"הרבנים דחפו אותי לצאת מהארון": שישה הומואים דתיים נחשפים
"אני מאמין שאלוהים אוהב אותי ולכן הוא ברא אותי ככה"; "הרב תפס אותי עם אחד התלמידים וזרק אותי מהישיבה"; "קיבלתי הרבה טלפונים מאנשים שפשוט התקשרו כדי לומר לי שהומואים זה אסור"; "אלוהים לא ברא אותי הומו סתם – יש סיבה לכך, והוא רוצה בטובתי" – וידויים של 6 הומואים דתיים שאזרו אומץ והסכימו לחשוף את סיפורם האישי
דור בביוף | mako גאווה | פורסם 15:47 30.06.16
דניאל יונס. "חיים מקבילים שאף אחד לא יודע על קיומם"|צילום: דני צור"הנטייה המינית שלי קירבה אותי לאלוהים"
דניאל יונס, יו״ר חברותא (ארגון להומואים דתיים), 34, כיפה סרוגה, ירושלים
הבנתי שאני חריג בגיל 10, כשקראו לי ׳הומו׳ בבית הספר. זה התבהר יותר בתיכון, בגיל 14-15, והייתה לי תקופה מאוד קשה. הרגשתי בודד, שאין לי עם מי לדבר. כעסתי על אלוהים, לא הבנתי למה הוא עשה לי את זה. אפילו החלטתי להתאבד. מצחיק, אבל כל זה דווקא קירב אותי לאלוהים. הוא היה היחיד שיכולתי לדבר איתו, כי לא פחדתי מהתגובה שלו - הוא פשוט לא היה מגיב. עם השנים היו לי כל מיני חוויות והתנסויות עם בנים, אבל זה אף פעם לא הפריע לי. אלו היו חיים מקבילים שאף אחד לא יודע על קיומם, ותוך כדי המשכתי לצאת עם בנות. רק בגיל 26 הפסקתי לקוות שאם אמצא את האישה הנכונה, אז כל השטויות שרצות לי בראש ייעלמו והשלמתי עם זה באמת. נפרדתי מהחברה האחרונה שלי יום אחרי שפגשתי את בן הזוג הראשון שלי.
תחושת הקונפליקט שלי לא הייתה דתית, אלא רק תרבותית וחברתית. לא היה לי מודל לחיקוי - הנראות היחידה של הקהילה בתקשורת הייתה דנה אינטרנשיונל, ועם כל הכבוד אליה, היא לא הייתה משהו שנער דתי במצבי יכול היה להתחבר אליו. זה מה שאפשר לי אז ומאפשר לי גם היום להישאר דתי. אני לא רואה את ההתנגשות הזאת. הפעם הראשונה שהרגשתי קונפליקט קצר מהמקום הדתי הייתה אחרי שיצאתי מהארון, כשמערכת היחסים שלי הפכה פומבית. אבל בסך הכול אני בר מזל, זכיתי לגדול בסביבה ובמשפחה מאוד מאפשרות, גם אם ירושלמיות-אורתודוקסיות. אפילו הבהיל אותי כמה שזה היה קל. אבא שלי הוא עד היום דמות מאוד מוכרת בקהילה, וחששתי שזה יוציא לו שם רע, אבל זה לא ממש לא היה ככה. להיפך, בגלל הנוכחות שלי בתקשורת, ההורים שלי הפכו להיות כתובת להורים אחרים בקהילה.
"כל שיחה מהשדכנית הפילה עליי משקולת של מאה קילו"
יעקב (שם בדוי), 35, חרדי, מאה שערים
אני לא חרדי מלידה. באתי ממשפחה חילונית מהדרום, וכשאחי היה בצבא הוא שמע הרצאות והתחיל להתחזק, וזה השפיע על כל המשפחה. בגיל 14 נכנסתי לישיבה, ומאז אני מנהל אורח חיים חרדי. גיליתי שאני הומו בגיל צעיר, בערך בגיל 10, אבל זה באמת לא העסיק אותי יותר מדי. בהתחלה הייתי פשוט ילד, ואחר כך הייתי בישיבה ופשוט התרכזתי בלימודים, אז זה הפריע לי. זה היה רק מבחינת היצר. הבנתי שזאת הולכת להיות בעיה רק בגיל 18, כשהתחלתי עם השידוכים. בעוד כל החברים שלי התחננו לשיחות מהשדכנית, אני הרגשתי כאילו כל שיחה ממנה מפילה עליי משקולת של מאה קילו. כל העניין הזה היה מאולץ ומלחיץ, הרי לא יוצאים סתם כדי להעביר את הזמן, אחרי שלוש-ארבע פגישות כולם כבר שואלים אם היא מתאימה לחתונה. עם כל בחורה הייתי מוצא תירוץ אחר: זאת גבוהה מדי, זאת נמוכה מדי ועוד. כבר לא היה לי נעים מהמשפחה, וגם לא רציתי ליצור ציפיות שווא אצל הבחורות, אז בשלב מסוים, בערך בגיל 25, הפסקתי עם זה.
