בניגוד לארצות הברית, בצה"ל לא מונהגת כל אפליה מערכתית כלפי הומואים, לסביות וביסקסואלים. מאז הורה יצחק רבין להפסיק להפלות הומואים, הפכו בסיסים רבים בצה"ל למקום ידידותי להומו שמחוץ לארון. 
ישנם אפילו בסיסים שזכו לכינוי "מעוזי החיילים ההומואים", כמו למשל בסיס מז"י בפלוגות ומחנה גלילות (המכונה בפי רבים: "גיי-לילות"). בנוסף, כיום גם טרנסג'נדרים יכולים להשתלב בצה"ל.
אבל האם חוץ מתפקידי ג'ובניקים, יכול הומו להרגיש בנוח להיות מחוץ לארון ביחידה קרבית? סיפורו של אור גופר, בן 19 מהוד השרון, מוכיח שכן.
אור, חניך בקורס מ"כים של הנדסה קרבית, הצפוי בקרוב לקבל את דרגת הסמל, מבהיר כי מעולם לא חווה הומופוביה במהלך שירותו. הוא מרגיש כמו כל חייל אחר, שווה בין שווים.
"יש כל מיני שאלות שעולות, אבל חוץ מזה אני חייל לכל דבר", הוא אומר. "אני לא אגיד שליחות, אבל אפשר לומר שיש פה דוגמה אישית. במובן מסוים, אני מרגיש שאני מייצג פה קהילה שלמה. הרבה אנשים מהחיל אמרו שעד שהם הכירו אותי, הם לא ידעו בדיוק מה זה הומו, לא הכירו הומואים, 'אבל אחרי שאני רואה אותך, הבנתי שזה בסדר'".
"הלכתי גם עם בנות, כדי לרצות את החֶבְרה"
אור נולד וגדל בקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל, ובהמשך עברה המשפחה להוד השרון.
כשהיה בן 12, גילה אור כי אחיו הגדול הומו. לאחר מכן החל להרגיש דברים בעצמו. "הייתי מסתכל על איזשהו בחור, ואז חשבתי לעצמי: 'למה הסתכלתי עליו בכלל?'. חשבתי שאולי הסתכלתי סתם, אבל אז שאלתי את עצמי: 'רגע, אולי אני מסתכל כי אני נמשך אליו?'.
בהתחלה חש אור בושה וחששות באשר לתהיותיו, וחשב לעצמו: "מה, לא תהיה לי אישה? לא יהיו לי ילדים?". בהמשך חשב: "אולי זה יעבור לי". "באיזשהו שלב הבנתי שזה לא הולך לעבור, ואני 'חי עם 'המחלה' עד היום", הוא מוסיף בצחוק.
כמו רבים, בהתחלה חשב אור כי הוא ביסקסואל. "יצאתי עם בנים ועם בנות", הוא מספר. "בסוף החלטתי שאני הולך עם האמת שלי. הגעתי למסקנה שאני הולך עם בנות כדי להוכיח לעצמי שאני 'גם וגם', כדי לרצות את החֶבְרה. ואז מ'גם וגם' זה הפך ל'אך ורק', הומו".
אחרי שהלך לברנוער כמה פעמים, והתערה בחיי הקהילה, הוא גם החל לספר לחברי הילדות הסטרייטים, שפרגנו לחלוטין. "היו מלא חבר'ה שלא האמינו לי, ולקח להם זמן להבין שאני לא עובד עליהם", הוא אומר.
אף פעם לא יגיע הרגע המתאים לצאת מהארון
בשלב מסוים הגיע אור למסקנה כי עליו לצאת מהארון לחלוטין, כלומר גם בפני בני המשפחה.
"כל הזמן דחיתי ודחיתי את זה, כי פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שאני אומר למשפחה שלי שאני הומו. היה ברור שזה יקרה, אבל זה כל פעם נדחה, אף פעם לא חשתי שהגיע הרגע המתאים.
"עד שיום אחד ידיד של אחי עבר במקרה וראה אותי בכניסה לברנוער. פחדתי שהוא הולך לספר לאחי, אז הקדמתי תרופה למכה, ובאתי לדבר איתו. אבל הוא סיפר לי שהוא יודע עלי כבר זמן מה, ולא סיפר לאחי כדי לתת לי לעשות את זה בזמן שלי, כשאני ארגיש בנוח. הוא גם שכנע אותי שלעולם לא יגיע 'הרגע המתאים', ושאני תמיד אחוש את החשש הזה והמבוכה".
בעידודו של הידיד, סיפר אור לאחיו, שאמנם הופתע, אך קיבל אותו בזרועות פתוחות. "גם היה בזה מן שבירת קרח", הוא אומר. "תמיד היה איזה דיסטנס בינינו, ועכשיו פתאום יש לנו משהו במשותף, ששבר אותו".
