>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
השנה היא 1967. בטלוויזיה האמריקנית משודרת תכנית על גברים שאוהבים גברים. "The Homosexuals" בהנחיית מייק וולאס הייתה לאחת מתכניות הטלוויזיה הראשונות בהיסטוריה שדנה בזהות הומוסקסואלית, מאפייני ה"הומוסקסואלים" וב"סכנות" הטמונות בהומוסקסואליות לחברה האמריקנית. במסגרת הסרט הדוקומנטארי בן השעה אף הוצג סקר של הציבור האמריקני שקבע ברוב מרשים כי הומוסקסואליות מזיקה לארה"ב יותר מפשיעה, הפלות וזנות.
46 שנה חלפו מאז שודר הסרט. 16 מדינות כבר מאשרות נישואים גאים בארה"ב, במדינות רבות מאושרת פונדקאות בחוק ומעמד הקהילה הגאה השתפר לאין שיעור. מאז מהומות סטונוול (שנתיים אחרי שידור הסרט, ביוני 69') שטפו מצעדי הגאווה את ערי ארה"ב, הגיעו למרבית המדינות בעולם המערבי, וגם לישראל. עם השנים הובהר כי לחברי הקהילה הגאה יש שם, פנים, זהות משל עצמם - ואין כל סיכוי ש"נציגים" או "מומחים" יבינו מה טוב בשבילם יותר טוב מהם. סרטו של וולאס נראה כיום כמו לקוח מימים חשוכים ואפלים כמעט כמו הקול המלווה אותו.
עדיין צריכים אישור מהחברה הסטרייטית
אמש (א') שודר בערוץ 10 סרטה החשוב של טליה פלד קינן "הפנים האמיתיות של אבא ואבא". הסרט הציג ברגישות את מאבקם של לירן ויובל אלטמן-כדורי בדרך להורות. בסרטה של פלד-קינן חשפו שוב השניים את סיפורם המתיש בדרך להורות ואת המאבק בחזיתות שונות: כלכלית, בירוקרטית, משפטית וחברתית. ההתמודדות מול המשפחה, היציאה מהארון, האב שלא נכח בחתונת בנו ועוד סוגיות המוכרות לרבים שגילו את נטייתם המינית בארץ אוכלת הומואיה. עד כאן הכל טוב.
אגב, בשביל להקשות עליי את כתיבת טור זה, גוייסה מנכ"לית הבית הפתוח אלינור סידי שהביעה התנגדותה לפונדקאות ממניעים פמינסטיים ומדאגה לניצול גוף האישה. אך על עניין זה כבר הרחבתי בעבר ואני מעדיף להשאירו בצד לעת עתה.
ההשוואה עשויה להיראות מעט לא הוגנת, שכן סרטה של פלד-קינן מציג את הסיפור המרכזי מנקודת מבטם של הזוג אלטמן-כדורי, ועדיין: אותו צורך בקבלת אישור מגורמים "מקצועיים" בחברה הסטרייטית שהופיעו בסרט בדמותם של לינור וכ"ץ, הבהיר לי עד כמה הדרך לשוויון וקבלה עוד ארוכה. דרך שמתקדמת עקב בצד אגודל, צעד קדימה - שניים אחורה, אבל תגיע בסוף ליעד.
מטרתי בטור זה היא להבהיר ללינור, כ"ץ ולכל אחד אחר כי אני לא שואל אותם אם הם מסכימים שאהיה אבא. עברתי מספיק בחיי כדי לקבל את ההחלטה הזו באופן מושכל, בשיתוף עם בן זוגי ובתמיכתה המדהימה של משפחתי. דעתם של לינור וכ"ץ רלוונטים למשפחה שאקים כמו הקשר של שקע ותקע למאבק למען שוויון זכויות לקהילה הגאה.
אך דווקא בגלל זה אני כועס. עירית לינור וכ"ץ הם סימפטום לבעיה של החברה החצופה והחטטנית בה אנו חיים. מהשאלות חסרות הטאקט: "של מי הזרע?", "אז מי האבא?"ו-"איך תסתדרו?" (שנשאלות אגב מאנשים זרים לחלוטין!) ועד הדאגה ל"שלום הילדים" ו"להתפתחותם הרגשית והתקנית". כל זאת מפי אנשים שלא בטוח שהייתי נותן להם לגעת בילדיי העתידיים במקל אוזניים, אבל הם חושבים שמותר לדחוף את האף לחיים לא שלהם רק כי הם סטרייטים. למה בעצם?
משפחות גאות מגדלות ילדים מאושרים
מדי פעם עולה הטענה השחוקה שמסע הצלב אותו מנהלת לינור ואחרים נגד פונדקאות מקורו בניצול גוף האישה. אם כך הדבר, תמוה בעיני שמאז שנת 96', אז נחקק חוק הפונדקאות המפלה הומואים ומאפשר רק לסטרייטים לעשות שימוש בשירותים אלה במדינה, לא עלתה שאלת ניצול הנשים בכזו עוצמה והתלהבות, אלא רק כאשר החלו הומואים לדרוש לעשות שימוש באותם השירותים.
