מכתב להומו שהייתי: "אתה לא דפוק"

>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?

11.3.2000 - "הבעיה מהיותי הומו הולכת ומחמירה. אם אני רושם את זה, אז זאת אומרת ש:1. אין משפחה. 2. אין ילדים. 3. נידוי חברתי. 4. כעס וסלידה מצד המשפחה. 5. אכזבה ועצב מצד המשפחה. 6. בדידות. 7. מחלות/איידס. 8. בושה".

אני קורא את המילים האלה, ולא מאמין. יכול להיות שאני הוא האיש? כמה עצב, ייאוש, פחד, בורות משתקפים במילים? אני מסתכל על הכריכה, הופך ומסתכל שוב: "יומן אישי של רועי יולדוס – לא לגעת", כתוב. בצד, בקטן, מצוינים התאריכים: 31.3.1997 עד 18.3.2001. 

"מה דפוק אצלי?"

כנראה ששכחתי, אולי לא רציתי לזכור, אבל את הדברים הקשים האלה כתבתי אני לפני כל כך הרבה שנים. לצד המבחנים, הלימודים והחיפוש העצמי הרגיל של גיל ההתבגרות, גיל 16 זימן לי אתגר לא פשוט. אתגר, שיהפוך לחלק המרכזי בחיי בשנים שלאחר מכן. אז עדיין לא קראתי ל"זה" נטייה מינית כמובן, והמילה "הומו" בכלל לא עלתה בראשי. בעיקר הייתי עסוק בלהבין מי ומה אני הופך להיות – ולא אהבתי את התוצאה העליזה.

כל כמה חודשים ניסיתי לשים סוף לכל הפנטזיות והמחשבות על בנים. "פעם אחרונה – ודי", אמרתי לקראת יום הולדת 18. "זהו, חגגת מספיק – עכשיו בנות", שכנעתי את עצמי בהחלטיות בחגיגות המילניום. באג 2000 חלף, אבל המחשבות על בנים פשוט לא יצאו לי מהראש. במקביל לאותן הדחקות ושקרים שכל כך לא אפיינו את מי שהייתי, פיתחתי תכנית אסטרטגית מרשימה להטעיית "האויב": יצאתי עם בנות, ניסיתי, התאמצתי, זייפתי, שיחקתי, שיקרתי, פגעתי – העיקר לא להיות כמו זלמן שושי או עמוס גוטמן – שני ההומואים היחידים שידעתי על קיומם (ג'ורג' מייקל ואדם עוד היו "סטרייטים").

"מה דפוק אצלי?", המשכתי לשאול כל לילה לפני השינה, ולא הייתה לי תשובה. בבקרים העמדתי פנים שהכול כרגיל. הסיסמא הייתה: "אני מחכה למושלמת" – תשובת הפלא לשאלות של חברים ובני משפחה שלא הבינו איך לבחור כמוני אין חברה.

אבל את מה שהרגשתי באמת, לא יכולתי להדחיק והכל התפוצץ על הדף. מהמחשבות על עצם היתכנות העניין ("מה עשיתי רע?"), דרך ההדחקות ("אני אתחתן עם אישה והכל יהיה בסדר"), ההכחשות ("הוא ממש חתיך, אבל אין סיכוי שאני הומו"), ההפנמה ("אני כנראה ביסקסואל"), הקבלה ("אוקיי, אני הומו. עכשיו מה עושים?"), החרדות ("אני אמות לבד"), ההשלמה ("מתחיל למצוא חן בעיניי כל הרעיון") - ועד יציאתי מהארון, שהחלה באוגוסט 2000, וכנראה אף פעם לא באמת תסתיים.

