תהליך יציאה מהארון הוא כמעט אף פעם לא פשוט, וכרוך בהמון קושי וכאב. אצל טרנסג'נדרים זה קשה שבעתיים – הן בקרב הילדים והן בקרב ההורים.
למרבה הצער, יותר מדי טרנסג'נדרים נתקלים בהפניית עורף מצד משפחתם, ומוצאים עצמם מתמודדים לבד עם הקושי, הפיזי והנפשי. אולם, ישנם גם מקרים אחרים – בעיקר מאז הקמת קבוצת ההורים לילדים טרנסג'נדרים בארגון תהל"ה. כך הוא סיפורה האופטימי של טובה, ממקימות הקבוצה ובנה, שהפך מילדה יפה ועצובה לגבר יפהפה ומאושר.
"אני מאוד גאה בבן שלי", אומרת טובה. "אני לא מתביישת בזה ולא מסתירה את זה. אבל לצערי הטרנספוביה מאוד חזקה בחברה, ואנחנו מרגישים את זה. אני שומעת איך אנשים מדברים. עצם זה שהבן שלי, שהוא פעיל מאוד בקהילת הלהט"ב, לא רוצה שאי אחשוף את שמו בראיון הזה, ואני נחשפת כאן רק בשמי הפרטי, מראה שהחברה לא מוכנה לקבל את הטרנסג'נדרים כבני אדם עם זכויות".
כאשר סיפרה טובה למעגל החברים הקרוב על זהותו המגדרית של בנה, הרוב קיבל את זה באהדה רבה.
"אפילו אנשים דתיים בסביבה שלי אמרו: 'טוב לו ככה? נפלא!'. אבל היו כמה שגם אמרו לי שיהיה להם מאוד קשה לקבל את זה. אחת החברות החלה אפילו לבכות, ואמרה את השם של בתי, 'אבל היא כבר איננה'. אז אמרתי: 'אבל יש מישהו אחר'. וכשהלכנו לאירועים, כולם ראו אותו, המשפחה, החברים, החברות – כולם התלהבו כמה שהוא נראה טוב וכמה שהוא נראה גברי".
"חשבתי שמדובר במכתב התאבדות – ובסוף חשתי הקלה"
הנושא של לימודי מגדר אינו זר לטובה. היא מלמדת את הנושא במכללה כבר במשך שנים. בנה, בן 30 ממרכז הארץ, עוסק במקצוע חופשי ומצליח מאוד. תהליך היציאה מהארון שלו החל במחשבה שהוא בעצם בחורה לסבית.
"אם לומר את האמת, היום קשה לי מאוד לדבר עליו בלשון נקבה", מספרת טובה. "היא היתה בחורה מאוד יפה, והיתה במערכות יחסים. באיזשהו שלב, לפני שלוש שנים בערך, היא הודיע לי במכתב שהיא מרגישה מאוד לא נוח בגוף שלה, שהיא מאוד מצטערת. היא לא רוצה לגרום לי צער ולא רוצה לגרום לי סבל, אבל היא לא יכולה להמשיך לחיות בגוף הזה שלה, לא יכולה להמשיך ככה.
"אני באמת הייתי בטוחה שמדובר במכתב התאבדות, ושהסיפור הזה הולך להיות מאוד טראגי. כשקראתי את המכתב, וישבנו יחד. אחרי כמה רגעים של שתיקה שאלתי אותה: 'את רוצה להתאבד?'. היא מיד ענתה: 'לא, מה פתאום?!'".
"חד-משמעית חשתי הקלה. גיל ההתבגרות שלה היה מאוד סוער, עם השגחה תמידית והרבה מאוד ניסיונות להשתחתה עצמית של הגוף. כשהוא אמר לי שהוא טרנסג'נדר ומיד נתן לי ליד את מספר הטלפון של נורה (גרינברג, ה"אמא" של הטרנסג'נדרים בישראל, ד.ז), חשתי הקלה, כי יכול מאוד להיות שזה הפתרון לכל הבעיות שהיו".
טובה מספרת שהכל קרה מהר. "למרבה ההפתעה, הילד פעל מהר מאוד. הוא הכין את הסביבה, היה בתהליך פסיכולוגי אצל ד"ר אילנה ברגר, וזמן לא רב לאחר מכן הוא גם החל לקחת הורמונים. לפני שנתיים נסענו לניתוח בארצות הברית. ומאז, במקום ילדה יפהפיה שהולכת עם הראש באדמה, יש לי ילד צעיר, יפה, מאושר, מתפקד, עובד ומתפתח בתחום המקצועי שלו"
"זה לא שלא היו לי מדי פעם מחשבות, אבל בגדול זרמתי איתו. אני מכירה את הבן שלי מגיל אפס, ואני יודעת מתי יש נחישות שאי אפשר להזיז, וגם אין שום סיבה ללכת נגד. על מה אנחנו מדברים? אלו רק מוסכמות של החברה. זה לא חטא, הוא לא עשה רע לאף לאחד ולא אדם רע. האמת היא שאני די גאה בו. ואני די גאה לפתוח בשלוש השנים האחרונות את מצעד הגאווה, יחד עם קבוצת ההורים".