"לא מתכנן לספר להורים, למה לקצר להם את החיים?"|צילום: David Silverman, GettyImages IL
בתקופה ההיא מאוד רציתי לפגוש אנשים אחרים כמוני שהם בעניין, כי הרגשתי בודד. חייגתי ל-144 ושאלתי אותם אם יש להם משהו לאנשים כמוני, והם הפנו אותי לארגון "חברותא". בהתחלה היה לי קשה אפילו להגיע למפגש, אבל מאז זה התגלגל. הכרתי שם מעגל חברים תומך שבאמת עוזר, ואפילו הכרתי מישהו שהיה איתי בישיבה. לדעתי המשפחה שלי יודעת עליי, אבל הם לא מדברים על זה ואני לא מתכנן לספר להם. ההורים שלי אמנם באו מחילוניות, אבל זה לא יעשה להם טוב, זה רק ידכא אותם, אז למה לקצר להם את החיים? המציאות עושה את שלה, והם בטח משערים שמישהו בגילי שעוד לא התחתן ולא נראה לחוץ הוא מה שהוא, אבל בשביל מה הם צריכים לדעת מה אני עושה בלילות? גם אף אחד אחר בסביבה שלי לא יודע, אם כי זורקים לי לפעמים רמזים שאני צריך להתמודד איתם. מה שכן, ככל שעובר הזמן אני יותר מוטרד מזה. אני כביכול תקוע, לא יודע מה צופן לי העתיד. מה עם משפחה? ילדים? כרגע הכול בסדר, אבל מפחיד אותי לחשוב על עצמי לבד בגיל 50.
"הרב תפס אותי עם אחד התלמידים בישיבה"
אליאור, כיפה סרוגה, 21, רחובות
אני בא ממשפחה חרדית מאוד. הבנתי שאני הומו לקראת הבר-מצווה. למדתי בישיבה בבני ברק, ושם היה לי קטע מיני עם אחד התלמידים. הרב תפס אותנו וזרק אותי מהישיבה. כשההורים שלי שאלו אותי על זה אמרתי להם שאני סטרייט, שעשינו את זה סתם כי אין בנות בישיבה. אבל העבירו אותי לעוד ישיבה ועוד ישיבה, ובכל פעם תפסו אותי – ובכל זאת המשכתי להכחיש. גם כששלחו אותי לטיפולי המרה זה לא היה טראומתי, כי ידעתי מי אני ושאני לא הולך להשתנות. בגיל 18 החלטתי שאני מתגייס לצבא. זה היה חתיכת סיפור, אבל בגלל שאנחנו ספרדים ההורים שלי איכשהו קיבלו את זה. התגייסתי לתפקיד מאוד לא סטרייטי (מש"ק ת"ש) וזה רק הגביר את החשדות שלהם. בצבא החלפתי את הטלפון הכשר בטלפון רגיל, אבל לא ידעתי שצריך להגדיר לו סיסמה, וככה ההורים שלי קלטו התכתבות שלי עם איזה בחור. שוב פעם שיקרתי להם, אמרתי להם שזה מישהו מהבסיס שאני מנסה להכיר לו מישהו. והם פשוט האמינו למה שהם רצו להאמין.
אליאור. "יודעים שיש לי בן זוג"|צילום: צילום פרטי
במהלך השירות התחלתי ללכת לאיגי בתל-אביב. זה היה מקסים, פגשתי שם אנשים במצבי וקיבלתי המון תמיכה. לקראת סוף השירות אחד המדריכים הכין לנו מכתב והחבאתי אותו במגירה בבית. במהלך הניקיונות של פסח בשנה שעברה, אמא שלי גילתה אותו, עשתה גוגל והבינה שבימי חמישי אני לא הולך להיפגש עם החברים מהישיבה כמו שסיפרתי לה, אלא הולך לקבוצה של הומואים. התייעצתי עם הקצינה שלי והיא עודדה אותי לספר להורים שלי את האמת. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהארון בפניהם באופן מוצהר, והם קיבלו את זה מאוד קשה – הפחד הכי גדול שלהם התגשם. היום אנחנו בקשר די טוב, אבל בזמנו הם אמרו לי דברים מאוד קשים. יצאתי לשבוע מהבית והתארחתי אצל משפחה מקסימה שהכרתי דרך פייסבוק, עד שהם הבינו שהם רוצים שאני אחזור הביתה.
