>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
למרות שכבר שנים היא לא בקו הבריאות (אחרי שניצחה פעמיים את מחלת הסרטן), יהיה לכם מאוד קשה להבחין בכאבים ובמקום זאת תפגשו בחיוך, בדיחה וצחוק מתגלגל.
אמא שלי הפכה בשנה האחרונה לפעילה מאוד ברשת האינטרנט בתחום הלהט"ב, והרגשתי שזה הזמן להציע לה להיחשף, להעביר מסרים מאוד חשובים, להוות דוגמה להורים, ולהראות שאפשר גם אחרת: קבלה, תמיכה, שיתוף ופתיחות הובילו את המשפחה שלי לאושר אמיתי עם המון אהבה ונתינה.
*את הכתבה הזו אני רוצה להקדיש לאבא שלי, אריה מטלון, שתמיד עמד ועומד לצד אמא והמשפחה, תומך ואוהב עם המון סבלנות ואכפתיות.
ספרי על היום הזה שסיפרתי לכם שאני הומו
"אני חושבת שכל אחד התכנס בתוך עצמו. לעכל, להבין, כי זו לא הודעה קלה. אבל היה לנו מאוד ברור שאתה תמשיך להיות הבן שלנו, ניתן לך את כל הגב וכל היחס, כי זה לא דברים שהם מבחירה".
באותו רגע זה היה ברור לכם?
"לא היה לנו צל של ספק שאתה אחרת בשבילנו. אני חושבת שכל הזמן אמרתי לך שזה לא חשוב מה אתה, חשוב מי אתה, והדבר הראשון אתה הבן שלנו. אנחנו לא זורקים ולא חשבנו על כיוון של לא לדבר, לא לקבל אותך, לנדות אותך. נכון, לי היה יותר קל לעכל את זה. לאבא היה יותר קשה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הוא לא דיבר על זה הרבה, הוא לא שיתף. אני הייתי נכנסת איתו לשיחות על זה. גם בשיחות, התגובות שלו היו פשוט מדהימות. כן? כן. הוא לרגע לא חשב שהוא לא ידבר איתך או שבשבילו אתה כבר לא בן. להפך, הוא כל הזמן היה אומר לי עכשיו צריך לשמור על עידן יותר, להסביר לו דברים, לקרב אותו יותר, שהוא ידע שיש לו גב בבית, שאוהבים אותו. אלה בעצם היו השיחות שלנו".
אמי דווקא חושבת שמהרגע שיצאתי מהארון, הדברים השתנו לחיוב. |אני חושבת שברגע שאתה יצאת מהארון אתה פשוט התחלת לפרוח. כילד, כנער. יצאתי בגיל 19 אבל נכנסתי לתקופת נערות כזאת. גם הקשר שלנו, למרות שהוא היה טוב קודם, הגענו לפתיחות חדשה, מסוג אחר. הגענו לשיחות אחרות. גם עם אבא. אני חושבת שאחרי שיצאת מהארון ושעברו לך המחשבות שאכזבת וכד', נפתחת אליי מחדש. לי זה עשה מאוד טוב כי הרגשתי שלא איבדתי אותך, כי היה איזשהו שלב בתקופה הזאת שכן הרגשתי שאני מאבדת אותך".
כן, כי זה היה מבחינתי שינוי. במקום להסתכל ב-60-70 אחוז עידן, הסתכלתם עליי במאה אחוז והייתי צריך לעכל שאתם רואים את עידן האמיתי.
אני לא יודעת אם זה לעכל כמו שלקח לך קצת זמן להבין שלא אכזבת אותנו. גם נכון. כי אני זוכרת שאתה סיפרת לנו ויום המחרת בבוקר לקחתי אותך לשיחה החוצה בגינה והתחלתי לבכות ואמרתי לך הכול אני מוכנה לספוג, אבל לא שאתה מדבר עם העיניים הצידה. אתה זוכר את זה?".
כן אני זוכר את זה אבל הסברתי לך באותו רגע שזה ייקח כמה ימים ושזה יעבור וזה באמת עבר. קיבלתי את מה שהסברת, אבל היה לי קשה כי זרקת את הפצצה – גם אנחנו צריכים לעכל את זה וגם אתה צריך לעכל את זה ואני הרגשתי אז בשיחה הזאת במרפסת שבעצם היום לא מעניין אותי כלום. היום מעניין שאתה ואני נעבור את זה יחד.
ואיך הגבתם לזה שאחרי שבוע הבאתי כבר בן זוג חדש הביתה?
"לאבא היה קשה, ואז הוא אמר מה רק עכשיו הוא יצא מהארון והוא כבר מביא לי חבר, אז אמרתי לו תיקח את זה שעוד איזה חבר של עידן בא לישון אצלו כמו שתמיד באים לישון אצלנו. לא הייתה לי בעיה עם זה. לא? לא. כי אם זו המציאות אני לא אתן לך לצאת לרחוב".