אין ברירה אלא להאמין כי בבסיס ההתנגדות להורות של שני גברים אותה תפיסה הומופובית שזוגות מאותו המין, וביתר שאת זוגות גברים מאותו המין, לא ראויים במידה שווה להיות הורים. זאת על אף שאינספור המחקרים שפורסמו בשנים האחרונות הוכיחו מעל לכל ספק כי זוגות מאותו המין, בין אם שני גברים או שתי נשים, מגדלים ילדים בריאים בנפשם ובגופם, מאושרים ויציבים ככל הילדים.
על סמך מה בדיוק נקבע במדינת ישראל מי ראוי להיות הורה? מי החליט שבן לילדים גרושים יגדל יותר טוב מבן בבית בו שני אבות? מי יודע אם בת שגדלה לאם חד הורית תהפוך לאישה פחות מאושרת מילדה שגדלה בבית בו שני הורים סטרייטים?
אנחנו עושים את המיטב, משתדלים, לומדים מניסיונם של אחרים ומניסיוננו שלנו שהולך ומשתכלל עם הזמן, טועים, מתקנים וממשיכים הלאה. לאף אחד אין את הזכות להחליט עבורי מהי הדרך הנכונה להקים את משפחתי: לא לעירית לינור ולחברותיה, לא לממסד הרבני המיושן וההומופובי ולא, גם לא למדינת ישראל. כל עוד אינני פוגע באף אדם, פועל בהסכמה המקובלת על שני בני אדם בוגרים, אינני מעוניין או צריך לשמוע כל ביקורת על האופן בו אני מקים את משפחתי, בטוח שלא מזרים גמורים דוגמת לינור.
יש פחדים, אבל יש דרכים להתמודד
האם הייתם מעלים על הדעת מסע צלב שכזה נגד משפחות של גרושים? משפחות של אמהות חד הוריות? של יתומים מאב או מאם? האנלוגיה המבאסת הזו באה רק כדי להמחיש כי גם בכל אותן משפחות קיים חוסר מסוים בהשוואה לרוב, אך איש אינו מעלה על הדעת לצאת נגד אותן משפחות או לבקרן. להיפך. המדינה תציע תמיכה ועזרה, הטבות והקלות במס. אצל הומואים יותר מדי אנשים מרשים לעצמם להביע את דעתם, להתערב, להתנשא, לזלזל.
גם הם רוצים ילד
נכון, מרביתנו גדלנו במשפחות בהן היו שני הורים סטרייטים: אמא ואבא. את אמא שלי אני אוהב בכל ליבי ולא יכול לדמיין את חיי בלעדיה. היא, ביחד עם אבי, העניקו לי אושר וביטחון, חינוך וחום ובעיקר אהבה. אבל את משפחתי אני אקים בהתאם למציאות בה אני חי, בהתאם לזהותי, לאפשרויות העומדות בפניי, ולאחר מחשבה עמוקה ורצופת לבטים וקשיים בל יתוארו. וכן, מתוך דאגה לילדים ולטובתם.
להגיד שאין חששות ופחדים? אני לא יכול. גם לי לעתים חולפת מחשבה משונה בראש כשאני נתקל בשיר על אמא. גם אני חושב מה יהיה עם ילדיי? איך יסתדרו? אם יצחקו עליהם בגן? אם לא תהיה להם חסרה דמות אם? למזלי, אחרים שכבר יצאו לדרך לפניי ומגדלים ילדים שהגיעו לעולם בדרך זו, מספרים על ניסיונם. הם אומרים שאמנם יש התמודדויות וקשיים, ואתגרים לא פשוטים עוד מחכים לי, אבל הכל מסתדר בסופו של דבר. הילדים סופגים מגע נשי מהסבתא, מהאחות, מהחברות הטובות. האבות, מצד שני, מעורבים בחיי הילדים, מחבקים ועוטפים, מקדישים תשומת לב ואכפתיות אינסופית. אחרי הכל, ילדים גדלים למציאות אליה הם נולדים, הם סתגלנים ופתוחים וזקוקים לחום, אהבה וטיפוח.
הבעיה היא לא המשפחות הגאות החדשות הנפלאות או ילדים הגדלים ללא אם, אלא כל ההומופוביה המציפה את החברה שלנו מכל עבר, בין היתר באצטלה של נאורות ודאגה לילד ולחיי הפונדקאית. אני רק מקווה שאותו הומו/לסבית/בי או טרנס שייכתוב את הטור הזה בשנת 2059 יצטט את המילים הללו כזיכרון אפל לתקופה חשוכה שהייתה ואיננה, תקופה בה הפלו שני אבות בדרך להגשמת חלום ההורות. הייתם מאמינים?