הכותב ג’רמי הליגר בן ה-50 ערך וכתב בכמה מגזינים בניו יורק. לאחר מכן החל את דרכו העצמאית בתור בלוגר שתר בעולם. הליגר התמקם בבואנוס איירס, בנגקוק, סידני ועוד, והעביר חודש בכל פעם בערים השונות בעולם, ביניהן חודש בתל אביב. ואיך אפשר לספר על ערים בלי לספר על חיי הדייטינג וחיי המין שלהן? הליגר אסף כמה מיתוסים על דור ה-Y, שבתור גבר מדור ה-X, היה לו הכבוד וההפתעה לעיתים להפריך.

הם לא אובססיביים על גיל כמונו

הבחורים היותר צעירים איתם אני יוצא, אף פעם לא קוראים לי דדי. הם כלל לא מזכירים את פערי הגיל, כפי שאני ובני גילי עושים. אם הגיל זה בכלל בעיה, זו בדרך כלל הבעיה שלי.

הם לא בורים בהיסטוריה להט"בית

יכול להיות שלדור הצעיר יש חיים קלים יותר משהיו לנו, אבל הם לא חסרי מושג בנוגע לתקופה ולחיי הזקנים, וכמובן שיש להם את הצרות שלהם. חלקם מודעים לחשיבות של סטונוול, לקשיים שהלהט"בים שבאו לפניהם חוו, וכיצד הדרך שלפניהם רוצפה משום ששלנו לא. אם חגיגות הגאווה באמת חסרות רצינות, הרי שזה בגלל שהן היו ככה זמו רב לפני שהמילניאלז נולדו.

הם בקיאים בתרבות הפופ של זמנים קודמים

הומואים בני עשרים ומשהו מעריצים דיוות פופ משלהם (בריטני, ביונסה וגאגא), אך למעט השילוש הקדוש, יש עמוד תווך אחד שחוזר על עצמו בספריות הספוטיפיי שלהם: דייויד בואי בשיא שנות ה-70. מפיק בן 24 ממלבורן קרא לפרויקט המוזיקלי הנוכחי שלו Moss Garden, על שם שיר מהאלבום Heroes של בואי מ-1977.

הם חכמים יותר מאתנו הוויז'ות

ואני לא אומר את זה רק בגלל שהם ממש טובים בלעזור לי לצמד את אזניות הבלוטות’ עם מכשירים אחרים. התבגרות בחברה גלובלית מתבטאת ביכולת לעשות יותר ניימדרופינג למנהיגים בעולם ממה שאנחנו יכולנו לעשות בגילם, וקרוב לוודאי שהם יכולים לאתר את אוזבקיסטן על המפה, בעוד שחלקנו עדיין נאבקים למצוא את ויסקונסין.

הם מחזיקים בזכות עצמם בשיחות מחוץ לרשת

שיחות טלפון ארוכות הן אולי נחלת העבר, אך חלק מהדיונים המרתקים שהתמזל מזלי לקחת בהם חלק בשנים האחרונות קרו כשישבתי בשולחן מול בן דור Y גאה, או מתחת לשמיכה. בדייט שעשיתי לאחרונה עם אוסטרלי בן 23 כיסינו נושאים כמו הומופוביה, התחממות גלובלית והגאונות של לאנה דל ריי, קרוסבי, סטילז, נאש ויאנג. בילינו ביחד מ-14:00 ועד 23:00, והטלפון לא הסיח את דעתו אפילו פעם אחת.

הם ממש לא אובססיביים לגבי תגיות כמו שאנחנו חושבים

זה כל כך אופנתי עכשיו להיות כל דבר שאיננו פשוט הומו או לסבית, זכר או נקבה. ולא משנה כמה מילניאלז יגדשו את הקרונות ברכבת הא-בינארית, מילת הב’ עדיין רלוונטית כמו תמיד לבני העשרים ומשהו. דראג קווין בת 22 שיצאתי איתה בפראג הזדהתה כקוויר, אבל גם הומו וזכר התאימו לו, על אף הנטייה שלו לשבירה מגדרית מסביב לשעון. שפע של ילידי שנות ה-90 גאה ובינארי בדיוק כמונו המבוגרים יותר, שהיינו כך עוד לפני שהמילה בינאריות הייתה מילה להט"בית.

הם רומנטיים בדיוק כמו כל השאר

במובן מסוים, הסדרה "בנות" שרפה את בני העשרים ומשהו בטלוויזיה. מאז הסדרה של לנה דאנהם שהכריזה על ברוקלין כמרכז המילניאלי המגניב, והוסיפה לו פסקול תואם (נוסטלגיה של הניינטיז באריזה של שנות העשרה), הם הוצגו על המסך כמנותקים בהרבה ממה שאנחנו היינו אי פעם. חלקם באמת כאלה, אך באופן אירוני גישת ה"טו קול פור סקול" הזאת מתרחשת יותר בטלוויזיה מאשר בחיים האמיתיים של בני העשרים ומשהו, תודה לאל. בני דור ה-Y הגאים שאני יוצא איתם מלאי תשוקה. הם מתכרבלים, בוכים, וכשנחה עליהם הרוח הם אפילו אומרים "אני אוהב אותך".

והם גם יוצאים לדייטים

אם הם לא היו יוצאים, אז עם מי הייתי נפגש לקפה או לדרינק? נכון, בני דור ה-Y לא שותים יין וסועדים לאור נרות כפי שאנו עשינו בעבר, ובכל זאת, גם אנחנו כבר לא. בעת הזו של גריינדר, בני ארבעים ומשהו ומעלה נמצאים באותה הסבירות להעדיף "לעכשיו" במקום דייט.

רבים מהם יודעים בדיוק מה הם עושים במיטה

אחד מהדברים היותר טובים בלצאת מהארון מגיל צעיר הוא שיש יותר זמן להיכנס לקצב, לעומת אנשים כמונו שיצאו בגיל מאוחר יותר מהארון. כשיורדים הבגדים (ולעיתים גם כשהם נשארים), הם לא הברווזונים חסרי הניסיון שלרוב עושים מהם.

הם מחפשים יותר מאשר סתם סקס ברשת

יש שמזלזלים ב"גריינדר", "סקראף" ודומיהן ואומרים שהן רק בשביל סקס, ובכל זאת יצאתי עם כמה בחורים מדור ה-Y שבחיים לא היה להם חבר שהם לא הכירו אונליין. זוהי מכה לסטיגמה שלעולם לא תמצא מישהו לאהוב בין המלבנים או בהסטה שמאל או ימין. זה נמאס, לפחות כמו האנשים שמתעקשים להנציח את הסטיגמה הזו.