אבל פעם ראשונה שראיתם את החבר נכנס הביתה זה לא היה מוזר קצת?
"לא. והדבר המאוד מעניין זה כשבבוקר המשכת לישון והבן זוג שלך קם אז אמרתי לו בוא למטבח תשתה משהו, והוא פשוט נפתח וסיפר איך ההורים שלו קיבלו ושזרקו אותו מהבית והוא מאוד העריך את זה. אני חושבת גם שיכולת להרגיש שפעמים הבאות שהוא בא היה לו יותר קל להגיע, וכשהוא נכנס אז הוא חיבק. נכון. אתה זוכר? וגם לאט לאט אבא יותר נפתח. ואבא דיבר איתו".
ואיך היה באמת המעבר לתל אביב מבחינתכם? שפתאום אני חודש אחרי צבא עוזב את גן יבנה ועובר לתל אביב לחיים עצמאיים?
"זה היה מאוד קיצוני הבריחה ב'מירכאות' של להשתחרר מהצבא ולעוף מהבית. זה נתן תחושה של מה רע לו בבית? הכל יש בבית. לא היה רע בבית. זו לא הייתה הבעיה. הרצון לגור בתל אביב ולחוש את כל האווירה של העיר כי אנחנו גרים במושבה אז זה נורא בער.
אחרי כל כך הרבה שנים רוצים לפרוץ ולצאת לחופש ולהרגיש את האווירה שרציתי, זאת אומרת היום מי שנמצא בגן יבנה יכול להכיר את אהבת חייו כשהוא הולך למכולת, דברים מאוד מאוד קטנים, אפילו סתם התחושה של להיות נחשב ונחשק, שאנשים מסתכלים עליי ואת זה לא הרגשתי אף פעם. ברגע שעברתי לתל אביב התחלתי את גיל ההתבגרות.
"זה מכעיס אותי, זה כואב לי ומכעיס אותי. כי מה? אתם הילדים שלנו, הבאנו אתכם לעולם, גידלנו אתכם, חינכנו אתכם, נתנו לכם – מקווה וחושבת – כל מה שיכלנו, מכל הבחינות. איך אפשר לבוא ולזרוק ילד מהבית? זה הבן שלכם או הבת שלכם, זה דבר שמאוד מאוד ממריד אותי כי זה לא ברור לי הקטע הזה".
את מרגישה שזה אולי פרימיטיביות? חינוך שהם קיבלו?|
"מה שונה אצלך מבחינת החינוך? הרי לא חינכו אותך לקבלה. חינכו אותי לקבל את הילדים שלי כמו שהם. ולא היו הערות בבית על גייז? תמיד יש הערות. הרי גם שיושבים חברה פה מתבדחים שם מתבדחים, זורקים מילה. אני בהתחלה לא הגבתי, אבל אם אלו היו חברות או חברים שידעו שיצאת מהארון ולפעמים היה להם איזשהו ארס ותגובות שיושבים ומדברים, כן – בסופו של דבר תפסתי את אותה חברה או חבר".
ומה לגבי המשפחה המורחבת? האחים שלך, האחיינים? אני חושבת שכולם קיבלו את זה באהבה וחיבוק, ועידן זה עידן. עוד פעם - לא חשוב מה הוא, חשוב מי הוא.
יש לך מסר? מסר דווקא לאותם חברה שבארון שמפחדים לצאת או אולי לאותם הורים שקשה להם לקבל את הילדים שלהם?
"אני חושבת שילדים לא צריכים לפחד מהזהות המינית שלהם. זאת לא בחירה. כנראה שזה דבר מולד. ואותם ילדים שמסתתרים הם אומללים, הם לא חיים את החיים שלהם. לא את החיים שלהם, את החיים האמיתיים מהפחד שזה יגלה וההוא יגלה ומה יגידו ואיך יגידו. יש בקהילה אנשים שיכולים לעזור, לעזור לאותם ילדים, נערים ונערות לצאת מהארון ולספר להורים בצורה ובדרך הנכונה, ואני חושבת שזה יכול מאוד לעזור להם. ואני חוזרת על אותו משפט – שהורים יבינו שלא חשוב מה, חשוב מי. הילד שלנו נשאר אותו ילד גם אם הוא יוצא מהארון, לא הבאנו ילד חדש. אני אומרת: קבלו את הילדים האלה, חבקו אותם, כי זה מה שהם זקוקים, האהבה החום וההבנה – גם אם קשה להורים לקבל את זה. זה בסדר אבל תדעו להתמודד עם זה כבני זוג, וביחד עם הילדים. כי אני חושבת שזה הכי חשוב, ואז לא נמצא את הנוער זרוק ברחובות כי לא קיבלו אותם.".