"בעיני הציבור טרנסג'נדרים זה הדבר הכי מחריד שיכול להיות"
כשהיא נשאלת על מקומו של האבא בכל הסיפור, היא מעדיפה שלא לפרט, ומשיבה: "האבא יצטרך לדבר בשם עצמו".
אולם, על עצמה היא מעידה כי היא חשה מסופקת ומברכת על כך שיש לה ילד מאושר. "קשיים וחששות תמיד יש גם להורים, גם כאלה שהילדים שלהם לא טרנסג'נדרים. תמיד יש חששות שיתנכלו לילדים שלהם בבית הספר, בעבודה, שלא יקבלו אותם, שילעגו להם, שיתנכלו להם. אלה חששות שקיימים אצל כל הורה. אבל אצל הורים לטרנסגנ'דרים הם קיימים יותר. בעיני הציבור טרנסג'נדרים זה הדבר הכי מחריד ומפלצתי שיכול להיות".
מקרה אחד מיני רבים זכור לטובה. "אני זוכרת שהייתי עם הבן שלי בסופר, כשהוא עוד היה בתהליך מעבר, לפני הניתוח. היינו בקופה, ועברה אישה טרנסג'נדרית, אני חושבת בת 20 ומשהו, לבושה כאישה. ראו עליה שהיא טרנסג'נדרית. הקופאית הסתכלה עליה אמרה לנו: 'איך הוא לא מתבייש?'. ואני עומדת שם עם הבן שלי, שגם הוא טרנסג'נדר".
"עמדתי שם וחככתי בדעתי, ואז אמרתי לעצמי: 'אני לא יכולה לשתוק על כזה דבר'. בעודי חושבת ככה, הקופאית אומרת: 'טפו, גועל נפש, כמה שזה מגעיל'. ואז שאלתי אותה: 'סליחה, אני יכולה לשאול אותך משהו? ממה יש לו להתבייש? הוא עשה רע למישהו? למי זה מפריע? למה שלא יילך כמו בחורה אם הוא רוצה ללכת כמו בחורה? הוא לא עשה רע לאף אחד!'. מרוב מבוכה, היא ערכה את החשבון בזריזות, ולא הסתכלה עלי".
"אין הורה אחד שלא בכה בקבוצה"
הפגישה הראשונה של טובה עם נורה גרינברג הייתה אחד הגורמים להקמת קבוצת ההורים בתהל"ה, אליה מגיעים הורים רבים. "זה היה ממש טוב בשבילי, לראות אנשים שהיו בשלב מתקדם יותר ממני, לשמוע על החוויות שלהם, על הניתוחים של הילדים שלהם. זה מוציא הרבה מהפחד. באיזשהו מקום זה נותן נרמול למצב. אני לא לבד. זו תופעה שקיימת בחברה. ואני סוציולוגית, אז היה לי פה חיבור בין החלק הרגשי לחלק הרציונלי".
הקבוצה, מספרת טובה, נתנה לה גם את האומץ והיכולת לעמוד בפני מכשולים בדרך. "אני מאוד חששתי מהניתוח, למשל", אמרה. "זה בהרדמה כללית. נסעתי איתו, והיינו במלון בארצות הברית במשך 18 יום. פחדתי מה יקרה אם באמצע הלילה יהיו לו כאבים נוראיים ולא אדע מה לעשות. ודווקא חברות מהקבוצה הרגיעו אותי. אחת אמרה שהיא אחות ועוד אחת שעובדת בבית חולים וגם כאלה שסתם לצורך עידוד אמרו שאתקשר כדי להתייעץ".
כיום קבוצת ההורים לטרנסג'נדרים גדולה מאוד, ומחולקת לשתי קבותות קטנות: קבוצה של הורים שהם רק בתחילת התהליך וקבוצה של הורים בשלב מאוד מתקדם. "אבל גם חלק מהוותיקים הולכים לפגישות של החדשים, כי אנחנו מהווים עבורם סוג של האור בקצה המנהרה", היא אומרת. "הרבה הורים החלו עם קושי ואפילו עם טרנספוביה. הייתה אמא שאמרה: 'בחיים אני לא אקבל את זה, בחיים אני לא אוכל לקבל את זה', והיום אני רואה את השינוי אצלה.
"עבורי וגם עבור הרבה הורים הקבוצה זהו המקום היחיד שבו אנשים כמונו יכולים לדבר באופן פתוח וגלוי על כל מה שקורה לנו ועל כל מה שאנחנו מרגישים. אנחנו יודעים שאף אחד לא ימתח עלינו ביקורת ואף אחד לא יצחק עלינו. נהפוך הוא, גם יזדהו איתנו ונקבל את התמיכה – הלטיפה והחיבוק. ואין הורה אחד שלא בכה בקבוצה".
>> לקבוצת ההורים לילדים טרנסג'נדרים בארגון תהל"ה.