לקחתי יום חופש מעבודה, התעוררתי מוקדם בבוקר עם מצברוח טוב במיוחד, היום הוא יום חג! היום יבשרו לי שאני בהריון!
היתה לי תחושה ממש טובה כל השבוע האחרון, גם ליעל. אולי זה בגלל כל ההתעסקות מסביב, אולי זה בגלל כל ההורמונים שהמשכתי לקבל עד יום הבדיקה. אבל באמת באמת שהיתה לי תחושה טובה.
"ממש בעוד כמה שעות אדע את התשובה"
הגעתי למרפאה, הייתי ראשונה בתור, הפשלתי את השרוול בגאווה ואפילו שהאחות המנוסה לא מצאה את הווריד והאשימה את מזג האויר הקר בכך (מסתבר שגם את זה אפשר להפיל על החזאי), הייתי אמיצה ואמרתי לעצמי "נעמי, תרגעי. לידה זה בטוח יותר כואב מזה".
יצאתי מחדר האחות שמחה ומאושרת, עליתי על האוטבוס הביתה. האוטובוס כרגיל היה עמוס במיוחד, אבל היה מקום אחד פנוי, ככל הנראה שמור לאישה בהריון.
אז התיישבתי לי, לבחילה שהיתה לי השתדלתי לא לייחס חשיבות כלשהי, אחרי הכל אני עדיין על קו 61 מתל אביב לרמת גן. ורב הסיכויים שהבחילה קשורה יותר באותם אנשים שבוחרים להעביר את כל הנסיעה עם הידיים מורמות מעלה נאחזות בידיות, במזגן אטום, בלי אוורור כשהמזגן מקולקל.
לפתע עלה איש מבוגר לאוטובוס, מיד קמתי ונתתי לו לשבת במקומי. אחרי תחנה אחת או שתיים הרגשתי מישהו מושך בכתפי, הסרתי את האוזניות והנער חובש הכיפה הזה אמר לי "תרצי לשבת במקומי?" ואני חייכתי בהתלהבות ואמרתי לו "תודה רבה לך, אבל זה באמת בסדר".
חשבתי לעצמי בראש אולי הוא יודע שאני בהריון עוד לפני? אולי יש לו איזה קשר עם אלוהים וככה הוא ידע? זה בטוח סימן טוב.
הגעתי הביתה ומיד נכנסתי לאתר של קופת החולים באינטרנט, התוצאות טרם הגיעו. ניסיתי להעביר את הזמן, שוחחתי עם חברות וחיכיתי לשעה 11:30. בשעה הזו הייתי צריכה כבר לצאת לכיוון מרפאת השיניים שלי לסיים טיפול שורש שהתחלתי לפני כמה שבועות.
כשהגעתי למרפאה, הרופא הסקרן שאל אולי "נו את כבר בהריון?" ואני עניתי שממש בעוד כמה שעות אדע את התשובה, אך בינתיים עליו להתייחס אלי כאישה בהריון. הרופא יישם את הבקשה ובסוף הטיפול קיבלתי מדבקה של סמיילי וסוכריה בטעם אבטיח. הרגשתי מרוצה. איזה כייף להיות בהריון!
"דמיינתי את רגע קבלת התוצאה כל כך הרבה זמן"
חזרתי הביתה ונכנסתי שוב לאתר של קופת החולים, בעמוד הראשי של התיק הרפואי שלי הופיעה השורה "תוצאות בדיקות מעבדה שטרם נצפו". הלב שלי דפק חזק חזק, מישיבה נוחה התיישבתי זקופה על הספה, הגיע רגע גזר הדין.
דמיינתי את הרגע שבו אני לוחצת על השורה והעמוד נפתח ומראה לי תשובה חיובית כל כך הרבה פעמים אבל הפעם זה הרגיש נורא אמיתי. פתחתי את העמוד ושם היתה לה התוצאה השלילית. הורמון הבטא (הורמון המסמל הריון) עמד על 5. בדיקה שתוצאתה מעל 6-7 הינה בדיקה חיובית. זהירה ועדינה אבל חיובית. רק יחידה אחת הפרידה ביני לבין ההריון.
