפסיק להחליף מבטים עם איזה לירד בשולחן ממול רק שבמקום ללכת לדבר איתו הוא פשוט חיפש אותו ב... ניחשתם נכון, בגריינדר.
בשנייה הראשונה רציתי לתת לו איזה לאטמה שתוציא אותו מהמסך ותעיף אותו הישר לשולחן שממול. "הבנאדם נמצא שני מטר ממך, מה אתה מחפש אותו בגריינדר ?! לך תדבר איתו", חשבתי. אבל שניה לפני שהמשפט הזה יצא לי מהפה הבנתי שאני לא יותר טוב ממנו.
הכל תודות לא', שהוא חבר טוב וסוג של פסיכולוג לעת הצורך, מהסוג המעצבן שמפוצץ לך את האמת המכוערת שלך בפנים גם אם היא הדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע.
אז נזכרתי באחד הסשנים שלנו, בהם הוכיח לי מעל לכל ספק שגם אני נאחז לא פעם במגן המסך היפה ונשמר מחיצי ה"לא" שכל כל מפחידים אותי, את כולנו.
אבל ממה אנחנו בעצם מפחדים? הרי ה"לא" הוא בסך הכל מקק, מקק קטן שחוץ ממכה קטנה באגו לא באמת יכול לעשות לנו כלום, אבל עדיין אנחנו נברח ממנו כאילו היה רוטווילר מאיים או נרסס אותו בחצי בקבוק קיי 300.
מאז זה לא עזב אותי. האם אנחנו באמת כל כך חלשים? האם אלוהי השריר, הסטייל והפוזה שאנחנו סוגדים לו הוא בסך הכל תחפושת גדולה שמחביאה תחתיה פחדנות מטופשת וביטחון עצמי "מייד אין צ'יינה" בשקל ועשרים? האם אנחנו עד כדי כך לא בטוחים בעצמינו שאנחנו לא מסוגלים להתחיל עם איזה בחור פוטנציאלי בבר? (זה כמובן מבלי להתייחס לסצנת המסיבות, ששם אין לנו שום בעיה לגשת למישהו ולהתחרמן איתו כאילו אין מחר - הכל בחסות קצת אלכוהול וכימיקלים שעושים אותנו מושלמים כל כך לכמה שעות.)
אני עוצר, מדליק סיגריה ולא ממש מבין למה בכלל אני כותב את כל זה. הרי אני לא הילד שצועק לכולם "זאב זאב" בדרך כלל. לא כי אני לא רוצה, אלא כי כולם עמוק עמוק יודעים שאותו "זאב" קיים והוא טורף אותנו בשקט בשקט בלי שנרגיש. טורף בתאווה את יחסי האנוש האחרונים שנותרו לנו, את הביטחון העצמי שלנו ואת האומץ לגשת.
אז זה רע או טוב?
ולמרות הכעס, עולים בי אותם הרהורים האם זה באמת כל כך נורא? אולי יש בזה משהו טוב? אולי המסך הזה סולל לנו את הדרך להכיר הרבה יותר אנשים? ליצור יותר אינטראקציות? להעיז קצת יותר בלי לחשוש מסירוב. מצד שני, אולי הוא גורם לנו להישפט רק ע"י קריטריון של מראה חיצוני ומשפט פתיחה מטופש?
אם נסתכל על האמת בלבן של העיניים, אז תרשו לי לצטט שיחה אחת עם א': "היכרויות אינטרנט פורחות כי הן מאפשרות לעשרות הומואים חסרי ביטחון להישאר חסרי ביטחון ולא להתמודד עם המציאות. זה לא פתרון - זו בריחה".
והעובדות מדברות בעד עצמן. הומו חסר ביטחון ממוצע מדבר עם שלושים אנשים בשבוע באינטרנט אבל בפועל נפגש אולי עם אחד וזה גם לזוגיות חד לילית. מה שמוכיח בעצם שהבריחה הזאת לא באמת עובדת והיא יותר בכיוון של "להיות בלי ולהרגיש עם" - רק חבל שהחיים הם קצת יותר מסלוגן של תחבושות היגיינה זולות.
אז שניה לפני שאני לוחץ על ה"שמור" אני עושה הסכם עם עצמי: החלטה להיות קצת כמו פעם ולא לשים את כל הביצים שלי בסל הווירטואלי, לחזור להיות בנאדם ולא רק תמונת פרופיל ולתת לעצמי להינשך מדי פעם מזאבי ה"לא" ולעזאזל האגו. רק כך אולי אצליח להחזיר לעצמי קצת מהתמימות שתל אביב אוהבת כל כך למחוק. אחרי הכל, בכולנו מסתתר ילד קטן שסיפרו לו פעם על אהבה גדולה עם צייד חתיך, עם הפי אנד מתקתק - "עד עצם היום הזה".