איילי צ'סטר היא מוזיקאית, זמרת, מלחינה ובקרוב גם אמא לילד שיגיע לעולם מהפריה שנעשתה בביתה. מגיל צעיר סקרן אותה לגור במדינה זרה, ובגיל 20, אחרי הצבא, היא עברה לאוסטרליה, חזרה לישראל ללמוד פסיכולוגיה, עזבה את העולם האקדמי וחזרה לישראל בשביל המוזיקה. בגיל 28, אחרי פרידה מזוגיות ארוכה עם גבר, היא נפתחה לראשונה לעולם הנשים ויצאה עם נשים ועם גברים. שלוש שנים מאוחר יותר, היא החליטה "לעשות ריסטרט למערכת, להתנתק מהקונפורמיות הישראלית ולבנות מחדש את עצמי".
היא קנתה כרטיס טיסה כיוון אחד לברלין ומיד כשנחתה, החליטה שתשתמש בשם השני שלה, איליי שפירושו "מעיין גרסה מרוככת יותר לעילאי, נשגב“. לפני ארבעה חודשים, היא נחתה בישראל כדי לחגוג חתונה לא שגרתית עם בת זוגה אנה ולהשיק את האלבום הראשון שלה "סבוטאז'" בהופעה ראשונה בישראל. ”החתונה הייתה מסיבת פיג'מות בשישי בצהריים. הישראלים הביאו את האוכל והגרמנים את האלכוהול מהדיוטיפרי. חברה ברזילאית מברלין הייתה הדיג'י. התחתנו במקום שיאפשר לכולם לשתות ולא לנהוג עייפים או חלילה שיכורים. אז ישנו על מזרנים בחווה ליד ירושלים וקמנו לנוף מקסים. באופן רשמי, התחתנו בדנמרק".
צ'סטר התחילה לנגן צ'לו עוד לפני שלמדה לקרוא. היא למדה מוזיקה ב"רימון" ובאקדמיה בירושלים כשהייתה בת 26 אבל עדיין לא פיתחה את האמונה שיש למוזיקה מקום אמיתי ומשמעותי בעולמה. "המוזיקה הצילה אותי כששום דבר במציאות לא הסתדר לי. הייתה כמו עולם מקביל שאפשר להתקיים בו בחופשיות. בגיל 18 זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי מוזיקה ולא ניגנתי מוזיקה שאחרים כתבו. הקלטתי עם ידיד בשם עומרי מוזיקה בסטודיו שהקים חבר בחדר השינה אצל ההורים שלו. שם החיידק התחיל".
היא הרגישה בישראל שהקריירה שלה "דורכת במקום". "במדינה קטנה כמו שלנו", היא משתפת, "יש כמות מוגבלת לצ'לנים, וגם הרפרטואר שצ'לנים מנגנים פה לא עושה לי את זה. תמיד חיפשתי עוד מקורות השראה כדי לפתוח את הראש. אז התחלתי לעבוד עם רקדנים, לעבד, לכתוב תפקידים לכלי נגינה, לכתוב שירים ולשיר".
רק שמונה שנים, לאחר שצברה ניסיון על במות עם אמנים אחרים, כתיבת מוזיקה לסרטים והופעות מחול, היא החלה להקליט אלבום ראשון. "רוב השירים באלבום נכתבו ממצוקה גדולה ובמקום לקחת אלה ולשבור זגוגיות של מכוניות, אני בוכה לפסנתר. האלבום מדבר על התנערות, קריאה לגאולה וחיפוש מקום בעולם. הוא מוכיח לי ולכל מי שישמע אותו שהשראה נמצאת בכל מקום בעולם, אפילו בפטרוזיליה שמבצבצת מסל קניות של אדם זר".
"החיים בחו"ל מחדדים את הזהות הישראלית"
כשהייתה בת 31 החליטה לעבור לברלין והתקופה הראשונה בעיר נחוותה כבדידות גדולה. "הגעתי מהקיץ והים של ישראל לסוף ספטמבר אפור, גשום ושעות אור שמתקצרות," היא נזכרת. "הייתי בודדה מאוד אבל במהרה פגשתי את אסטריד נורת׳, זמרת גרמניה-אמריקאית והתחלתי לעבוד איתה ולנגן בכל גרמניה, הקמתי הרכב אלקטרו-אקוסטי שמנגן באנדרגראונד של ברלין ובפסטיבלים, ניגניתי בהרכב של 10 נשים מוסיקה ברזילאית, וחלמתי על האלבום הראשון".
אחרי שטיילת בכל העולם, למה דווקא ברלין?
