>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
אבל הדבר בהחלט מנענע מחדש את אמות הסיפים. כמי שמקדיש את חייו כדי להביא לכך שכמה שפחות בני נוער יסבלו כפי שהוא סבל, כותב שורות אלו נחשף ללא מעט סיפורים על הומופוביה, הכוללים הטרדה, אלימות ופחד.
"אנחנו קורבנות טרור", פתחתי פעם הרצאה שנתתי בפני חניכי המכינה הקדם-צבאי של החברה להגנת הטבע במעגן מיכאל. "ולא, אני לא מדבר על פיגוע הירי בברנוער, שללא ספק היה אירוע טרור נוראי. אני מתכוון לטרור במובן הכי בסיסי שלו: אימה. הטרור שכל הומו עובר מהילדות שלו ועד לרגע שבו הוא שלם עם עצמו ומרגיש מספיק בטוח להיות מי שהוא".
>> נער בן 14: "אלוהים, למה בראת אותי הומו?"
"הייתם פעם הומו בן 13? אז מי אתם שתחליטו שאני מבולבל?"
במפגש שיזמתי באשדוד בין קהילת הלהט"ב המקומית לבין נשיא איגי, גל אוחובסקי, אמר אוחובסקי משפט שמלווה עד היום את הדוגמה המוחשית ביותר לטרור עליו אני מדבר. ילד שמוטרד על רקע היותו אתיופי, רוסי, אשכנזי, מרוקאי, שמן או חנון, יכול באופן יחסי להביע את המצוקה שלו בפני ההורים. באופן יחסי, הוא יכול לקבל את החיבוק החם באותו קן חמים.
אבל עבור הנער ההומו, אותו קן חמים הוא מקום אפל וקודר, המקום המפחיד ביותר. תחושת הבדידות, התחושה שנולדת פגום, התחושה שאתה לא יכול להרשות לעצמך להיות אמיתי.
ואם נער כבר יוצא מהארון, הוא נתון לסכנה של סיוט מבית. כזה הוא הסיפור של ל', אותו הכרתי לפני כשלושה חודשים. ל' הוּצא מהארון בעל כורחו בגיל 13. מאותו הרגע הוא עבר השפלה, הטרדה מינית והתעללות רגשית. המורים שלו הגיבו לאלימות אותה הוא חווה בעצה מקוממות: "אולי תנסה להתנהג פחות מוחצן, יותר גברי?". כאילו "מוחצן" הוא פשע.
והדבר הגרוע ביותר שעבר על ל', כמו גם על נערים רבים אחרים, הוא ההתעקשות של המבוגרים שהוא "מבולבל" או "לא יכול לדעת בגיל הזה".
"הכי מרגיז אותי שאומרים לי: 'אתה רק מבולבל, בגיל 13 אתה לא יכול לדעת שאתה הומו'", אמר ל'. "מי אתם שתחליטו בשבילי אם אני מבולבל?! מאיפה אתם יודעים מה אפשר לדעת או לא לדעת בגיל 13? אתם הייתם פעם הומו בן 13? לא, אתם לא! אני הייתי, ולכן אני יודע איך זה. למה, אתם לא ידעתם בגיל 13 שאתם לא הומואים? זה מחרפן אותי".
>> זכרונות מהארון: "אני לא הומו, אני נורמלי, אני רגיל!"
"קיבלתי מאבא שלי את הסטירה של הלייף"
מלבד אחד, כל מי שהתראיין לכתבה זאת – עשה זאת בעילום שם. וזה לא שהוא לא היה רוצה להתראיין בשמו, אבל הלחץ של המשפחה עושה את שלו. "אני מחוץ לארון ומאוד פעיל באיגי ובקהילה, אבל ההורים שלי הטילו וטו על חשיפה תקשורתית", מספר י', בן 15 מהשפלה הדרומית.
י' מספר כי היציאה עצמה מהארון הייתה לו קלה – אבל מאותו הרגע החלה תקופה קשה. "זה היה בכיתה ו'", הוא מספר. "היינו באוטובוס בטיול השנתי. והתחלנו לשחק משחק כזה שכל אחד עונה תורו על שאלה של מישהו אחר. 'איזו קבוצת כדורגל אתה הכי אוהב?', 'מי הזמר הכי אהוב עליך?' וכאלה.
"ואז, כשהגיע התור שלי, שאלו אותי: 'למי היית רוצה להציע חברות?'. אז לא יודע, אזרתי אומץ, ואמרתי שם של ילד אחד שממש הייתי דלוק עליו. ואז כולם ככה: 'מה, אתה הומו?'. אז עניתי בטבעיות: 'נראה לי'".
