חגי: "הפסיכולוג שניסה לשנות אותי"
חגי (שם בדוי) בן 22, חייל מצטיין בנחל, נולד וגדל באחד הישובים הדתיים באזור גוש עציון. הוא עבר את המסלול הרגיל: הדרכה בבני עקיבא, לימודים בישיבה תיכונית נחשבת וגם בישיבה גבוהה.
כבר מגיל צעיר מאוד הרגיש חגי שהוא נמשך לבנים. הוא הרשה לעצמו לקיים יחסי מין עם תלמידים בישיבה בה למד, אבל הגביל את הקשר לקשר מיני בלבד שכן הוא חשב שבסופו של דבר הוא "ייצא מזה", ויתחתן עם אישה.
בכיתה י' חשדה היועצת כי יש משהו מוזר כשחגי שיתף אותה ב-'בעיה'. היא הפנתה אותו באופן מידיי לפסיכולוג המתמחה בתחום. הפסיכולוג יעץ לחגי ללכת ברחוב ולהגיד לעצמו כשהוא רואה גבר- 'יש לי את מה שיש לו', וכשהוא רואה אישה-'יש לה משהו שאין לי ואני צריך להשיג אותו'.
הטיפול הפסיכולוגי לא שינה אצל חגי מאומה: “מאוד רציתי להשתנות, אבל המציאות טפחה על פני. וגרוע מזה, כשזה לא הצליח לי הצוות בישיבה הפיל את זה עלי וגרם לי להרגיש רע כאילו שזו אשמתי ושלא התאמצתי מספיק".
"מנסה להפסיק לחשוב על גברים – ולא מצליח"
בסוף כיתה י"ב עבר חגי ללמוד באחת הישיבות המובילות בירושלים. עם המעבר לישיבה הגבוהה החליט חגי שזה זמן מצוין להשתנות ולהפסיק את יחסי המין עם גברים, אבל גם בישיבה הגבוהה הנטייה המינית של חגי המשיכה 'לרדוף אותו'. לאחר כמעט שנה של מאבקים פנימיים בלתי פוסקים פתח חגי כרטיס באטרף. “הייתי יוצא עם מישהו, ואחרי חודש בערך הייתי הורס את הקשר אתו. פתאום הייתי נזכר שאני רוצה להתחתן, ושאני סתם מבולבל ושזה יעבור לי".
"פעם ראשונה בחיים הרגשתי שמבינים אותי באמת, כי חברי הקבוצה והמדריכים מגיעים מהרקע שלי.
הייתי גם בשבת קהילה דתית גאה וראיתי הומואים נשואים והרגשתי שם הכי טוב בעולם, הרגשתי פעם ראשונה שאני שייך לאן שהוא, אבל המפגש הזה גם גרם לי להלם גדול ואפילו לדיכאון כי הבנתי שאין לי ברירה אלא להשלים עם הנטייה המינית שלי ”.
"עדיף לי בן מת"
לפני כחצי שנה התחיל המשבר הגדול של חגי כשהשמועה על היותו הומו הופצה בישוב בו גרה משפחתו. "הרגשתי מגעיל ומושפל, כולם הסתכלו עלי כשהייתי הולך בישוב אפילו שאלו את האחיות הקטנות שלי על זה".
השמועה הגיעה כמובן גם לאוזניהם של הוריו. אבא של חגי לא דיבר אתו במשך חודש וחצי והאימא והאחים הגדולים קראו לו לשיחה. באותה שיחה האימה פרצה בבכי ואמרה שהוא סוטה ומגעיל, והיה לה טוב יותר אם היה הורג אותה או היה מת בעצמו. המשפחה הציבה לו אולטימטום: ללכת לטיפול ולהשתנות או לוותר על המשפחה ולא להגיע יותר לישוב או לאירועים משפחתיים.
חגי אומר שמצד אחד הוא מרגיש כאב וכעס: "אני רוצה להגיד להורים שלי: אני לא אנס, אני לא רוצח - אני רק אוהב גברים. שום דבר לא השתנה בי. זו רק הנטייה המינית שלי".
מצד שני, המשבר הזה גם לימד את חגי עד כמה החברים שלו קרובים אליו. “יש לי כמה חברים טובים שעטפו אותי בחום כשההורים שלי נטשו אותי ובלעדיהם אני לא יודע אם הייתי פה".
חגי כבר לא דתי היום, אבל הוא מתפלל ליום שבו הוא יכול להיות מי שהוא באמת. " אני מאוד רוצה לחזור להיות דתי אבל, עם הצלקות שקיבלתי מהעולם הדתי אני לא יכול. יש לי המון כעס כלפי הרבנים. אני מאוד מכבד אותם, אבל אני מאוד כועס עליהם - אני צועק אליהם שיתעוררו".
סיפורה של תהילה: "לאימא היה הכי חשוב שאף אחד בישוב לא יודע"
תהילה היא סטודנטית בת 23 שגדלה באחד הישובים במטה בנימין. בכל תקופת הנעורים הרגישה תהילה שהיא שונה בהשוואה לחברות שלה בכיתה. ”כולן מאוד רצו להתחתן ולהביא ילדים ולי לא היה רצון כזה בכלל", היא אומרת.
תהילה לא הצליחה להסביר לעצמה את פשר השונות ורק כשהיא פגשה לראשונה את המילה "לסבית" בגיל 18 היא התחילה להבין. במשך שנתיים נשארה תהילה בודדה מאוד בתחושות הללו והיא פחדה לשתף את חבריה או משפחתה. רק לאחר ששמעה זוג חברים מהישוב מדברים על חבר הומו באופן די מקבל, היא החליטה לשתף אותם בתחושות שלה.
זוג החברים התייעצו עם פסיכולוג שאמר להם להגיד לתהילה להתקשר לקו הלבן. בשיחת הטלפון הזו שמעה תהילה על הקבוצה הדתית של איגי. המפגש עם איגי נתן לה את האפשרות לראשונה בחייה להיות מי שהיא באמת ולפגוש בנות המתלבטות באותן הדברים. "עד שהגעתי לקבוצה הייתי צל של בן אדם. הקבוצה אפשרה לי לחיות לראשונה. מי שנמצאת במצב דומה, צריכה לדעת שהיא יכולה לבוא לקבוצה ועדיין להישאר בארון".
בכל אותה תקופה אימא של תהילה חשדה בה שהיא לסבית, "היא הייתה שואלת אותי אם אני לסבית כאילו זו קללה, והייתי אומרת לה שלא". רק אחרי חצי שנה בערך סיפרה תהילה לאימה את האמת. האימא נלחצה, אבל כשהבינה שהיישוב לא יודע מזה, היא נרגעה. התגובה של האבא ששמע על זה מאוחר יותר, הייתה תקיפה הרבה יותר, אבל לא הובילה לנתק.
הקבוצות של איגי
גידי גרונברג, רכז הקבוצות הדתיות באיגי מציין: "הקבוצות של "איגי" נועדו לאפשר לבני ובנות נוער דתיים מרחב, בו יוכלו להתלבט ולדבר עם בני גילם הנמצאים בסיטואציה דומה, בסביבה בטוחה, מבלי שיישפטו ומבלי שמעמדם המשפחתי או הקהילתי יועמד בסכנה. הקבוצות נפגשות במקומות בטוחים הנשמרים בדיסקרטיות".