"הרגשתי שיש שם התרחשות. שקורה שם משהו. אנשים שמתקבצים לשם מכל העולם. "הרבה מדובר על מעבר של ישראלים לברלין. וצריך להבין שלכל אדם יש את הסיבות האישיות שלו. נורא קל לשים תווית ולחשוב שזה בגלל המילקי ויוקר המחייה. נכון שיותר זול כאן בסופר אבל משלמים פי 10 ביטוח בריאות. חשיבה מצומצמת על מילקי מפנה את הישראלים אחד נגד השני, במקום להפנות את הזרקור לפוליטיקאים שיוצרים את הבעיות האמיתיות במדינה – מונופולים וריכוזיות. ועדיין, בברלין כמו בכל מקום אחר יש עליות ומורדות".
החלטת לעזוב הרגשת שהחברה בישראל לא מקבלת את מי שאת?
"ישראל היא מדינה משפחתית וכל יום שישי ארוחה, ונמאס לי מהשאלות הבלתי פוסקות והמבטים המודאגים. בתקופה שהיה לי חבר, השאלות פסקו והיה לי איזה שקט ממכר ומרגיע. רק שהשקט לא נמשך הרבה זמן ובאופן רציף. מדי פעם עלה קול שהזכיר לי מדי פעם שאני חיה חיים לא אמיתיים. המעבר עזר לי לצאת מהלופ שהייתי בו שנבע מציפיות של החברה כלפיי, כמו קריירה יציבה, זוגיות ממוסדת והקמת משפחה. ההתמודדות עם כל זה דרשה ממני הרבה משאבים מנטליים".
נשמע שאת לא מתגעגעת לארץ.
"לדעתי, החיים בחוץ לארץ מחדדים את הזהות הישראלית, את הקרבה לארץ ומרחיבה את נקודת המבט והתמונה גדלה. אנה ואני דווקא חולמות על חורפים בישראל וקיצים בגרמניה. היעדר השמש בברלין מרגיש כאילו אני חיה באולפן עם תאורה מלאכותית במשך שבועות וזה מערער אותי לגמרי. בחורפים פה, אני יוצאת פחות ופחות מהבית עד כדי איבוד זהות, ספקות שצצים אצלי כל הזמן. אני מתגעגעת גם לחמימות של הישראלים. הגרמנים צריכים ארבע בירות לפני שמתחילים לפתוח את הלב, ובישראל יכולה להיות לך שיחת נפש עם מישהי שפינתה לך מקום באוטובוס. ומצד שני, הריחוק הגרמני הזה הוא שמאפשר את החופש האמיתי להיות מי שאני באמת. בברלין אני יכולה ללבוש חליפת פרווה ירוקה זוהרת ברחוב ואף אחד לא יגיד לי מילה".
בברלין היא הכירה את בת זוגה אנה, ברלינאית במקור, והרגישה שהיא הגיעה הביתה. "לאורך השנים מצאתי אנשים שאהבו אותי ונשארתי איתם כי פחדתי לא להיות נאהבת. למרות שברחתי לברלין כדי לא להתמודד עם החיפוש המלחיץ אחר אהבה, זוגיות ומשפחה, זה קרה".
"הוא פשוט רצה לתרום זרע ולהיות מעורב חלקית"
מהר מאוד הן הבינו שהן רוצות ילדים ביחד ולאנה היה חשוב שהילד יידע מי אביו. הם התחילו בחיפושים לאב המיועד בין חברים שרבים מהם גילו נכונות ועניין, כנראה יותר מדי. "לא רצינו שהאבא יהיה מעורב יותר מדי בגידול הילד. מצאנו אתר אינטרנט סטייל אתר היכרות, שאנשים פותחים פרופיל ורושמים איזה סוג הורה הם מחפשים, כשאחת האופציות הייתה 'פונקציית דוד'. לנו זה התאים כי זה אדם שהילד יכיר אבל לא יהיה מעורב באופן יומיומי. אנחנו לא יודעות איפה נחייה בעוד כמה שנים וזה מאפשר חופש לשני הצדדים".
את נכנסת להיריון לבד בבית בלי שום התערבות רפואית?