מאותו הרגע החלו שלוש שנים של סבל עבור י'. "כשהגעתי הביתה ההורים שלי כבר ידעו", הוא מספר. "כולם בטיול ריכלו עלי, וזה לא הזיז לי. אבל כשאני נכנס הביתה, קיבלתי מאבא שלי את הסטירה של הלייף. הוא החטיף לי מלא מכות. רק כשאיימתי עליו שאני הולך למשטרה הוא הפסיק".
מאז ההורים של י' כבר הצטערו וכיפרו על מה שעשו. אבל ללא ספק, אירועים כאלה משאירים צלקות בלבם של ילדים ונערים, שכל אשמתם הוא שהם נולדו הומואים.
>> הונאה הומופובית פושעת: קורבנות "טיפולי ההמרה" מספרים על הסיוט
"יש לך שעה לארוז את הדברים שלך ולעוף מהבית הזה"
פ', היום בת 20 מאזור הצפון, נזרקה מביתה בגיל 15, לאחר שיצאה מהארון בפני הוריה. במשך תקופה גרה בבית דרור – בית זמני לנוער להט"בי, ולאחר מכן בפנימיה. "אנחנו עד היום לא מדברים. ולמה? מה עשיתי?".
ההורים של פ' ממש לא שייכים למשפחה שמרנית או דתית. משפחה חילונית, אשכנזית, המתיימרת להיות ליברלית. או כמו שאני נוהג לכנות זאת: ליברלית – לילד של השכן.
"זה היה מוזר. לא בכיתי. הייתי בהלם, כאילו משהו נחנק לי בגרון. במשך כמה דקות לא יכולתי לדבר. ארזתי את הדברים שלי בשקט, בלי לריב. לא האמנתי. ואז יצאתי מהבית, לא ידעתי לאן ללכת. נסעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, ורק באוטובוס יצאתי מההלם וככה התחלתי לבכות בטירוף. בסוף התקשרתי לידידה שלי וישנתי אצלה. וזהו, מאז לא ראיתי אותם".
>> אסתי זקהיים: "גם אני נזרקתי מהבית, אז אני מזדהה עם נוער גאה"
יציאה אוחצ'ית? רד ל-20 שכיבות שמיכה!
יש סיפורים פחות קשים, אבל עדיין מקוממים. מ', בן 14, מתגורר באזור הדרום, ומהיום שהוא זוכר את עצמו, הוא היה שלם עם עצמו כהומו, נשי ומחוץ לארון. הוא אוהב לשים לק, להתאפר מדי פעם, לחקות זמרות בטלוויזיה ולעתים גם ללכת עם תיקים או עם חולצות "של בנות".
"אני לא חושב שאני טרנסג'נדר", הוא אומר. "אני מרגיש בן. אבל אני יכול להזדהות עם מה שעובר עליהם, בגלל שכל הזמן כועסים עלי כשאני שם לק או מתאפר או לובש בגדים 'של בנות'. כל פעם שהייתי מביא יציאה אוחצ'ית, אבא שלי היה צועק עלי: 'רד ל-20', כשהוא מתכוון לשכיבות שמיכה. הוא גם כל הזמן איים עלי שאם אני לא 'אפסיק עם השטויות של להיות הומו', הוא ישלח אותי לפנימיה צבאית".
כאשר מ' יצר איתי קשר בפייסבוק, הוא הבין שלא ניתן לשלוח אותו לפנימיה צבאית בניגוד לרצונו. "גם הבהרתי שאני לא יורד יותר לשכיבות שמיכה", הוא אומר. "בזכות השיחות איתך, למדתי להבהיר להורים שלי שאני מכבד אותם, אבל אני לא מוכן שיכו אותי, לא מוכן שיענישו אותי בגלל שאני הומו ולא מוכן שיעשו לי טרור.
"היום אמא שלי מקבלת אותי, למרות שמדי פעם היא יורדת עלי. עם אבא שלי אני בכלל לא מדבר ולא רוצה לדבר".
מורה בישראל: "התחת לא נועד לקיום יחסי מין"
מהרגע ש-ב', בן 15, סיפר להורים ולמורים שהוא ביסקסואל, הוא לא הפסיק לחוות הטרדות, אלימות והטחת עלבונות. "הכי מרגיז אותי שאנשים משתמשים במילה 'הומו' בתור קללה", הוא אומר. "מכאן מתחילות כל הבעיות. כל פעם שקוראים לי בבית הספר: 'יא הומו', אני אומר: 'תודה'. אבל זה מציק, זה פוגע. אתה לא יכול שלא לקחת ללב".
גם מחנכת הכיתה של ב' מגלה עוינות לנושא הביסקסואליות של ב'. "היא כמובן טוענת שאין לה שום דבר נגד הומואים או בי, אבל היא ממש לא אוהבת שאני מעלה את הנושא", מספר ב'.