אליאור בילדותו|צילום: צילום פרטי
היום הם יודעים שיש לי בן זוג, אבל הם לא מוכנים לפגוש אותו או לשמוע עליו אפילו שהוא דתי. במהלך הישיבה החרדית היה לי משבר אמונה, לא הבנתי למה אלוקים עושה לי כזה דבר. בן הזוג שלי גרם לי לאהוב את הדת בחזרה, ולימד אותי שאפשר לשלב. הרבה אנשים שואלים אותי, "אתה הומו שחובש כיפה, אתה לא חושב שזו צביעות?", אז לא, אני לא חושב. גם על חילול שבת וגם על משכב זכר העונש הוא מיתה, אבל אף אחד לא מת מזה ואת ההומואים פשוט שונאים יותר. אבל התורה לא מחנכת לשנאה, היא מחנכת לאהבה. יש לי חברים מאיגי ששומרים נגיעה מגברים ולא מקיימים משכב זכר, אבל אני לא מאמין בזה. אני מאמין שאלוהים אוהב אותי ולכן הוא ברא אותי ככה. כיום אני לומד עבודה סוציאלית באשקלון, כי הרגשתי שאני צריך לעשות משהו משמעותי, ורציתי לעזור לנערים ונערות שהיו במצב שאני הייתי בו. חשוב לי לציין שלומדים איתי אנשים חרדים שיודעים עליי והם מאוד פתוחים. יחד עם זאת, יש גם סטודנטים שלא מקבלים, שאומרים לי דברים כמו "הומואים הם חולים, הם כמו פדופילים, צריך לטפל בהם", וקשה לי לשמוע את זה, כי זה מזכיר לי את העבר. זאת הסיבה שהחלטתי להקים את התא הגאה של הקמפוס באשקלון, שאני מזמין את כל הסטודנטים הלהט"בים להצטרף אליו, ובכלל, אם מישהו רוצה לדבר איתי או להתייעץ, הוא בכיף יכול לפנות אליי דרך המייל.
"הכוח שלי לצאת מהארון בא מהרבנים"
דן עוזיאל, 41, דתי לאומי, יפו
גברים תמיד מצאו חן בעיניי, אבל רק בתיכון הבנתי שזאת יכולה להיות בעיה. לקראת סוף הישיבה התיכונית הרגשתי נורא מחובר לקיום המצוות ולקדוש ברוך הוא, גם אם קיום המצוות היה משהו טכני בעיניי. לא ראיתי איך אפשר לחיות בעולם בלי לנהל מערכת יחסים עם אלוהים. וכשהאלוהים הזה אומר לך על משהו שהוא אסור, זה נורא מפחיד. כמובן שהעניין החברתי הטריד אותי, אבל ידעתי שההורים לא ינדו אותי. הקושי העיקרי שלי היה בלהבין איך אני יכול להיות עם גבר בלילה ולהניח תפילין בבוקר שאחרי. כאב הלב שלי היה על זה שהרגשתי מנודה מהדת שהייתה כל כך חשובה לי.
דן עוזיאל. "ידעתי שההורים לא ינדו אותי"|צילום: ורד בבאי
למזלי, הרקע הדתי שהגעתי ממנו הוא יותר חסידי - גל חדש, ניו אייג'י קצת. גדלתי באווירה של לחפש את המקום האישי שלך מול אלוהים, לא להיות חלק מהעדר, לא לעשות דברים רק כי אמרו לך. בסופו של דבר, הכוח שלי לצאת מהארון בא דווקא מהרבנים, כי הם מלכתחילה חינכו אותנו לנון-קונפורמיזם. הבנתי שכמו שהזהות המינית שלי היא לא בחירה שלי, כך גם הזהות הדתית שלי היא לא בחירה. אני יהודי מאמין בהגדרה, והומו בהגדרה, ואני פשוט חי עם שתי הזהויות האלה. ולגבי האיסור על משכב זכר? שלא ידברו איתי על זה. כשהטרוסקסואלים יתחילו להגדיר את עצמם על פי הפרקטיקות המיניות שלהם, אז נדבר.
"כשהרב הביע את דעתו על 'הסוטים האלה', אמרתי לו שיתבייש"
הראל, דתי לאומי, 18 וחצי, מושב ליד שדרות
בגיל 10 גיליתי שיש בי משהו לא בסדר, ורק בגיל 14 מצאתי לזה הגדרה. קיבלתי את זה קשה. הרגשתי תחושות מגעילות ונוראיות, כי הבנתי שאני חוטא. בהתחלה לא ידעתי שאפשר להיות גם הומו וגם דתי; רק אחרי תהליך ארוך הבנתי שיש אפשרות כזאת. התחלתי לקרוא על זה בספרי קודש, בספרי מידע ובאינטרנט. אני זוכר שקראתי שיש מסיבות להומואים דתיים וקבוצות בפייסבוק. אז פתחתי פייסבוק, ונכנסתי לקבוצה בשם "דתיים למרות הכול". שם הבנתי שאני לא במקום מזעזע כמו שחשבתי ושאני לא לבד בעולם. בעזרת אנשים מהקבוצה, רבנים וארגונים שעזרו לי, הבנתי שכמו שיש בן אדם שנולד סטרייט, ככה יש בן אדם שנולד הומו, ואם הוא דתי – אז הוא דתי. היום אני כבר מתייחס לזה כאל מתנה מבורא עולם.
