>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
לצערי, ביניהם נמנים גם בן זוגי ואני. שנה אחרי שנכנסו לתהליך ואחרי עשרות אלפי שקלים שנשפכו בדרך, כשלונות ואכזבות, מצאנו את עצמנו מתמודדים בחזית אחרת ומקוממת אך לא לא צפויה - מול אלה המבקשים לשלול את הלגיטימיות שלנו להפוך להורים באמצעות פונדקאות. או בכלל.
ה"רובין-הודים" בני זמננו עוטפים את טענותיהם בשלל היבטים "מוסריים", חלקם במסווה של שמאל קיצוני, ומתוך "דאגה לשוויון זכויות". הם חוזרים שוב ושוב על אותן המנטרות כי מדובר ב"ניצול", מוטרדים מעתיד הילד שיגדל במשפחה חד מינית, לא נרדמים בלילות נוכח דאגה ל"אמהות הפונדקאיות האומללות" בהודו או מסתייגים מהיום בו יצחקו על הילד בכיתה.
הצביעות בהתגלמותה
כולם, אגב, מזילים דמעה נוכח סיפורה קורע הלב של האישה שהביאה ילד בגיל 42 אחרי עשרים שנות טיפולי פוריות. הם ילחמו עבור זכותה של אם חד הורית לגדל את חמשת ילדיה בלי אוכל או כסף. סיפור ההצלחה של אותן נשים הוא מרגש, אנושי, חלום שהתגשם. הסיפור של ההומואים, מהצד שני, הוא "התגלמות האנוכיות".
אז נתחיל בווידוי: אני לא חושב שההודיות שעושות פונדקאות יצאו זה עתה מסיבוב קניות בשדרה החמישית. אני גם די בטוח שעל חופשת הסקי הן החליטו לוותר (אגב, גם אני), אבל (תופים...) הפתעה מרעישה: מצבן היה קשה עוד הרבה לפני שנכנסו לעסקי הפונדקאות. למעשה, עבור רובן הסיכוי לצאת ממעגל העוני הוא דווקא בעזרת הכסף שיקבלו בעקבות שירותי הפונדקאות שבאמצעותו יספקו למשפחתם ולילדיהם עתיד טוב יותר. מצב מושלם? סביר להניח שלא. אבל לא ההומואים הם אלה שגרמו לו, ובטוח שלא הם אלה שמשמרים אותו.
הבעיה, אם כן, היא לא ניצול הפונדקאיות במזרח, אלא הצביעות במערב. "מצטייני החוג לפמיניזם" מעדיפים לשכוח עד כמה הם נהנים מאותם שירותים המגיעים מהמזרח, רצים לקנות אייפון שיוצר על ידי ילדים רעבים בסין, לובשים בגדים שהגיעו מהפיליפינים ומתפנקים במסאז' בתאילנד, אבל עד כאן. כל מה שלא רלוונטי אליהם מוגדר כ"ניצול", ו"התעללות". בלי בושה הם מעזים לשפוט אותי ואת חבריי.
אחרי שכל הבילי-מוסקונה-לרמנים למיניהם נחלקים לשתי קבוצות: חובבי מעמד האישה ונציגי הוועדה לזכויות הילד. הראשונים מזדעקים נוכח "גברים לבנים ועשירים שמנצלים נשים עניות בהודו"; השניים נחרדים נוכח הומואים "שעושים ילדים כי הם חושבים רק על עצמם" ולא מבינים "איפה האמא בכל הסיפור?".
ובכל זאת, לחברי שתי הקבוצות מכנה משותף: הומופוביה. ההוא מתנדב בצער בעלי חיים וההיא פעילה בעמותה למען העובדים הזרים, הם ידברו בעד זכויות אדם ולמען שוויון, אבל יש להם גבול: קוראים לו "הומו". הם רואים עצמם כליברלים ונאורים, אבל רואים בי אזרח סוג ב'.
אותם "ליברלים" אמנם 'מסכימים' שחבריי הגאים ואני נעשה ילדים עם ה"ידידה הלסבית" שאין לנו או עם החברה הטובה שלהם ש"היא כבר בת 38 וגם חושבת בכיוון", אבל אף אחד מהם לא רואה אותנו כאנשים עם צרכים ורצונות, עם החלטות ושאיפות, עם כיוון בחיים ומטרה בפני עצמה. אנחנו צריכים להתנצל ולהסביר, לעדן ולהדוף, לספק הסברים ופתרונות למצבים שעדיין לא קרו ויתכן שלעולם לא יקרו, להוכיח שהמניעים שלנו טהורים ושהכוונות טובות.
הם לא אומרים אף מילה על הקושי הבלתי נסבל שלנו, הומואים בישראל בשנת 2013 בדרך לאבהות. כל ה"נאורים" מעדיפים להתעלם מחופש הבחירה של אותן נשים שהוביל אותן במודע ומתוך מחשבה לעזור להורים שלא יכולים ללדת. אין בהם זרזיף התייחסות לכסף הרב שהן מקבלות עבור תרומתן. כלום.