לאחר מכן גם סיפר לאמו, שגם היא חיבקה אותו בזרועות פתוחות, ואמרה לו שהיא אוהבת אותו, כשדמעות זולגות מעיניה. "היא לא בכתה כי אני הומו", הוא מבהיר. "היא בכתה מהתרגשות, שהבן שלה סיים תקופה שהייתה עבורו מאוד קשה. ידעתי שהיא תקבל אותי באהבה, בדיוק כמו שקיבלה את אחי".
מאותו רגע, מספר אור, הוא חש הקלה עצומה. נגמרו כל הסודות והשקרים, נגמרו סיפורי הכיסוי. "תחושה נהדרת – אני סופסוף שלם עם עצמי, חופשי ומאושר".
מפקד הבסיס הבהיר: "מי שעושה לך בעיות – אני מוריד לו ת'ראש"
עוד לפני היציאה מהארון החליט אור כי הוא רוצה להתגייס ליחידה קרבית. "לא חשבתי שהנטייה המינית שלי תקשה עלי, אבל ידעתי שזה יהיה סיפור שאצטרך להתמודד איתו", הוא אומר. "היה לי ברור שאני לא הולך להיכנס שוב לארון לשלוש שנים. מצד שני, אני לא הולך לוותר על החלום שלי לשרת בקרבי".
כמובן שאור לא הגיע לצבא והכריז: "נעים מאוד, אני אור, ואני הומו". אבל בכל הראיונות בבקו"ם דאג ליידע את הסגל בדבר. בעקבות זאת הוא אפילו הוזמן לשיחה עם מפקד הבסיס, שהבהיר לו: "אם מישהו עושה לך בעיה, ולו הכי קטנה, ישר תפנה אלי – ואני מוריד לו ת'ראש". אחרי הפתיחה המעודדת למדי, הרגיש אור עוד יותר מוטיבציה להגיע אל הטירונות.
גם בהסעה מהבקו"ם לבסיס, מצא את עצמו אור מספר על נטיותיו, באחת הסיטואציות היותר משעשעות. "אחד מהחבר'ה שישב לידי באוטובוס אמר לי: 'יו, איך בא לי שווארמה'. אז אמרתי לו שאני צמחוני. אז הוא אמר לי: 'עוד מעט תגיד לי גם שאתה הומו'. ואז אמרתי לו: 'אני הומו'. הוא היה מופתע. הוא לא ציפה לזה, קצת לא היה לו נעים, והוא ניסה להעביר נושא. הוא היום אחד החברים הכי טובים שלי".
אבל "הגילוי הגדול" של החברים מהצבא הגיע בשבת הראשונה, כשהוסיפו אותו בפייסבוק וראו בפרופיל, שחור על גבי לבן: "מתעניין ב: בנים". "היו כאלה שבאו ושאלו אותי: 'מה, אתה הומו?'", ואני אמרתי שכן". אחרים פשוט שאלו אותו אם יש לו חברה, והוא השיב להם בטבעיות: "לא, אני יותר בקטע של חבר".
על בן הזוג: "הגעגועים הופכים כל פגישה למשמעותית הרבה יותר"
לדבריו של אור, למן הרגע הראשון התייחסו אליו חבריו בכבוד, ולא חשו מאוימים. לדבריו, אין טעם להיכנס לארון חזרה, גם אם אתם רוצים לשרת בקרבי. "הם (חיילים קרביים בארון) עושים טעות. אני נהנה מהשירות שלי, ואני אומר: כל מי שרוצה ללכת לקרבי – שיילך על זה, שלא ייתן לפחד לעצור אותו. זה כמו רכבת הרים בלונה פארק – קצת מפחיד בהתחלה, אבל אחרי השוק הראשוני, זה נהיה סבבה".
לפני כחצי שנה הכיר אור את בן זוגו, עומר בן 16, מצפון הארץ. למרות המרחק, האהבה ביניהם רק הלכה והתחזקה. אבל איך אפשר להחזיק זוגיות, כאשר חוזרים הביתה פעם בשבועיים? "עומר הוא החבר הכי מושלם, והוא מאוד תומך", אומר אור. "מצד אחד זה נורא קשה, אבל מצד שני זה מוליד הרבה רגעים יפים.
"למשל, לחכות לשיחת טלפון אחרי יום קשה, לשמוע את הקול שלו. אלה דברים שנותנים לי כוח להמשיך בצבא. כל יום אנחנו מדברים בטלפון. יש משהו יפה בגעגועים, לא לראות אחד את השני שבועיים. זה הופך כל פגישה למשמעותית הרבה יותר. כל רגע הופך לנפלא, אפילו אם זה סתם לשבת במיטה ולהסתכל האחד על השני. אני רק מחכה לרגע שאני אצא הביתה לראות אותו".
ואין מצב, מבהיר אור, שהשניים לא מתראים בכל פעם שהוא יוצא הביתה. "אפילו כשיצאתי ללילה אחד, יצא לנו להתראות לאיזה שעתיים-שלוש. אני משרת בקרבי, מצליח להחזיק קשר רציני וטוב לי. זה צריך להוכיח לכל הומו שרוצה להיות בקרבי שזה אפשרי".
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?