>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
המחשבות על שינוי המין החלו בגיל שש, אבל רק בכיתה ח' התחיל השינוי האמיתי של חיי. אז התחלתי להתאפר וללבוש בגדי נשים. אז זה היה מין הלם תרבותי לכל הבית ספר, היתה שמועה על "קוקסינל" שבא לבית הספר מחופש מכף רגל עד ראש. נעים מאד, קוראים לי תמירה ברין ואני טרנסג'נדרית בת 20 ממצפה טל-אל שבגליל המערבי.
השמועה על היותי טרנסג'נדרית עברה מפה לאוזן ביישוב הקטן בו אני גרה. הייתי מדוברת בכל הבית ספר הענק בו למדתי יחד עם עוד 1,200תלמידים. בתור ילדה קטנה ונחבאת אל הכלים, המנסה למצוא חן בעיני אנשים כדי שיאהבו אותה, אהבתי לקבל פידבקים מהסביבה ואת השונות הזאת שאני מייצגת.
בכיתה י"ב נמאס לי להראות כמו גבר
ברבות הימים צברתי לי שורה של חברים אמיתיים שעברו איתי את כל הדרך ועזרו לי להתגבר על הערות והקנטות פוגעות. בכיתה ט' התחילו החיים הטובים, הפכתי להיות מקובלת יותר ואהודה, גיליתי שיש לי חוש הומור שלא יורד מהסטנדאפיסטים הגדולים, כבשתי גם את אהדת הבנים ואפילו היו לי אהבות בבית הספר.
צוות המורים היה אומר לי "תמיר, אתה מעביר את הבית ספר בית ספר" ואפילו קיבלתי אישור קבוע לישון עם הבנות בטיולים ולהיכנס לשירותי נשים. בבית הספר "משגב" לא היו בחיים טיפוסים כמוני וזה היה מין חדש לכולם. המסר שהעברתי בבית הספר היה שטוב ואפשר להיות שונה ואפילו מקובל וזה מגניב.
בסוף כיתה י"ב התחילו התהיות מה אני עושה עם עצמי? די נמאס לי להיות גבר. עשיתי את טעות חיי והתחלתי הורמונים ללא מרשם וזה גרם לי להמון בעיות. בכל התקופה האחרונה התחברתי לאנשים שלא עשו לי טוב בלשון המעטה, טיפוסים שפגעו בי – עד שקיבלתי החלטה לקחת את עצמי בידיים והתחלתי את התהליך יחד עם הוריי המדהימים שליוו ומלווים אותי לאורך כל הדרך.
התהליך הזה שניקרא "שינוי מין" הוא תהליך ארוך ומייגע של ועדות ופסיכיאטר, תורים ובירוקרטיה, אבל לבסוף התחלתי לקחת הורמונים והתחלתי טיפולי לייזר. כיום אני ממש בשיא התהליך יש לי 4 חברים טובים שמלווים אותי באש ובמים מתוך רשימה שהייתה הרבה יותר ארוכה לפני. אבל עם הזמן הבנתי שאם באמת רוצים להצליח בעולם הזה צריך להיצמד למי שמפרגן ולא סתם חיוכי "פאלש".
"המין החדש" צריך לנפץ את הסטיגמה
אמנם טור ראשון במדוק, אבל נראה כי אין ברירה אלא להיכנס לנושא כאוב מאד בתוך הקהילה: זנות בקרב טרנסג'נדריות. תמיד הייתי נגד זה. לא הבנתי למה הבנות האלה מוכרות את עצמן ועוד מתהדרות בתואר "גורפות" ועושות תחרות מי גורפת יותר.
בתור אחת שאמנם קיבלה משפחה אוהבת אבל לא תמיד זכתה לאותו יחס מהחברה מסביב, אני חושבת שדווקא אנחנו "המין החדש" צריכות לנפץ את הסטיגמה הזאת מהתודעה של הקהילה בתוכה ומחוצה לה.
מעצבן אותי שדווקא על החלק המגעיל של התמונה מסתכלים. על זה שהן עומדות בתחנה ומוכרות את גופן. למה לא להסתכל על בנות (ואני מכירה לא אחת ולא שתיים) שלומדות ועובדות בעבודות מכובדות? למה תמיד לקחת את המיעוט של משהו ולהפוך אותו לכלל, לסטיגמה הזאת "קוקסינלית זונה" (תסלחו לי על הצרפתית).
אז אמנם אני רק בת עשרים, אבל זוהי אחת המטרות שלקחתי על עצמי בחיים. אני רוצה להראות לכל אותן בנות שהולכות ומוכרות את הגוף שלהן שאפשר לחיות בכבוד עם עבודה נורמאלית, עם לימודים ועם חברים ולא סרסורים.
אני יודעת שאותן בנות לא תמיד עוברות חיים קלים עם המשפחה ויש כאלה שנזרקות מהבית, אבל דווקא מהמקום הזה צריך לבוא ולהוכיח לכולן שהן שוות משהו ושהן בסוף יראו לכולם מאיפה הדיוה משתינה.
>> אולימפיאדת לונדון: גם טרנסג'נדרים וגייז רצויים