"קודם כל תנשום עמוק"

אני חושב על אותו בחור שהייתי, שפתאום באמצע החיים מצא עצמו מתמודד עם הדילמה הגדולה של חייו – לבד. על כל השקרים והסיפורים שסיפרתי – בעיקר לעצמי, על הזמן הרב שבזבזתי, המחשבות שהציפו לי את הראש, והפחד. אוי, הפחד: להיות לבד, לאכזב, להכעיס, אולי אפילו למות. והיום, בגיל 32, אני רוצה לכתוב לאותו הנער שהייתי. להרגיע, לחבק ולהגיד: "יהיה בסדר". המילים הבאות הן בשבילו:

"אתה בטח יושב עכשיו בחדר, הדלת נעולה. חוסר האונים מציף אותך מחדש, ואתה לא יודע מה תעשה ולמי תספר את "הסוד הנורא"? אז קודם כל תנשום עמוק, אתה לא דפוק או מקולקל. אתה בסה"כ מעדיף גברים ובהמשך חייך תגלה שזה יכול להיות גם נפלא.

"אז נכון, עכשיו הכל דרמטי, גדול, שחור ולבן, אבל אתה עתיד לגלות את כל צבעי הקשת בקרוב. השנים היפות ביותר עוד לפניך, והחיים אוטוטו עומדים להתחיל. אתה תשמח לגלות שלמרות הניסיונות שלך לדחות את הקץ, בסופו של דבר תצא מהארון – והשמיים לא יפלו. אמא ואבא יחבקו אותך כמו תמיד ויותר, יאהבו ויעזרו לך לשקם את דמותך שקצת איבדה את הדרך עם השנים.

"אמא תגיד ש'עצוב לה שנאלצת לעבור את כל זה לבד, ולמה לא סיפרת להם עד עכשיו?". אבא יסביר לך שכדאי לספר לכל המשפחה, אחרת 'מה הטעם, כל הכוונה שתרגיש בנוח עם עצמך. הם יקשיבו, ילמדו ויתמכו כמו שהיו שם תמיד לצידך. אחיותיך, קרן ומיטל, יגרמו לך להרגיש שוב שווה ויפרגנו בלי גבולות. החברים יתמכו, סבתא וסבא יתגאו, הדודים ירצו רק שיהיה לך טוב. כן, תתבקש לענות על שאלות לא קלות וחודשים לא פשוטים יחלפו, אתה תקדיש לכל אחד "שיחת יציאה מהארון פרטית", אבל אתה תהיה חופשי ובעיקר שלם עם עצמך. היית מאמין?

"את הצבא תסיים בהצטיינות, ובשנים שלאחר מכן תיווכח לדעת כמה גייז כמוך יש בעולם. אתה כנראה לא כזה מיוחד כמו שחשבת. קצת מבאס. את הפעם הראשונה שלך במצעד הגאווה בתל אביב אתה לא תשכח. וכאשר אלפי בני אדם ישטפו את רחובות אבן גבירול, אתה הולך להתרגש כמו שלא חשבת שאפשר.

"ולמרות שזה נראה לך כרגע דמיוני, יש לי חדשות גדולות בשבילך: אתה ממש לא הולך להיות לבד. בגיל 27 תכיר את אור, ויחד תצאו למסע הגדול של חייכם של הקמת משפחה וילדים. מסע, שעל אף קשיים בלתי נתפסים ועיכובים בלתי צפויים בדרך, עוד יסתיים בהצלחה. אמן. עד שתגשימו זאת, תאמצו יחד את לוסי המדהימה, שתכניס לחייכם כל כך הרבה אושר ושמחה (גם כשהיא תעשה פיפי בבית ותאכל לכם את הנעליים).

"אתה, אותו נער שלא היה בטוח מה זה הומו ואיך ייראו חייו, תקים בגיל 31 את ערוץ הגאווה של mako, ותרגיש במובנים רבים שסגרת מעגל. הלב ייפול לך לתחתונים כשתיכנס לחדר המנכ"ל ותסביר לו את החשיבות שבערוץ וכמה הוא יעזור לצעירים וצעירות שמגלים בדיוק עכשיו את מי שהם, ולא יודעים מה לעשות.

"אתה בטח קורא את המילים האלה עכשיו ולא מאמין, אז לבינתיים תצטרך פשוט לסמוך עליי. ובינתיים, אתה יכול להניח את העט בצד, לסגור את היומן ולנשום – הכול יהיה בסדר".

תודה למשפחתי היקרה, הוריי הנפלאים, אחיותיי ולאהבת חיי, אור.

מוקדש לכל הצעירים והצעירות שמרגישים אולי לבד.