תופסת או מחבואים: למה קשה לנו להתחיל עם מישהו במציאות?

מחבואים או תופסת? זו השאלה היחידה שהעסיקה אותי עד כיתה ח׳ בערך. עד אז הייתי ילד רחוב, חוזר הביתה מבית הספר, מקשקש משהו שקשור לשיעורי בית ויורד למטה לשחק עם החברים בשכונה, עד שאמא של מישהו היתה קוראת לו למעלה, או עד שלשכן הרגזן של השכונה היה נמאס והוא היה שופך מים על כולנו.

תופסת היה משחק מבאס, במיוחד אם הייתי זה שצריך לתפוס - להיות לבד מול כולם ולרוץ אחריהם, עד שמישהו ייתפס. מחבואים היה כיף יותר: הייתה לי חצי דקה למצוא את המקום הכי מבריק להתחבא בו. כילד זה תמיד ריגש אותי להיעלם, ככה שאף אחד לא יכול למצוא. היה לזה טעם של גיבור על, ש״העומד״ לא ימצא אותי ובשלב מסוים אוכל להציל את כולם.

אבל מאז עברו יותר מדי שנים והכל השתנה. בחולות של השכונה כבר מזמן יש בניינים, אני כבר לא בקשר עם אף אחד מהחברים שהיו לי שם, את משחקי הרחוב החליפו משחקים אחרים. רק דבר אחד נשאר אותו הדבר - אני עדיין שואל את עצמי - "תופסת או מחבואים?".

מכירים את זה שאתם באמצע אימון, בתור לסופר או על אוטובוס בדרך לאנשהו, ואז ברגע מסוים נכנס לכם לחיים שלכם מישהו שגורם לכם לאבד פעימה? אז כזה. השבוע.

חיפשתי לוח, נכנסתי לחנות בסנטר והמתנתי למוכר שיתפנה מטיפול בבחור הכי הורס שפגשתי מעודי, ואני ממש - אבל ממש - לא מגזים, נשבע. חיכיתי בסבלנות שיסיים, עדיין מתרגש מהנוף המפתיע שנגלה לעיניי. כששמעתי שהוא קונה חומרים לסדנת עבודה עם ילדים, איבדתי את הפעימה השניה. "מחבואים או תופסת?". לאגו שלי יש תשובה מוכנה - ״מחבואים!״. ויש לו גם הסבר מפורט - "מדובר בחתיך הורס, יקירי, ואתה, איך נאמר, לא ממש באותה הליגה". גם לשיוך המעמדי שכרגע זכיתי בו יש לאגו שלי הסבר מעמיק (הוא לא מפספס שום דבר ברשימה, הבן זונה): שערות לבנות, אחוזי שומן. הוא זוכר הכל ומזכיר לי, גם אם בטעות שכחתי איזשהו פגם. לא פייר, כבר אמרתי?

"במקרה שלך, כדאי שתתחבא מאחורי גריינדר או אטרף. חפש את הניק שלו שם ושלח לו הודעה", הוא ממשיך. "ככה או שהוא לא יענה לך, ואם כן לפחות לא תצטרך להתמודד עם הפרצוף המרחם שבדרך כלל מגיע עם ״מצטער, לא מתאים/ אני תפוס״, או כל תשובה אחרת שמנפצת את התקוות שבנית לך בחמש דקות האחרונות., מבין?". איך אפשר שלא. ״אז שמע לי, שמור עליך ושחק איתו מחבואים״.

כשהבן זונה צודק, הוא צודק. אבל כשהמקרה הפוך אני מתבאס לקבל הודעות כאלה - ״היי, ראיתי אותך ב...״. באותו הרגע אני לא מבין למה הודעה, למה לא לגשת כשאתה רואה אותי ולהגיד שלום? למה מחבואים? מה עם לשחק תופסת? אני כאן לידך, יותר קל, לא? אז זהו שלא. לא כל עוד הבן זונה טוחן לי במוח שפדיחות לעמוד מול מישהו ולהציע לו להיפגש לשתות משהו ביחד. עדיף מחבואים. נמצא אותו איפשהו, באיזו אפליקציה. נשלח הודעה.

ה"בעיה" היא שהתחייבתי לי ולכם לצאת לאור, לצאת החוצה עם מה שיש. וזה אומר שגם אם זה יותר קל, אין יותר מחבואים בחיים שלי. אין יותר להסתתר במקומות חשוכים שאף אחד לא רואה. איך בכל זאת מרימים טלפון כשהאגו שלי מזכיר לי את כל המקומות "החשוכים" שבי?

"מה אתה חושב שהוא ירגיש אם תדבר איתו פנים מול פנים או שתתקשר אליו?", שאלה אותי המכשפה* שלי. "זה ירים לו את האגו, הוא ירגיש טוב עם עצמו", עניתי. "אז לך תרים לו את האגו", היא צוותה עליי. "גאוני!", חשבתי לעצמי. במקום להתעסק בי, אני אתעסק בו. אם ארים טלפון או אפנה אליו, זה בטוח ירים לו את האגו, ואני בשמחה עושה משהו שגורם למישהו אחר להרגיש טוב עם עצמו.

באותו הרגע, כאילו לחשו לי את מילות הקסם, התקשרתי לבחור שכבר הספיק לעזוב את החנות, לא לפני שביקשתי כרטיס ביקור. ״היי, אני הבחור ממקודם, התקשרתי לשאול אם אתה יוצא עם מישהו ולהציע לך לשתות איתי קפה״.

עכשיו, אם הייתי התסריטאי, הייתי מצ׳פר אותי על המאמץ הכביר ומפרגן לי דייט עם החתיך. מגיע לי, לא?

אבל התסריטאי של החיים שלי חשב שצריך לסבך את העלילה. ״מחמיא לי, אבל אני בזוגיות״, הוא ענה. ״בטח, אלא מה..״, חשבתי לעצמי. מבואס תחת מהעובדה שראיתי את הנוף אבל כנראה שלא אזכה לגעת בו, חשבתי שלפחות גרמתי לו להרגיש טוב עם עצמו, אז בכל זאת הרווחתי משהו, לא?

אני מאמין שכן. הרי לכל אחד מאיתנו כיף לשמוע שאנחנו סקסיים בעיניו, גם אם כרגע זה לא מתאים. האם אעשה את זה שוב? נראה לי שכן. כי האפשרות לגרום למישהו להרגיש טוב עם עצמו תמיד מוציאה אותי מהמחבוא ומזמינה אותי לשחק. ואם אני משחק, אז או שאזכה לראות את האגו שלו מתרומם, או שהמתרומם יצא איתי לדייט. אחלה עסקה.

*יש לי מכשפה שמלמדת אותי קסמים

חזי מנע הוא מאמן להשגיות אישית ועסקית וממייסדי פורום "שיוויון זה לכולנו"

עוד ב-mako גאווה:

• צפו: סבא לנכד הומו מקעקע את סמל השוויון הגאה
• הומואים, כמה אתם גאים להיות שונים?