לא בכיתי, שלחתי הודעת טקסט לאמא כי לא ממש התחשק לי לדבר על זה, אחר כך שלחתי הודעה ליעל ואז התחלתי קצת לבכות.
הרגשתי שאיפשהו למרות כל המאמצים והניסיונות והנסיעות והבדיקות, משהו בי מקולקל, לא מתפקד. משהו לא בסדר ומה שעוד יותר לא בסדר הוא שאני לא יודעת מה הוא.
ניחמנו אחת את השניה, והפסקתי לבכות די מהר. עיכלתי את זה והחלטתי שאני לא מתאבלת על זה עוד פעם ואני לא נופלת למקום הזה שאני כל כך רגילה ואוהבת. אני מרימה את הראש, ומבינה שמה שצריך לקרות קורה, ושיש צרות גדולות יותר. ושבכל השחור הזה יש יתרון אחד מאוד גדול, אחרי כל חודש כזה יש עוד חודש שמתחילים אותו כמו דף חדש ונקי ומנסים שוב, בתקווה שלא להתאכזב. ובדרך הזו אני בוחרת.
אז שכבתי קצת על הספה, הדלקתי את החימום והיה לי נעים, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי תכנית אירוח כלשהי לעקרות בית. שם דנו על יתרונותיו וחסרונותיו של קולט אדים במטבח ואני חשבתי לעצמי, את רואה? יש צרות הרבה יותר גדולות.
עדי אשכנזי תציל לי את מצב הרוח
אחרי רבע שעה, ככה כמו שאני עם השרוולים הרטובים מדמעות, עם פרק חג המולד של GLEE ברקע, צלצול טלפון ממספר לא מזוהה, אני עונה ושוב "קרן? שלום מדברת אחות כלשהי מבית חולים פרטי כלשהו ברמת החיל (שלא נזכיר את שמו כרגע) רצינו לשאול אותך, אנחנו עושים בדיקה סטטיסטית ורצינו לדעת האם מההפרייה שעברת אצלנו לפני שנה וחצי נכנסת להריון ?"
הרגשתי באותו הרגע שהיקום מסתכל עלי, מוציא לי לשון, עושה לי אצבע משולשת וזורק גם איזו מילה גסה למקרה שלא הייתי בטוחה שהוא מצפצף עלי. עניתי לה בציניות משולבת בכעס "גברת אחות כלשהי, לא, לא הייתי בהריון, גם היום אני לא בהריון, וסטטיסטית לא נהוג להתקשר למטופלת שנה וחצי אחרי טיפול לשאול את השאלה הזו, מתקשרים אחרי שבועיים. מאז כבר החלפתי 3 רופאים, 2 תורמים ובית חולים אחד לא סימפטי. ולא קוראים לי קרן!! קוראים לי נעמי!".
האחות התנצלה, ואמרה שזו בטח טעות ובאמת לא מובן לה למה השם שלי עבר כל כך מאוחר לבדיקה, סיימה את השיחה בהתנצלות. אחר כך הרגשתי קצת רע שאת כל המרמור שלי שחררתי עליה, אבל אני מודה שהרגשתי קצת יותר טוב אחר כך ואפילו הצלחתי לישון.
קבעתי עם יעל בשעה 19:30 בתל אביב, ועל אף שמצב הרוח העגמומי שלי כבר נטש אותי די מזמן, ניצלתי את ההזדמנות לדבר לליבה של יעל ולשכנע אותה לאכול איתי יחד ארוחת שחיתות מהסוג שאוכלים רק כשיש יום רע במיוחד.
המשימה לשכנע את יעל עברה בהצלחה כמובן, ולמזלי התכוננתי מראש לכל תרחיש שעלול לקרות ביום הבדיקה והזמנתי לנו מראש כרטיסים למופע החדש של עדי אשכנזי כדי שאת היום הזה אני לא אסיים בבכי אל תוך הכרית וברחמים העצמיים שאני כל כך אוהבת. יצאנו מהמופע עם דמעות של צחוק בעיניים, וכוחות מחודשים לניסיון הבא, הכל זה לטובה ומחר יום חדש.
>> מזל טוב: יום שאיבת הביציות הגיע
>> הפעם הראשונה שלי בבנק הזרע: הטור הראשון של נעמי קרן