ריאליטי צ'ק 1: עד לפני מספר שנים יציאה מהארון כ"הומו" הסתכמה עבור רבים בהזדקנות ערירית. הידיעה שאתה הומו דינה הייתה רווקות נצחית או גידול ילדים עם אישה, אם בארון או שלא. בהמשך, ולמשך תקופת מה, הייתה קיימת אופציית האימוץ במדינות מעטות, אבל גם זו בוטלה לפני מספר שנים. כיום, הדרך היחידה להפוך להורים היא באמצעות הורות משותפת עם אישה או פונדקאות בעזרת אישה שתישא את התינוק ברחמה תמורת תשלום. לא זנות או התעללות, סוג של ערבות הדדית, אם תרצו, כשבצידה שכר.
פונדקאיות בוחרות לעזור לאחרים מרצונן החופשי
הסיבה, אגב, שהומואים נודדים מסביב לעולם להגשים את חלומם נובעת מהעובדה הפשוטה שאותו אפיק בישראל קיים רק לזוגות סטרייטים נשואים. לאחרונה חלה התקדמות מזערית לכאורה, נוכח ועדת מור-יוסף שבישרה על פתיחת שירותי פונדקאות בישראל גם להומואים, אך עם אינספור מגבלות שסביר כי ישאירו את החלום של תינוק עבור גייז בעיקר בארץ החלומות.
ריאליטי צ'ק 2: פונדקאיות שבוחרות לעזור לזוגות ויחידים (סטרייטים או הומואים, לא באמת משנה) להגשים את חלום ההורות, עושות את זה מרצונן החופשי. הן אינן נחטפות בחשאי או מסורסרות לתחום. בקנדה ובארה"ב הן מגיעות לעתים קרובות מהמעמד הבינוני, יש להן משפחה וילדים, חלקן נשואות – והן שמחות לעזור לאנשים שלא יכולים. אנשים. לא נשים או גברים. הומואים או סטרייטים. פשוט אנשים. רובן שומרות על קשרים חמים עם ההורים, מבקרים זה את זה באירועים, שולחים תמונות. לרב מדובר בקשר חם וקרוב, כמו משפחה שנייה. בהודו אמנם המצב קשה יותר, אך היה כך לפני ויהיה אחרי.
מוטרדים מ"טובת הילד"?
ואם התקפה לא הוגנת זו לא מספיקה, אנו נאלצים להתמודד מול אלה שיורדים נמוך עוד יותר וזועקים: "טובת הילד". חלקם בדיוק סיימו לגרור את הילד שלהם בקניון, אחרים בקושי מצליחים להחזיק מערכת יחסים של יותר משלושה חודשים, שלא לדבר על ילדים – אבל כולם בטוחים שהם יודעים מהי "טובת הילד". או בעיקר מה היא לא: להיוולד לזוג הורים הומואים.
כך, אחרי שנגמרים הטיעונים על ניצול, מעמדות ויחסי כוחות בחברה מהחוג לסוציולוגיה, מזדעקים אותם צרי מוח מהחוג לחינוך, ולא מבינים איך ילד יכול לגדול אצל הורים מאותו המין. דתיים עושים ילדים בשביל לספק את אלוהים; זוגות צעירים עושים ילד כדי להעלות את התמונות בפייסבוק וזורקים אותו על הסבתא; יש קרייריסטים מביאים את הילד בגיל 50 ויש כאלה שבוחרים לגדל ילד יחיד, אבל בעוד כל אלה "הגשימו את החלום", ההומואים הם התגלמות הסיוט, איום על עתידו של הילד ועל האם הפונדקאית האומללה.
הם בוחרים להתעלם מכל המחקרים הרבים מהשנים האחרונות, שמוכיחים פעם אחר פעם כי ילדים במשפחות חד מיניות לא שונים מילדים במשפחות רגילות בכל הקשור להצלחה, בריאות, אושר והישגים. לעתים אפילו להיפך. הם מתוודעים לצורות חיים מגוונות והתמודדויות לא פשוטות – ובמידה וצוידו בכלים הנכונים – הם הופכים לאנשים בוגרים וחכמים בעלי מסוגלות חברתית ולפניהם עתיד ורוד. תרתי משמע.
הם אינם סובלים או מסכנים, ואם הם נתקלים בהומופוביה – יש לפעול בכל הדרך למגר אותה ולטפל בכל אותם הומופובים, ולא להפנות אצבע מאשימה כלפיהם.
ריאליטי צ'ק 3: "טובת הילד" היא לגדול עם הורים שאוהבים אותו ודואגים לו, מלמדים ומחנכים אותו, מכינים אותו לעולם. "טובת הילד" היא לגדול בחברה מתוקנת בה יפסיקו להערים על אבא שלו קשיים בדרך הקשה להביא אותו לעולם. "טובת הילד" היא סביבה פתוחה ומקבלת שתדאג לכל אזרחיה – בלי הבדלי דת, גזע ומין.
>> כנס הפונדקאות הבינלאומי הראשון בישראל יתקיים במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב בין ה-14-16 בפברואר. לכל הפרטים