אחד המקרים המקוממים יותר שעבר היה כאשר המחנכת העבירה שיעורים בחינוך מיני בנושא האיידס. "היא אמרה שהרבה הומואים חולים באיידס בגלל שבפי הטבעת יש את כלי הדם, ואז אמרה: 'התחת לא נועד לקיום יחסי מין'. זה ממש הרגיז אותי. אחר כך גם מורה אחר ניסה להסביר לי שאין לי ממה להתרגז ושזה נכון".
לאחר שיחה איתי, ציידתי את ב' במידע מדויק יותר. "מגע של נוזל הזרע עם כלי הדם לכשעצמו מסוכן", אמרתי לו. "אבל ההדבקה השכיחה ביותר היא כניסה של נוזל הזרע אל הגוף, שכן הנגיף מועבר דרך נוזל הזרע. לכן, שימוש בקונדום מגן עליך מפני הנגיף. תגיד את זה למורה שלך. ותסביר לה שהסיבה שהומואים רבים נדבקים במחלה היא בעיקר לאור העובדה שרבים לא מעריכים את החיים שלהם, בגלל נידוי חברתי".
זה כמובן הסבר על רגל אחת. אבל כאשר ב' הלך אל המורה שלו, היא פשוט אמרה לו: "מה הקשר לנוזל הזרע? לא יעזור כמה תתעקש – התחת לא נועד לקיום יחסי מין".
>> חייל הומו נשא איידס נאבק בסטיגמות: "מדובר בבורות ובפחד"
"אם הבן שלי יספר לי שהוא הומו, אחבק אותו – העיקר שיהיה מאושר"
דוגמאות רבות ניתן להביא אודות הטרור שעוברים בני נוער להט"בים. עם זאת, לא הכל שחור. יותר ויותר הורים, מורים ואפילו בני נוער מגלים יותר פתיחות ומודעות לנושא הלהט"בי.
ואז, להפתעתי הרבה, הוציא ברנע מיד קלסר עבה, ואמר: "כן, בהחלט". הוא סיפר שאל בית הספר באים באופן קבוע מרצים של חוש"ן – ארגון ההרצאות וההסברה של קהילת הלהט"ב. "הייתה גם פעם תקרית שבה נטפלו לתלמיד, כי אמרו עליו שהוא הומו", סיפר לי ברנע. "אני לא יודע אם הוא באמת הומו, אבל התייחסנו לזה בחומרה. העברנו שבוע של סדנאות והסברה, במטרה להשריש בפני התלמידים את המסר: הומו זאת לא קללה".
גם הורים מגלים יותר ויותר הבנה. "אם הבן שלי יספר לי שהוא הומו, אני אחבק אותו, אנשק אותו ואגיד לו שאני אוהבת אותו והכי חשוב לי שיהיה מאושר", מספרת לי אמא לשלושה ילדים, בן 11, בן שמונה ובת שש. למרבה הצער, גם היא מתראיינת בעילום שם, "כי הסבא הומופוב". "לא הייתי מעדיפה שייוולד משהו אחר. חס וחלילה, זה הבן שלי, ואני רוצה אותו כמו שהוא. הייתי שמה את כל הכסף שלי והבית שלי בשביל שהילדים שלי יהיו מאושרים".
אזעקת שווא: למרות החששות – יעקב לא הוטרד
כדי לסיים את הכתבה באופטימיות, אפשר להביא כדוגמה חיובית את סיפור היציאה מהארון של יעקב גיליוב, בן 18 מאשדוד.
"בוקר אחד לא קמתי לבית הספר", הוא מספר. "ואז חברים קרובים ופחות קרובים התקשרו אלי ושלחו לי הודעות שראו תמונה שלי בפייסבוק ושכולם מסתכלים עליה ומדברים עלי. כשביררתי, הבנתי שזאת תמונה שלי מתנשק עם חבר שלי לשעבר. אמרו לי שמסוכן לי לבוא למחרת לבית הספר ושכדאי לי לדבר עם המחנכת. הם גם הבהירו לי שהם איתי בכל מצב.
"ואז יום אחרי זה באתי, והתלמידים התסכלו עליי ולא אמרו לי מילה. אפילו לא מישהו אחד. וזהו, מאז אני הכי מחוץ לארון והכל ממש סבבה. הפייסבוק שלי מלא בתמונות שלי ממצעדי הגאווה בתל אביב ובירושלים, יש תמונות שלי מתנשק עם חבר שלי לשעבר וכתוב בבירור: 'מתעניין ב: גברים'. אני מאחל לכל אחד שיהיה לו סבבה כמו לי".