לפני שנתיים הבנתי שאני לא רוצה להסתתר ולשקר, וסיפרתי למשפחה שלי. זו הייתה תקופה מאוד קשה. חטפתי הרבה על הראש, נזרקתי מהבית כמה פעמים, הייתי בהוסטלים, היה בלגן גדול. היום, אחרי שהם התעללו בי כל כך הרבה זמן, הם סוף סוף השלימו עם זה, אבל זה ממש לא היה קל.
למדתי בתיכון במסלול תורני, ושם לא ידעו עליי עד לפני שנה בערך. באחד השיעורים הרב החליט לתת את דעתו האישית על "הסוטים האלה". הוא אמר דברים מאוד מזעזעים – שזה לא טבעי, שיש טיפולים כימיים ותרופות שיכולים לעזור לתקן את זה. לא יכולתי לשמוע את זה. פשוט עמדתי על הרגליים באמצע השיעור, אמרתי לו "תתבייש שאתה אומר את זה, אתה לא ראוי שיקראו לך רב" – ויצאתי מהכיתה. ככה זה התפוצץ. היו חבר'ה שלא דיברו איתי אחר כך, שהתעלמו. היו מורים שהסתכלו עליי בעין לא יפה. ובמושב כל כך קטן שבו כולם מכירים את כולם, גם קיבלתי הרבה טלפונים מאנשים שפשוט התקשרו כדי לומר לי שהומואים זה אסור ולשאול אותי מתי אני מתחתן. אבל היו גם אנשים שאני צריך להוריד בפניהם את הכובע. הייתה מורה אחת שנתנה לי אוכל כשגרתי מחוץ לבית, ואחת שנתנה לי כסף כדי שאוכל לחזור למושב מהמרכז כדי לעשות את הבגרויות. ולגבי האיסור על משכב זכר – אני משתדל לשמור תורה ומצוות, אבל אין בן אדם שמקיים את כל תרי"ג המצוות. יש כאלה שיקראו לי כופר, אבל איש איש באמונתו יחיה.
אוריה. "אני שווה מול אלוהים בדיוק כמו כולם"|צילום: צילום פרטי
"אלוהים לא ברא אותי הומו סתם"
אוריה בן ברית, כיפה סרוגה, בן 27, ירושלים
ידעתי מגיל מוקדם מאוד שאני שונה. ראיתי שיש מתח מיני בין הבנים לבנות, מתח שאני לא חלק ממנו, אבל לא ידעתי לקשר את זה למושג 'הומו', עד שנתקלתי בו והבנתי שהוא מתאים לי. בתור ילד זה לא הפחיד אותי; רק כשהגעתי לחטיבה הבנתי שאני חריג והתחלתי להסתיר את זה. הפחד העיקרי שלי באותן שנים היה מה יקרה אם יגלו עליי. הקונפליקט עם הדת עלה כשהייתי בישיבה התיכונית. נכנסתי יותר לדת, והתחלתי לחשוב – רגע, איך אני אמור לחיות בתור מי שאני בתוך העולם הדתי? אם כי בשום שלב לא התכוונתי לוותר על אחד מהדברים, ידעתי שאני חייב לשלב, כי אלוהים לא ברא אותי הומו סתם – יש סיבה לכך, והוא רוצה בטובתי. עם השנים הבנתי שבכלל אין קונפליקט. הבנתי שאני שווה מול אלוהים בדיוק כמו כולם, כי אין איסור על להיות הומו בתורה, רק על המעשים עצמם – והדיון ההלכתי הזה פחות עניין אותי.
משם נסללה הדרך שלי להשלמה עם עצמי וליציאה מהארון, קודם בפני החברים ואחר כך בפני המשפחה. זה היה קשה בהתחלה – אמא לא דיברה ורק בכתה הרבה, אבא שאל הרבה שאלות. אבל התכוננתי לזה, נתתי להם זמן ומרחב, דיברתי איתם. הם קראו מאמרים של רבנים, הלכו לקבוצת תמיכה של תהילה (עמותת תמיכה להורים של להט"בים) והבינו שהם לא לבד. בסופו של דבר הם השלימו עם זה, אבל זה ללא ספק היה כי אני הייתי מאוד חד משמעי ולא השארתי להם מקום לספק – באתי אליהם כשאני כבר יודע מי אני.
