>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אמא,
אני זוכרת את היום שסיפרתי לך ועדיין עולות בי אותן התחושות. אותם כאבי הבטן, אותן הבחילות, אותה ההתרגשות הבלתי מוסברת, שאת תהיי אשת הסוד הראשונה שלי. את יודעת, היחסים בינינו אף פעם לא היו מהממים, אבל תמיד שמרנו על "יחסי אמא ובת", כדי שנוכל לסמוך אחת על השנייה ולספר דברים.
הרגשתי שאני משקרת לך, הרגשתי שאני חיה בשקר. וכל יום פחדתי שזה היום שהכל יתפוצץ, שאת תגלי שבן הזוג שלי הוא בחור טרנסג'נדר ותחליטי שאת לא רוצה שיהיו ליחסים האלה עתיד.
קראתי לך לחדר. היה לי קר, רעדתי. התחלתי לבכות מבלי שפתחתי אפילו את פי. ואת שאלת בדאגה: "מה קרה?".
לא פעם ניסיתי לדבר איתך על הנושא הזה, על בחורים שהיו בעברם בחורות, ואיך תגיבי אם אחליט לצאת עם בחור שנולד נקבה. אמרת לי: "את רוצה לצאת עם בחור כזה? תצאי. אבל את לא תגורי בבית שלי יותר".
"את לסבית? את לא רוצה גבר אמיתי?"
נזכרתי באותן המילים שאמרת לי ולבי פעם בקצב של 200. התחלתי לדבר... הוא ישב על הכיסא של המחשב בחדר, מסתכל עלייך, מנסה לתת לך להבין מה אני הולכת לספר לך. ואת עדיין לא מבינה. מסתכלת עליו בחזרה, מסתכלת עליי, חושבת שאני הולכת לבשר לך כאילו מישהו מת. למרות שידעתי שאת בתוך תוכך, תתאבלי, כאילו מת לך בן.
"תדברי כבר, לינוי! מה קרה? ספרי לי".
"את זוכרת אמא... זוכרת שאמרת לי שאם אצא עם בחור טרנסג'נדר, את תעיפי אותי מהבית? אל תעשי את זה... אבל אופק הוא בחור טרנסג'נדר".
עמדת להתעלף, ראיתי את זה על הפנים שלך. אני מולך, בוכה, מספרת לך את האמת. לא האמנת לי בהתחלה, עד שהראיתי לך תמונה של החזה שלו, שרק לפני כמעט שנה עבר ניתוח עליון.
הצפת אותי בשאלות: "את לסבית?", "את לא רוצה גבר אמיתי?", "את לא רוצה להתחתן בצורה נורמלית?", "לא יהיו לכם ילדים ביחד, את צריכה להבין את זה". עד שלא "הודיתי" שאני לסבית, את לא נרגעת. אבל למען האמת אמא, אני סטרייטית, ומה שיש או אין לחבר שלי בין הרגליים, זאת בעיה אך ורק שלי.
מבט של אמא מאוכזבת
הימים האחרונים קשים, את מסתכלת עליי במבט מאוכזב, כאילו ציפית ממני ליותר. מבטיחה לא לספר לאבא או לאף אחד אחר, כי "זה בושה שאנשים יידעו את זה". אמרת שלא באמת תעיפי אותי מהבית, ואני אפילו יותר משמחה שאת נותנת לו להיות פה. לפחות אליו את מתייחסת כרגיל, לא כאל שונה.
אבל בתוך תוכך, את אומרת לעצמך "הבת שלי לסבית. יש לי שתי לסביות בבית. אבל אני מקווה שיום אחד 'השיגעון' הזה יעבור לה".
את מדברת אליו בלשון זכר, ואפילו לא פעם אחת התבלבלת. את מכינה לו את האוכל שהוא אוהב, את מדברת איתו, מראה לו דברים, מספרת לו מה היה לך בעבודה, מתנהגת כרגיל, כאילו כלום לא קרה.
אבל כשזה מגיע אליי, את שואלת אותי בכל יום: "את לסבית?", אפילו אם זה לא במילים, אלא רק במבט שלך. מבט של אמא מאוכזבת.
הוא גבר אמיתי, אז מה אם הוא לא זכר מלידה?
תמיד השווית אותי לילדים של החברות שלך, תמיד ידעת שלינוי לא כמו כולם. לפעמים אני מרגישה שאם אלוהים היה נותן לך את האופציה לבחור ביני לבין ילד "רגיל", היית בוחרת בו, בילד "הרגיל".
את אומרת שצריך להסתיר את "הסטייה" שלי מהשכנים, מהחברים, מהמשפחה. את מתביישת בי. אבל אני יודעת שזה טבעי וגם זה יעבור. אני לא יכולה להסביר לך שאני סטרייטית, כי תמיד תשאלי אותי איך, מה ולמה.
אמרת לי להיפרד ממנו. לעשות את זה למענך, אבל בעיקר למען עצמי. למצוא לי "גבר אמיתי" ולשכוח ממנו, כאילו הוא לא היה קיים.
הסברתי לך שאני אוהבת אותו, שהוא גבר אמיתי. אז מה אם הוא לא זכר מלידה? את יודעת אמא, יש המון זכרים מלידה, אבל מי אמר לך שהם "גברים אמיתיים"? אני לא מתביישת בו, שלא יהיה לך צל של ספק.
בבית של אופק אף פעם לא נתנו לי להרגיש שונה
הלכתי איתו למצעד הגאווה, וצעדתי שם, אפילו שאני לא ממש חלק מקהילת הלהט"ב. אני נוסעת לבית שלו, ישנה שם, מדברת עם ההורים שלו והאחיות שלו, ואני אפילו אוהבת אותם.
הם אף פעם לא נתנו לי להרגיש שונה, וחוץ מאיזו דודה, אף אחד לא שאל על נטיותיי המיניות. הם מקבלים אותי כאילו הייתי חלק מהם, כאילו העבר של אופק בכלל לא חשוב והוא תמיד היה גבר.
תקופת הזמן הארוכה הזאת, לימדה אותי דבר או שניים, אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי, זה להיות גאה באהבה שלך, אפילו אם אני אצטרך להתמודד עם אמא שבהתחלה לא תקבל, עם משפחה שתראה בי עוף מוזר ועם המבטים של השכנים, שאת כל כך מחשבנת להם.
אוהבת אותך ותמיד אהיה שם לצדך
מילים אחרונות, אמא. את זאת שהביאה אותי לעולם, זאת שסחבה אותי במשך תשעה חודשים בבטן שלה וזאת שסבלה 13 שעות עם צירים בחדר הלידה.
זאת שטיפלה בי, אוהבת אותי ונותנת לי הכל מהכל, דואגת שאף פעם לא יחסר לי דבר, שתמיד יהיה לי הכל ושאני אהיה אדם מאושר.
חסר לי רק דבר אחד לאושר ממשי: הקבלה שלך וההבנה שלך. ועל זה נעבוד שלושתנו ביחד.
אני אוהבת אותך ותמיד אהיה שם לצדך. לינוי.