"כשהחלטנו שאנחנו רוצות ילדים, קראתי על זה הרבה וגיליתי שאפשר להיכנס להיריון באופן עצמאי לגמרי. הידע על הפוריות של עצמך נמצא בהישג ידייך. ויש הרבה שיטות לדעת באיזה שלב את במחזור החודשי. שיטות שלא מלמדים בבית ספר והממסד הרפואי מעדיף להתעלם מהן. זה ממש ידע שאפשר לרכוש בעזרת התבוננות בגוף, כל מה שצריך זה לדבר את השפה שהגוף מדבר בה. נרשמנו לאתר גרמני שמזכיר אתר היכרויות ומצאנו בחור עם רצונות משותפים לנו, שחי עם בת זוג שלא רוצה ילדים. הוא פשוט רצה לתרום זרע ולהיות מעורב חלקית. אז נפגשנו בזמן הנכון בחודש, הוא לקח את הכוס, ואני הכנסתי אליי את זה עם מזרק, וכבר בפעם השנייה הצלחנו. היריון בלי סקס לא חייב להיות כזה מדעי ורפואי. לפעמים מספיק להכיר את הגוף שלך".
ואיך זה עובד משפטית?
"השלב המורכב הזה עוד לפנינו. אנה תצטרך לאמץ את ה'קטני' וזה אפשרי רק כשייוולד. הבחור כמובן הסכים לוותר על הזכויות והחובות של אבהות, ואת זה נוכל לעשות רק בנוכחות עורך דין כחודש לפני הלידה. הם ממש חמודים, אפילו באו למסיבה שהופעתי בה וגם לפסטיבל שהופעתי בו עם הרכב אחר. כל ההתנהלות איתם הייתה מתוקה, נעימה וזורמת ככה שאני לא דואגת".
חיי הלילה הגאים בברלין מושכים תיירים מכל העולם. מה לגבי חיי לילה לנשים ולסביות?
"בברלין יש הרבה קולקטיבים שמארגנים שלל פעילויות לקהילה, מועדון רכיבה על אופניים, המון פסטיבלי תרבות, פסטיבלי רחוב, קבוצות דיון ותמיכה, קבוצות של מנטוריות ויוזמות חברתיות. נשים קוויריות יוזמות מפגשים ופרויקטים ברחבי העיר לא מצטמצמות רק לפעילות בקהילה הלהט"בית, אלא מתגייסות לשנות את חוסר השוויון בהזדמנויות שיש לנשים במרחב הציבורי ולאנשים עם פחות מזל, כמו פליטים ועניים. האירועים האלה מתרחבים ממסגרת הנטייה המינית לכדי מאבק פמיניסטי ובאופן כללי לשיפור המציאות שכולנו חיים בה. הזכות הגדולה בברלין היא החופש, שמאפשר לנשים ולגברים לא להיצמד להגדרות של ’נשיות' ו'גבריות'. זה מתבטא גם באווירה לא מאיימת בכל הקשור למיניות. ברחוב הישראלי חוויתי מבטים מפשיטים מגברים והערות מיניות על בסיס יומיומי. פה זה לא קורה, ואני חופשיה ללכת איך שאני רוצה. בזכות זה אני מרגישה חזקה יותר, מסוגלת יותר והראש שלי פנוי ליצירה ולעשייה במקום להתגוננות".
אחרי הרבה שנים שאת חיה מוזיקה, איך לבסוף נוצר האלבום הראשון שלך?
"תמיד אהבתי שמוזיקה מחברת בין אנשים על הבמה ומסביב לה. הקהל בשבילי הוא חלק פעיל בכל עשייה מוזיקלית. המוזיקה שלי מחוברת לשורשים שלי, אמא טריפוליטאית עם מיקס של תרבות צפון אפריקאית, ערבית ודרום אירופאית ואבא שבא מפולין ומגרמניה. בישראל כל המגוון הזה מתערבב עם הנוף היפה של המדינה, ואין את זה בשום מקום אחר. גם האלבום נוצר מחיבור של הרבה אנשים. באתי מברלין לארץ, סיבלטתי ליד התחנה המרכזית בתל אביב ממוזיקאית שבדיוק טסה להודו ושם נוצר האלבום. את הקסם והעושר הזה אפשר למצוא באלבום – שבטיות אפריקאית, דיסקו, אלקטרוניקה וכלי הקשה".
ב-22.2 איליי תופיע בתל אביב עם אלבומה החדש. בהופעה, הצ'לו יהיה במרכז ומחובר לאפקטים ולופר. על הבמה יהיו גיטרה, בס ותופים. יתארחו הסקסופוניסטית נעמי והזמרת נעה גולן בראל, שגם הקליטה באלבום. "זו הופעה שיכולה גם לכווץ את הלב, להקל עליך או להקפיץ את כל הגוף".
ההופעה תתקיים ברחוב לבונטין 7, תל אביב ב-22.2 בשעה 19:30. לרכישת כרטיסים לחצו כאן